טויוטה אוונסיס - חוזרת לתמונה

תחילת שנות האלפיים הייתה תקופת רנסנס עבור המשפחתיות הגדולות מיפן, שעברו מהפך עצום ונולדו מחדש. ממכוניות גדולות אך אפרוריות הן הפכו למשהו יוקרתי או ספורטיבי, ומושך הרבה יותר מבעבר.

טויוטה אוונסיס. מצטרפת לקבוצה 4, באיחור

את אות הפתיחה לתור הזהב היפני נתנה דווקא מאזדה 6, שביצעה שינוי דרמתי לעומת ה-626 ובעקבותיה הלכו ניסאן פרימרה, הונדה אקורד, סובארו לגאסי וטויוטה אוונסיס. כולן נטשו מדים אפרוריים לטובת חליפת ערב קלאסית ומגרה או בגדי ספורט מפתים. אבל כאשר בד בד החלו במחלקות יחסי הציבור לזמזם את המונח "פרמיום", הייתה לנו סיבה לדאוג. כי לרוב נלווה לזמזום גם עליית מחיר משמעותית.

טויוטה בבעיה

בניגוד בולט לרוב היפניות בחבורה הזו, כאשר חשפו טויוטה את האוונסיס החדשה הם לא בחרו בכיוון הספורטיבי הרועש אלא דווקא בסלוני המגודל. ובמקרה שלהם החשש שזעקות הפרמיום ילוו בתג מחיר גבוה היו מוצדקות. בארץ קיבלה האוונסיס תג מחיר מוגזם, כ-180,000 שקלים, שהוציא אותה מיידית מהתחרות - במיוחד כשמדובר בציי רכב. התוצאה הייתה שהאוונסיס הפכה נדירה וכמעט בלתי מוכרת בישראל. אלא שבסופו של דבר משהו קרה בסוכנות המקומית של טויוטה, והיושבים שם החליטו שהם בעצם רוצים למכור את האוונסיס.

וכך בשבועות האחרונים ירד משמעותית מחיר האוונסיס ל-163,000 שקלים, שמביאים אותה לא במפתיע לקבוצה 4 לחישוב שווי ערך. איך עושים זאת? פשוט מאד - מביאים גרסה מעט פחות מצוידת מזו שנמכרה כאן בעבר. אגב, הם חוזרים בדרך זו על מהלך חייה של האוונסיס הקודמת. גם אז היה הדגם המקורי יקר מהמתחרות (בעיקר מאזדה 626) אלא שבאמצע חייו הוא קיבל יחד עם מתיחת פנים משמעותית גם הורדה גדולה במחיר. אז המהלך הצליח והפך את המכונית לפופולארית למדי. זו הסיבה שאצנו לבדוק את האוונסיס במדיה החדשים.

כניסה לתא הנוסעים חושפת סביבת נהג איכותית כיאה לטויוטה, אך היא מעט צוננת. הבחירה בגוון שחור לכל סביבת הנהג ולריפוד יוצרת אווירה קודרת, שאינה משתפרת ממש בזכות דמוי האלומיניום באזור בורר ההילוכים. מתגי החלונות ומנופי האיתות/מגבים אינם מזמינים במיוחד. וגם העובדה שמערכת השמע אינה מקורית אלא מקומית, פוגעת בתחושה הכללית. המחוונים אמנם קריאים ביותר, ומתעוררים לחיים באופן היפני המסורתי, אבל הגוון הצהבהב שלהם לא נאה.

תיבה אוטומטית עם תפעול ידני מוצלח ופעולה חלקה, אבל רק 4 הילוכים

בצד החיוב, יש לציין כי הירידה לפרטים טובה, למשל בתאורת מראות האיפור, ידיות כיוון המושבים הנוחות להפליא (גם המסעד מתכוון עם ידית ראצ'ט וזה מאד נוח), ואפילו בקרת האקלים. האוונסיס נוטשת למרבה המזל את מנופי הדלק היפניים המסורתיים עבור מתגים נאים.

למרות שמדובר בגרסה פשוטה יחסית, האוונסיס עדיין מצוידת למדי. כולל בקרת אקלים מפוצלת ועזרי בטיחות, כמו חמש כריות אוויר (אחת לברכי הנהג) ובקרת יציבות. כך שבסופו של דבר החסרונות הבולטים ברשימת הציוד בנוסף למערכת השמע הם דווקא חישוקים קלים. ולחשוב שגם בגרסה היקרה שהגיע בעבר צוידה האוונסיס עם חישוקי פח וחיפויי פלסטיק.

תנוחת הנהיגה נוחה למדי והנדסת האנוש טובה (למעט חיווי המזגן). אבל הקלף החזק של האוונסיס הוא במרחב המצוין ליושבים מאחור. גם תא המטען גדול ונוח.

מזריקים ישר

הרבה לפני שפולקסווגן החלה לדבר ב-"FSI", לטויוטה כבר הייתה הזרקה ישירה. עם האוונסיס, היא הייתה ראשונה בארץ להציע מנוע בנזין מתקדם, והדגם הנוכחי נהנה בהצגתו מאחד ממנועי ה-2.0 ליטר החזקים בשוק. כיום, עם 147 כ"ס, הוא עדיין מציע הספק בריא, אבל הוא כבר פחות בולט ובעיקר כשהכוח משודך לתיבה עם ארבעה הילוכים בלבד.

באופן מסורתי ליפנים בכלל ולטויוטה בפרט, חטיבת הכוח עושה את העבודה. המנוע זורם ונעים אך הופך מעט רועש תחת עומס. המצערת חסרת חדות אבל ההילוכים לא ארוכים מדי והתיבה משמרת את יכולת המנוע. כל שבסך הכל הביצועים סבירים לסוג זה של רכב. הנתונים הרשמיים מדברים על 11.1 שניות למאה קמ"ש ו-205 מרביים, והם בהחלט ריאליים.

התיבה עצמה, אינה זריזה אך מתפקדת היטב כיאה לטויוטה. גם התפעול הידני שלה נוח ויעיל למדי. והכי חשוב - בניגוד לתיבות אחרות היא נועלת את ההילוך כלפי מעלה אך מאפשרת "קיק-דאון" כלפי מטה. צריכת דלק של 7.2 ק"מ לליטר הייתה סבירה לתנאי המבחן, גם אם לא בולטת לטובה.  

יכולת גבוה

האוונסיס מציעה התנהגות צפויה ובטוחה, אחיזת כביש טובה ויכולת גבוהה שאפילו מפתיעה ברגע הראשון. אלא שמשהו חסר כאן וקוראים לו פלפל. בניגוד ליריבות כמו ה-6 והאקורד, היא לא מרגישה נמרצת או קלילה ובטח שלא ספורטיבית. זאת במיוחד בגלל הגה מעט מנותק וכיול מתלים רך יחסית. למרות הרכות, תנודות מרכב בנסיעה מהירה מרוסנות היטב, כשרק שינוי גובה פתאומי (כלפי מטה) יכול לגרום למתלים לאבד קצת את דעתם. בקרת היציבות תפקדה היטב אך השמיעה רעשים מוזרים וגילתה נטייה מדאיגה להתעייף. ואולי הייתה זו תקלה (תקלה? בטויוטה?). הבלמים עבדו היטב בתנאי המבחן.

בעיר היא נוחה ממרבית היפניות המקבילות וצולחת את הפגעים באופן נעים יחסית, גם אם לא מושלם את הנוחות הלקוחות בוודאי יאהבו, את רעשי הרוח במהירות גבוהה שלימדו על אטימה לקויה בחלונות - הם לא יאהבו.

האוונסיס מצטרפת למסיבה באיחור, כשיתרונות העבר שלה כבר פחות ברורים. ואם משהו חסר במכונית הזו, זה קצת פלפל ותשוקה, וקצת אווירה וסגנון בתא הנוסעים. היא מפצה על הקרירות הזו במרחב, במראה המכובד ובנוחות שמתאימים יותר לחלק מהלקוחות. ולמרות שמבחינת אבזור האוונסיס מאוזנת מהאקורד, היא תתקשה להתחרות בחבילת הציוד העשירה שמציעה מאזדה (שהיום כבר יש לה הילוך נוסף והספק דומה), במחיר זול ב-8,000 שקלים.

בסוף היום הבשורה החשובה היא שהאוונסיס חוזרת למשחק. וגם אם היא כבר לא הבולטת בקבוצתה, ולא מציעה את הדיל המשתלם ביותר, היא בפירוש מכונית טובה שראויה לקבל נוכחות גבוהה בהרבה על הכביש. עם התדמית המצוינת של טויוטה, אפשר לנחש שזה פחות או יותר מה שיקרה.