ראשון 30 באפריל 2017
ידיעות אחרונות
עוד תינוק בבית
עיקריות • 08.10.2006
שנת הכלב
מאז שהבת שלו נולדה, אב הבית שלנו דואג לבנו הבכור. טוב, גם אנחנו היינו דואגות אם לבננו הבכור היו ארבע רגליים וזנב
תומר קמרלינג

מישהו אמר לי פעם שכשנולדים הילדים, הכלבים חוזרים להיות כלבים. זה משפט יפה, סימטרי כזה ועם פסיק, אבל הוא פשוט לא נכון. בטח לא כשמדובר בכלב הראשון שלך. היטיב לנסח את זה הדוור שלנו, שפגש אותנו בוקר אחד בהרכב משפחתי מלא, הביט בהולך על ארבע ופסק: "הוא תמיד יהיה הבכור".

 

הכלב שלי, פ', הוא באמת הדבר הכי קרוב לבן בכור שיצור עם ביצים שחורות יכול להיות. ראשית, הוא איתי כבר 11 שנה; היחידים שניהלתי איתם מערכת יחסים ארוכה או אינטימית יותר הם הורי ואחותי, חבר אחד או שניים ומחלקת הגבייה של רשות השידור. שנית, בתחילת דרכנו המשותפת נדרשתי לטפל בו במסירות דומה לזאת שאני משתדל לגלות היום כלפי בתי: הוא היה במצב כל כך עלוב כשאימצתי אותו, שהדיאגנוזה הראשונה של הווטרינר היתה ש"או שהטיפולים יהרגו אותו, או שהמחלות יעשו את זה". אבל אחרי קרצופים כימיים, זריקות, טבליות ושאר עינויים שנועדו לתקן את מה שעשו לו שלושה חודשי הישרדות בתחנת דלק בדרום, פ' חי והוא בועט עד היום. וכשאתה מציל חסר ישע, אפילו אחד עם זנב מזדקר וזין נשלף, נפשך נקשרת בנפשו. זה לא משהו שתינוקת אחת, ורודה ובשרנית ככל שתהיה, יכולה לשנות.

 

אלא מה, גם אם הולדת בתי הבכורה לא שינתה בכלום את היחס שלי לבני הבכור, פ' עצמו מרגיש כמי שחזר להיות כלב. בעצם, יותר גרוע: כמי שהפך לכזה.

 

ביס וצעקה

גדודים של וטרינרים מתווכחים עד היום אם פ' הוא פינצ'ר מעורב או ג'ק ראסל מעורב מאוד; מה שבטוח, הוא קטן וג'ינג'י ונוירוטי. וודי אלן, רק עם יותר שיער.

 

רוב הכלבים הקטנים לא מסתדרים עם ילדים קטנים. גם פ' לא מסתדר איתם - למעשה הם מופיעים ברשימה השחורה שלו מיד אחרי ערבים, דתיים, משופמים, אופנוענים והשליח של הסופר - ככה שאשתי ואני הנחנו מראש שתהיה לו בעיה גם עם הילדה הקטנה שלנו. אבל טעינו: אין לו שום בעיה איתה. הוא פשוט לא מכיר בקיומה.

 

זה המקום לציין שבתי, העילה הרשמית של הטור הזה, היא תינוקת חברותית מאוד (אפילו חברותית מדי, אם אני חושב על זה במונחים של 18-16 שנה קדימה, אבל דיה לצרה). וכמה שהיא אוהבת לפזר חיוכים אל כלל הבריות, זה עוד כלום לעומת אחוות ההולכים-על-ארבע שהיא מגלה כלפי כלבים. אני, כדי להצחיק אותה, צריך להניף או להקפיץ או לעשות קולות; פ' רק צריך להיות שם. ברגע שהוא נכנס לשדה הראייה שלה, היא מגיבה כמו צרפתי לסרט של ג'רי לואיס. והיא לא רק צוחקת: היא עושה את כל מה ששבעה חודשי הוותק שלה בעולם הזה מאפשרים לה לעשות כדי להתחבר איתו. אבל פ', שמנעד התגובות שלו ליצורים קטנים שעושים רעש תמיד כלל רק שתי אפשרויות - נבח על זה או ברח מזה - בוחר באפשרות שלישית, ופשוט מתעלם מזה.

 

לא מזמן ראיתי פרק של אחת מהסדרות האלה שבהן אומנת אנגלייה עם פלולה ענקית מלמדת הורים איך להיות הורים. היה שם קטע בלתי נשכח עם שני אחים, בן שלוש ובן חצי שנה: הגדול ניגש אל הקטן, ובלי שום פרובוקציה או סיבה מוריד לו כאפה. אחרי שגמרתי לצחוק, אמרתי לעצמי שבסך הכל יש לנו מזל; אצלנו האח הגדול לפחות לא מרביץ. המקסימום שהוא עושה, וגם זה רק אם אחותו מסבה לו נזקים פיזיים, הוא לנהום עליה תוך שהוא שולח לעברי מבט של "היא התחילה" (היתה גם הפעם ההיא שהוא בדק אם היא מנסה לרמוז לו משהו בזה שהיא על ארבע, אבל זה היה מקרה חד-פעמי שהושפע בוודאות מכך שהיתה באותה עת כלבה מיוחמת בבניין).

 

פ' אולי ניחן בעצבנות של פינצ'ר, אבל גם בשכל של ג'ק ראסל. הוא יודע שהתינוקת הזאת היא הדבר הכי קדוש בבית, חוץ מספריית הדי.וי.די של אבא שלה, ובניגוד לאותו יד-נפץ בריטי בן שלוש, הוא לא מוציא עליה את תסכולי הפיחות במעמדו. שאר העולם, לעומת זאת, הוא טרף כשר.

 


                                                                        איור: איתמר דאובה

 

כשרה במיוחד היתה השכנה הדתייה מלמעלה, שחטפה ממנו את הביס הרשמי הראשון שלו. פ' מעולם לא היה ידידו הטוב ביותר של האדם, בעיקר לא של האדם הדופק בדלת, אבל היא היתה הראשונה שהוא ממש תקף. עברו כמה שעות טובות, שבמהלכן דמיינתי את עצמי מתבצר איתו בבית כשפלוגות הסער של השירות הווטרינרי מזרימות פנימה גז מדמיע, לפני שהתברר שהקורבנית נקטה במידת הרחמים ולא דרשה שהוא ייכנס להסגר - חוויה שהיתה מצלקת ללא ספק את נפשו השברירית ממילא. אבל מה שמוכיח לי שהוא מרגיש כמו פרפראזה על גיבור "הגלגול" של קפקא (פ' במקום ק', שמתעורר בוקר אחד ככלב במקום כג'וק), זה לא ההתעלמות שלו מהילדה וגם לא העובדה שהוא ביצע נוהל שכנה. זה איך שהוא מתנהג עם הבריות המעטות שהוא כן מחבב.

 

כשהורי מגיעים לביקור, פ' מתייצב בין הנכנסים לבין הילדה ונובח את תביעתו לתשומת לב. הוא לא מניח לאף אחד לנשק או להרים אותה לפני שהוא זוכה לפק"ל ליטופים מלא, כולל גירוד מאחורי האוזניים ונעים בבטן. עכשיו, כשהוא עושה את זה עם סבא וסבתא שלו יש בזה משהו חביב. אבל הוא עושה את זה גם לי בכל פעם שאני חוזר מהעבודה, ובזה כבר יש משהו מעציב.

 

מעך אותי, אהוב אותי

כלבים, כמו תינוקות, הם חובבי שגרה מושבעים, וזאת של פ' השתנתה מאוד מאז שהסד"כ שלנו מונה ארבע נפשות. מי מוציא אותו ומתי, המבנה של סופי השבוע, ובעיקר זמן האיכות שלו עם אבא. פעם היינו מסיימים כל ערב ברביצה משותפת בסלון, מול הטלוויזיה, כשאני מלטף אותו נמרצות והוא חופר בספה בהבעה של "אני פשוט יודע שמתחת לכל הריפוד הזה יש נקניק". אבל זה קרה בפעם האחרונה ערב לפני הלידה: קצת משיקולי רעש והרבה משיקולי עישון, את רביצת סוף היום שלי אני מבצע זה שבעה חודשים מול המחשב, בחדר עבודה - שמורת עשן שחצבנו כאן. זה כוך של מטר על שניים וחצי, ו-פ' נעשה קלסטרופובי כשהוא מבלה בתוכו יותר מכמה דקות. ככה יוצא שאת השעות האחרונות של כל יום נתון הוא מבלה לבד בסלון.

 

כשאני יוצא מהכוך ועושה סימנים של ללכת לישון, פ' תמיד ניעור לחיים. הוא רץ לדלת חדר השינה, מכשכש בזנב ומייבב בציפייה שאפתח אותה. הוא פשוט יודע שכשאעשה את זה, הוא יזכה לממש את הזכות האחרונה שלו יש ולאחותו עדיין אין: לישון במיטה של אמא ואבא.

 

כשהוא מתיישב על המזרן - בדרך כלל אחרי שהוא דורך על אמא, שלמזלה ניחנה בכישורי שינה של דוב קוטב - פ' לא תובע תשומת לב כמו שהוא עושה היום כמעט בכל מקום אחר בבית. הוא חוזר להיות כפי שהיה לפני שהגורל הפך אותו לכלב, ופשוט משתרע על הגב וממתין לגירוד המסורתי בבטן.

 

ברגעים האלה אני תמיד מנסה לפצות אותו על החוויה הקפקאית שלו. בהתחלה בליטופים, אחר כך במעיכות (עד כמה שידוע לי, פ' הוא הכלב היחיד בעולם שנהנה כשעושים ממנו קווץ'), ולבסוף בכבוד המלכים האולטימטיבי: לפני ששנינו נרדמים, אני נותן לו להניח את הראש על הכרית שלי. נכון שבדרך כלל אני מגלה אותו משם תוך שתי דקות, כי קצת קשה לישון עם שפם של כלב בתוך האוזן, אבל נדמה לי שהוא מעריך את המחווה.

 

אז כן, הלילות של פ' נותרו כשהיו לפני הנאכבה הפרטית שלו. אבל בקרוב גם זה ישתנה, כי אוטוטו גם הילדה תוכל לתבוע חלקת מזרן, ובכל מקרה, בשאר הזמן זה לא מונע ממנו להרגיש כמי שנבעט במורד שרשרת המזון. ואם כל הקורבנות הקטנים והגדולים שכרוכים באבהות מדכאים אותי מפעם לפעם, הרי שהשגרה החדשה שנגזרה על פ' היא היחידה שלפעמים עושה אותי עצוב.

 

איכות והסביבה

כמו שאני רואה את זה, הקורבנות היחידים של הזיגזג המפורסם שהורים טריים נדרשים אליו אמורים להיות ההורים עצמם. שעות השינה האבודות, העובדה שסקס נעשה מילה נרדפת לנוסטלגיה ופנאי נעשה ההגדרה שלך לשעה שאתה מבלה מול מסך מחשב בכוך של מטר על שניים וחצי - כל זה נראה לי כמו חלק הוגן מהעסקה. מה שלא נראה לי הוגן זה לגלות שבסופו של דבר צדק ההוא מהפסקה הראשונה. שהכלבים, לא משנה כמה תאהב אותם, חוזרים להיות כלבים.

 

וכמובן שזה לא רק הכלבים. זה ההורים שלנו, שפתאום נמדדים רק בעזרה שהם מעניקים או לא מעניקים. זה החברים, שנדרשים פתאום להתעניין בדבר הכי פחות מעניין בעולם - תינוקות של אנשים אחרים - וגם לקבל בהבנה את הירידה שלהם בסדר העדיפויות שלנו.

 

הגבר המושלם, או האלטרואיסט המושלם, אולי יכול למצוא את שביל הזהב. לוותר על שעת שינה כדי להעניק לכלב את תשומת הלב הראויה, ללהטט עם הלו"ז כדי לא לגזור על ההורים עוד תורנות שמירה, לתזז קצת עם הסל-קל כדי לראות חבר. אבל אני לא הגבר המושלם - הם לא באים בפורמט של 1.72 מ' - וגם לא האלטרואיסט המושלם, אז לזיגזג שלי יש קורבנות.

 

לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם מישהי שבדיוק סוגרת שבעה חודשים של הריון ראשון. היא לא במצב רוח טוב מדי, והיא קראה את מה שכתבתי כאן בחודש שעבר, וכשדיברנו על הספק-דיכאון שלאחר הלידה שלי והספק-דיכאון שלפני הלידה שלה, היא אמרה: "רק אל תגיד לי שזה שווה את זה".

 

ובכן, צר לי, אבל בתשעה מכל עשרה מקרים זה כן. הפנאי, הסקס, החברים, ההורים - כל הפגיעות האלה כן שוות האושר הצרוף, ותאמינו לי שאני לא נוטה להשתמש בצירוף המילים הזה בקלות דעת, של לשמוע את הבת שלך צוחקת. הבעיה היא רק עם המקרה העשירי. זה שבו הכלב שלך עושה לך עיני כלב, והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להגיד לו שהוא תמיד יהיה הבכור.