שתף קטע נבחר

עכשיו תורם: יהדות המזרח דורשת הכרה

יהדות המזרח הגיעה למדינות ערב לפני 1,400 שנים, וחיה שם בין עושר לרדיפות - ובין פגאניות לאסלאם. ספר חדש מגולל את שורשיהם של 55% מאוכלוסיית ישראל. המתרגמת: "היינו פליטים, לא עולים חדשים. הגיע הזמן שילדינו יכירו גם את ההיסטוריה של החצי השני המרכיב את מדינת ישראל"

1,400 שנים תחת שלטון מוסלמי נפרשות בספר "באוהלי ישמעאל – תולדות היהודים בארצות האסלאם", מאת סר מרטין גילברט, מי שמוכר יותר כהיסטוריון הרשמי של ווינסטון צ'רצ'יל (הוצאת "כנס הפקות"). כך מסתבר, כי לפני שהשתלט האסלאם על מדינות ערב, שלט בתימן מלך יהודי בשם יוסוף אסר במאה החמישית לספירה, שהפך את הדת היהודית לדתה הרשמית של המדינה; שבחצי האי ערב חיו יהודים הרבה לפני שמוחמד הגיע לאזור - וכי מייסדה של אוניברסיטת אל אזהר בקהיר הוא בכלל יהודי.

 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

 

 

את המסמך המרתק הזה תרגמה נשיאת התאחדות עולי מצרים, לבנה זמיר – והוא עתיד להפוך לסרט דוקומנטרי לאחר שחברת הפקה בריטית קנתה את הזכויות.

 

"ח'ייבר ח'ייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשוב". הספר נפתח בקריאה הזו, שזעק אמרוזי בין נורחסין, ממבצעי הפיגוע בבאלי אינדונזיה, בשעת הקראת גזר דינו. איש מבין 200 ההרוגים לא היה יהודי, אך הקריאה הזו מחזירה את המחבר אל ימיו הראשונים של הנביא מוחמד ומלחמתו בשבטים היהודיים בחצי האי ערב, שהסתיימה במותם של מאות לוחמים יהודים, ובכניעתה של ח'ייבר.

 

"אסלאם, פירושו בערבית כניעה. כניעה לאללה ולנביאו, והיהודים לא נכנעו". נסים בכור כהן סבאן מייסד עיר הנופש הקיצית ראס-אל-בר, קהיר 1885 ()
"אסלאם, פירושו בערבית כניעה. כניעה לאללה ולנביאו, והיהודים לא נכנעו". נסים בכור כהן סבאן מייסד עיר הנופש הקיצית ראס-אל-בר, קהיר 1885

 

לפי גילברט, מדובר בניצחון המוסלמי הראשון בהיסטוריה על המיעוט היהודי העתיק שחי באזור חצי האי ערב לפני הפצעת האסלאם, ככל הנראה עוד מימי הבית השני ואף לפניו. מצבות יהודיות עתיקות בסעודיה, המתוארכות 2,000 שנה אחורה, מספרות את סיפורם של כעשרים שבטים יהודיים וערי המדינה שלהם, טרם בואו של הנביא מוחמד.

 

"כשמוחמד הגיע אליהם, הוא היה בטוח שהם הראשונים שיאמצו את הדת החדשה כמונותיאיסטים", מסבירה לבנה זמיר. "בייחוד על פני הפגאניים שעבדו לאבן השחורה 'הכעבה', אך לא כך קרה. אסלאם, פירושו בערבית כניעה. כניעה לאללה ולנביאו, והיהודים לא נכנעו".

 

העיר היהודית שהפכה לסמל הדיכוי

גילברט מספר כי הפגאניים גרשו את מוחמד ממכה למדינה, אך הוא שב עם 40 אלף לוחמי דת, וחיסל את מתנגדיו

בחצי האי, עיר אחרי עיר, ובכללן הערים היהודיות. ראשיהם של הגברים היהודים נערף, ואילו נשיהם וילדיהם היו שלל. "הוא בא להילחם בהם בשבת, והם כמאמינים לא נלחמו – ונפלו", סמפרת זמיר. "הטריק של סאדאת ביום כיפור, לא היה מקורי או חדש. זה עבד בעבר".

 

גם אל ח'ייבר, עיר עצמאית יהודית ומעצמת תמרים, הגיעו חיילי הנביא - אך שם נגמר הסיפור אחרת. לדברי המחבר, נוצר במקום תקדים שהיווה את הבסיס החוקתי ליחס ללא מוסלמים. מקצת היהודים שנותרו בחיים הורשו להישאר ולטפל בתמרים, שרק הם ידעו את סוד גידולם - אך כצמיתים, שאדמותיהם ורכושם שייכים לשליט המוסלמי. על היבול הוטל "מס גולגולת" (ג'יזה) המחייב כי 50% מהרווחים יועברו לשליט. "הג'יזה הפך לבסיס למעמד הד'מי - היחס המוסלמי כלפי הלא מוסלמים שחיים בשטחם".

 

מאז נעו השליטים האסלאמיים במאות השנים שחלפו מאז, בין עוינות ורדיפת הד'מי - כלומר, הלא מוסלמים - לסובלנות ומתינות, אך מס הגולגולת נשאר תמיד כחובה דתית. גם ברגעים הסובלניים ביותר הידועים "כתור הזהב".

 

איסור לרכב על סוס, וחובה לחבוש כובע מוזר

הח'ליפה אל אמיר, ששלט במצרים במאה ה-12, תיאר את הג'יזה כהשפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגעתם לעונשם בעולם הבא, וכמעשה של אדיקות דתית. הוא אף קבע שאסור למנהלי המחוזות לפטור אף אחד מהחובה הזו, או להיעזר בצד שלישי שיעביר את הכופר, כחלק מאלמנט ההשפלה.

 

אל המס הכספי נוספו כדרך קבע גם שורת גזירות שונות ומשונות, דוגמת החובה לחבוש כובע מוזר הנראה כראש של בעל חיים, איסור לשאת נשק להגנה עצמית שנותר בתוקפו עד לסיום השלטון העות'מני בארץ, איסור לרכב על סוס - אלא על חמור בלבד, נעילת נעליים לא תואמות, וענידת סימן זיהוי מיוחד על הגוף בכל עת, כולל בעת כניסתם לבתי מרחץ ציבוריים.

 

"המצב הזה של אי וודאות, של תלות מוחלטת בחסדו של השליט התורן, אפיין את חייהם של היהודים במהלך 1,400 השנים שעברו מאז - ועד לימינו אנו", אומרת זמיר. אירועים שהתרחשו לפני מאות בשנים, ממשיכים להדהד גם בתוך העדויות שאסף המחבר על חיי היהודים במדינות המוסלמיות אף במאה העשרים. סיפורה האישי של מתרגמת הספר ומשפחתה, הוא אחד מהם.

 

כשהילדה לבנה הפכה לפליטה

חייה של לבנה זמיר יכולים היו לאכלס את דפיו של ספר שלם, אך הרגע שבו הפכה ילדת התפנוקים - בת לאריסטוקרטיה היהודית-מצרית, לפעילה חברתית - נעוץ אי-שם בקהיר שנת 1956, כשזמיר הייתה בת 10. באותו הלילה פרצו אל וילת המשפחה קצינים מצריים, זרעו הרס והשחיתו רכוש.

 

"בפרוטוקולים של 'הליגה הערבית' מאותה תקופה מצוין במפורש, שתהיה בכל מדינות ערב רדיפה שיטתית של היהודים, וכך היה". פורגום בלוב, 1945 ()
"בפרוטוקולים של 'הליגה הערבית' מאותה תקופה מצוין במפורש, שתהיה בכל מדינות ערב רדיפה שיטתית של היהודים, וכך היה". פורגום בלוב, 1945

 

"מבחינתי האישית, הטראומה שלי כילדה קטנה הייתה שהגעתי למחרת בבוקר לבית הספר הנוצרי הפרטי שבו למדתי, והנזירה הראשית דרשה לשלומי בסבר פנים מודאג, וספרה לי, שלקחו את הדוד לבית הסוהר", זמיר מספרת. "בכיתי ורצתי הביתה. אמא ניסתה לנחם אותי, והסבירה שהוא לא פושע, הוא פשוט יהודי, מה שהחריף את הרגשתי.

 

"האשמה הייתה ציונות, אבל הוא ממש לא היה ציוני, הוא היה פשוט יהודי, וזה היה מספיק. הם החרימו את בית הדפוס המשפחתי, אחד הגדולים בקהיר באותה התקופה, כי להיות יהודי זה פשע. משהו בתוכי התרסק באותו רגע, והבנתי ששום דבר לא יחזור לקדמותו. אני בת 10 ואני פושע,ת כי אני יהודייה".

 

זמן קצר לאחר אותם אירועים, גורשה משפחתה של זמיר ממצרים. השלטונות החרימו את רכושם, והתירו להם לקחת מזוודת בגדים אחת ו-20 לירות מצריות. המגורשים צוידו בפספורטים שבהם נכתב כי זו יציאה ללא חזרה, ובמילים אחרות: גירוש.

 

המאבק להשבת הרכוש היהודי

התאקלמותה של המשפחה בארץ, ממרומי הווילה בקהיר למעברה בטבריה, הייתה קשה. "אמא בכתה בכל ערב לכרית, אבל דאגה שנרכוש השכלה ונתקדם בחיים". זמיר וששת אחיה הקימו משפחות, והשתלבו במארג הישראלי. הזיכרונות "מהחיים האחרים" בקהיר המשיכו להציק לאבי המשפחה, זה שסלל את הכבישים במעברה בטבריה, עד שהצליח להיות "מקודם" לפקיד קבלה במלון בתל אביב. "הוא היה דובר שפות, זה היה המזל שלנו", כך לבנה – בעצמה דוברת חמש שפות.

 

אביה של זמיר החל במאבק משלו להשבת רכוש המשפחה האבוד, כמו גם רכושם של יהודים מצריים רבים שהולאם בידי השלטונות. על הרקע הזה נערכה פגישתם הראשונה של זמיר עם מחבר הספר, מרטין גילברט. "זה היה טכני. הייתי מסיעה את אבא לישיבות ודיונים במשרד המשפטים, במטרה לזום תביעה להחזרת הרכוש. אבל כל זה לא היה קשור אלי. אני התמקדתי בקריירה שלי".

 

רק באמצע שנות השמונים, עם פטירת אביה, גילתה זמיר את המורשת שהותיר לה: "במגירת שולחן העבודה שלו מצאתי שבעה עותקים של תביעת הרכוש. כמוטבים רשם אבא כל אחד מהילדים. זו הייתה בעיניי הצוואה שלו. הכאב שלו על כך שלא הצליח להותיר לצאצאיו את הירושה המשפחתית. בעיניי היה בזה מסר מאוד ברור: 'תמשיכי את דרכי!' וזה מה שאני עושה מאז, כבר 20 שנה".

 

"55% מהישראלים פליטים"

סיפורה של זמיר ומשפחתה הוא סיפורם של מאות-אלפי משפחות יהודיות מעיראק, טוניס, מרוקו, לוב, תימן, סוריה ולבנון. מי שצאצאיהם מהווים היום כ-55% מאוכלוסייתה של מדינת ישראל. אלה שהגיעו לכאן כפליטים, נמלטים על נפשם מכליאה והתנכלויות, בעודם מותירים את כל רכושם מאחור.

 

"אל המס הכספי נוספו שורת גזירות שונות ומשונות: חובה לחבוש כובע מוזר הנראה כראש של חיה, איסור לרכב על סוס - אלא על חמור בלבד, ונעילת נעליים לא תואמות" ()
"אל המס הכספי נוספו שורת גזירות שונות ומשונות: חובה לחבוש כובע מוזר הנראה כראש של חיה, איסור לרכב על סוס - אלא על חמור בלבד, ונעילת נעליים לא תואמות"

 

"פריחת היהודים תחת השלטון הקולוניאליסטי, הסתיימה כשהם התקפלו, ובמקביל החלו הדיבורים על הקמת מדינת ישראל", זמיר אומרת. "החל מסוף שנות השלושים ועד לסוף שנות החמישים התבצע גירוש מסיבי ושיטתי של יהודים ממדינות ערב, לצד, כמובן, מאסרי שווא, הלאמת רכוש ומסעות הרג. אנחנו - יוצאי ארצות האסלאם - למעשה פליטים".

 

"הטעות הראשונה הייתה, שהמדינה לא הכירה בנו כפליטים אלא 'כעולים", היא מציינת, "וזאת על אף שזה בדיוק מה שהיינו. בפרוטוקולים של 'הליגה הערבית' מאותה תקופה מצוין במפורש שכתגובה על הדיבורים על הקמת מדינת ישראל, תהיה בכל מדינות ערב רדיפה שיטתית של היהודים, וכך היה. זאת בנוסף לחבירה לנאצים ולהקמת מחנות ריכוז והשמדה בצפון-אפריקה. הכעס הדתי כלפי היהודים קיבל תפנית לאומנית, ברגע שהד'ימי - בני החסות הכנועים - פיתחו לפתע עצמאות.

 

"העבודה שלנו בשנים האחרונות היא להעלות למודעות את הסיפור הזה, סיפורם של כ-800 אלף יהודים. מדי שנה אנחנו מארגנים בפרלמנטים באירופה עדויות של מגורשים מאותן השנים, לצד מלחמה על ההכרה הבינלאומית והישראלית בעוול שנעשה כאן למאות-אלפי יהודים".

 

באפריל 2008, העבירו זמיר וחבריה חקיקה בקונגרס האמריקאי, המכירה בזכויותיהם כפליטים. "בכנסת אושר חוק חדש בקריאה ראשונה, על יום מיוחד בו ילמדו תלמידי מערכת החינוך על הטרגדיה של הפליטים היהודים, ועל 1,400 שנות היסטוריה שאינם מסופרות", זמיר אומרת. "הגיע הזמן שילדינו יכירו גם את ההיסטוריה של החצי השני המרכיב את מדינת ישראל".

 

"קלף מיקוח" של ישראל?

המאבק להכרה כפליטים, הפך לדברי זמיר גם ליתרון במשא ומתן המתנהל מול הפלסטינים. "זו הטעות השנייה,

שלא מבינים שזה קלף המיקוח החזק ביותר מול טענות זכות השיבה", היא אומרת. "שרת המשפטים האחראית על המשא ומתן, דוחה פגישה אתנו שוב ושוב. 'בקמפ דיוויד 2' הציעו האמריקאים להקים קרן בינלאומית לפיצוי הדדי של שני הצדדים, וזה לא בא לצערי לידי ביטוי".

 

אז לא ידברו על זה בשיחות?

 

"בנאום בר-אילן ציין נתניהו כי המשוואה הנכונה היא פליטים פלסטינים מול פליטים יהודים מארצות ערב. יש חוק שניסים זאב מש"ס יזם בתמיכת נתניהו, שבכל פעם שמוזכרת 'זכות השיבה' של הפלסטינים במשא ומתן, הצד הישראלי צריך להגיב מיד ולהזכיר את הפליטים היהודים. אבל אני לא בונה על לבני שתיישם את זה, לכן אנחנו מפעילים לחץ על האמריקאים דרך הארגון שבראשו אני עומדת.

 

"המאבק הזה הוא מאבק להכרה. לא הגענו למעברות חסרי כל, נושלנו. כשהייתי בקהיר אחרי הסכם השלום, ראיתי שבית הדפוס שלנו הפך לסניף בנק ממשלתי. בווילה שבה התגוררנו גרה כעת בתו של השוער שלנו. הספר הזה הוא תמצית היסטורית מדויקת של הסיפור האמתי שלנו, והעוול ההיסטורי שנעשה כאן עם הסיפור שלא סופר. אולי בזכות גילברט הבריטי, יוכלו הישראלים סוף-סוף לשמוע אותו".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לבנה זמיר
הרב עזרא דנגור - רבה הראשי של יהדות בבל - ומשפחתו
מומלצים