הכי מטוקבקות
24 שעות • 07.06.2015
אדם לאדם עיוור / במבט ראשון
ליום אחד ניסינו להרגיש כמו שחר תמיר. להיאבק בבנקים, במשרדי ממשלה, בחברות וברוכבי אופניים חשמליים שמצפצפים על אנשים כמותו. אבל גם לרוץ, לשחות, לרכוב, לחתור ובעיקר לעשות שמח כדי־ג'יי. להיות עיוורים, אבל לראות הכל. מיוחד: החיים מבעד לעיניים שלא רואות
מעבר חצייה אי שם במרכז הארץ. שחר תמיר עומד בסבלנות וממתין. הרמזור להולכי רגל התחלף לירוק, אבל לשחר אין מושג. הוא לא רואה דבר. בהיעדר רמזור שמע שנועד לעיוורים, וכשבקצה המדרכה אין אבני דריכה בולטות, הוא זקוק לסיוע אנושי כדי לדעת את גבולות מעבר החצייה ובעיקר כדי לחצות בבטחה. בסוף מישהו מושיט יד. כי ככה זה בישראל, אם אינך רואה, לעhתים קרובות מבחינת המדינה אתה גם אינך נראה.
תמיר, בן 40, דווקא לוקח בקלות. משתדל לראות את הצדדים החיוביים. עובד קשה כדי לפרנס את עצמו ומשתדל להמעיט בתלונות. לרגל יום העיוור הבינלאומי שחל אתמול ציידנו אותו במשקפי שמש עם מצלמה נסתרת, כדי לנסות לראות ליום אחד את המציאות מבעד לעיניו. המציאות שלו, אבל גם, ואולי בעיקר, המציאות שלנו שסובבת אותו.
ביקשנו לראות עד כמה אנחנו, כחברה, נגישים. ליווינו אותו בפעולות הפשוטות עבורנו ומורכבות עבורו במהלך היומיום, מהנסיעות באוטובוסים, דרך ניסיון כמעט חסר סיכוי להוציא כסף מהכספומט בבנק וכלה בעבודתו כדי־ג'יי בערב, מול עשרות אנשים שרואים אותו ורוקדים, בזמן שהוא יכול רק לחוש אותם.
המסקנות די מצערות. המצב אמנם השתפר, וכבני אדם אנחנו בהחלט מושיטים יד בעת צרה, אבל כמדינה — אדם לאדם עיוור.
מסר מאלוהים
מתחילים בתחנת האוטובוס. המצלמה שעל עיניו, באדיבות חברת גולן ספיי שופ, מתחילה לפעול. שחר ממתין ומולו מופיעות שתי נשים צעירות, קארין ונטאשה, פעילות של ארגון עדי ה'. "יש לנו מסר יפה מהמקרא", הן אומרות לו. "רואים הרבה קשיים בעולם. יצא לך לשמוע עלינו? אנחנו רואים שלאלוהים אכפת, רוצה לדאוג לנו ורוצה שנתפלל אליו. אם אתה מעוניין, יש לנו אתר עם קבצי שמע ואפילו ברייל".
הן מציעות לו את היושב במרומים כסיוע ושחר משתעשע ושולף כרטיס ביקור. "אתן יודעות איך תוכלו לעזור לי? קחו את זה, כרטיס ביקור, סגולה לכל דבר שתרצו. תזמינו אותי למסיבות שלכן, לפעילות".
אחרי הכל, אתה בכלל מאמין באלוהים, אני שואל. "מאמין", הוא משיב. "יש שם משהו למעלה, אלוהים יודע מה יש שם. אולי הוא מכוון גם את זה".
האוטובוס שלו מגיע וגואל אותו מצמד המיסיונריות. בנקודות מסוימות, מעטות מדי, ברחבי הארץ יש רמקול שמותקן באוטובוס וקורא את מספרו בקול. לא הפעם. "בדרך כלל", הוא אומר, "אני פשוט שואל מישהו שעומד בסביבה איזה קו זה".
הוא נכנס לאוטובוס. מישהי מיד קמה ומציעה לו לשבת. הוא מודה לה אך מסרב באדיבות. "אני מעדיף לא לשבת מלפנים באוטובוס, כי יש אנשים מבוגרים שצריכים את המקומות האלה הרבה יותר ממני, ואני אפילו לא יכול לראות אם הם עולים כדי לפנות להם, אז אני נכנס פנימה", הוא אומר. "חוץ מזה אני גם אוהב לשחק בטלפון וזה מפריע לנהגים בדרך. אם אין מקום אני אפילו מעדיף לעמוד. קורה כמובן לפעמים שלא קמים או מסייעים אבל זה בסדר, אני מרגיש שאני לא זקוק לעזרה. אני כבר מכיר את האוטובוס ויודע איפה לעמוד".
איך אתה יודע איפה לרדת?
סוגיה רגישה. התחנה הבאה מופיעה תמיד על לוח אלקטרוני מעל מקום מושבו של הנהג, אבל לא תמיד מערכת הכריזה, אם בכלל ישנה אחת, פועלת. "בעבר הקרוב יכולנו להשתמש באפליקציות ייעודיות", הוא מספר. "עכשיו, מסיבות לא ברורות, הפכו אותן ללא נגישות, אז אם אין כריזה אני צריך לשאול את הנוסעים".
ריח הכסף
שחר יורד מהאוטובוס ועושה את דרכו לסניף של בנק הפועלים שמרוחק יחסית מביתו, "כי הכספומט בסניף של בנק דיסקונט מתחת לבית שלי לא נגיש. מאז שהעבירו למסכי מגע אני לא יכול לתפעל אותו". המאבטח בכניסה מסייע לו בחביבות להיכנס והוא ניגש לכספומט. שחר נעמד ומתחיל לחפש להיכן להכניס את האוזניות שלו. "אין לי מושג", הוא ממלמל לעצמו. "וזה עוד מקרה טוב של כספומט. ברוב המקרים אני יכול לחבר את האוזנייה עד מחר וכלום לא קורה, כי לאף אחד לא אכפת". שתי נשים שחולפות לצידו לא מציעות סיוע. הוא כבר יסתדר.
"הכספומטים זה נורא ואיום", הוא כועס. "אם המערכת הזאת לא מדברת איתי — אין סיכוי שאוכל להשתמש בה. ככלל, הבנקים עושים מעט מאוד כדי לעזור לנו. מבחינתם זה רק עלה תאנה. הם משתדלים להשקיע את המינימום האפשרי ופחות מזה, אם בכלל, בנושא הנגשת הכספומטים. אז יש פתח להכנסת אוזניות, אבל רק בכספומטים מעטים העניין הזה עובד. צריך תוספת של תוכנה מסוימת שפשוט מקריאה את הפקודות של הכספומט ומעבירה את השליטה בו למקשי המספרים במקום למסכי המגע. את המספרים אני מכיר בעל פה".
בסופו של דבר, לאחר דקות ארוכות ולחיצות על שלל מקשים, הכסף יוצא מהכספומט. שחר, עד לרגעים אלה, לא יודע כמה כסף הוציא. כשחזר הביתה הוא ניסה למשש את השטרות ולזהות, ללא הצלחה. "זה פשוט לא פייר", הוא ממלמל לעצמו. "רציתי להוציא 800 שקלים, אבל המכונה אמרה לי שצריך להקיש 5 כדי להוציא מזומנים. הקשתי 5 והוא חזר ואמר אותו דבר. הקשתי שוב ופתאום יצא סכום כלשהו, אין לי מושג כמה. אצטרך להתקשר בתחילת השבוע לבנק כדי לדעת כמה".
בחור רגוע מאוד שחר, אבל כשזה מגיע לבנקים הוא קצת מאבד את שלוותו. "הבנקים בדרך כלל הולכים נגדנו", הוא אומר. "הם מרוויחים כל כך הרבה כסף, מה הבעיה להשקיע קצת ולהנגיש לנו את הכספומטים? על פי החוק החדש אסור להם להכשיל אותנו, אבל הם לא עושים את זה, אז אני יכול רק לקרוא להם מכאן לא לשים לנו רגליים. לצערי החוק ייכנס לתוקף רק בשנה הבאה, ואז נוכל להגיש תביעות נגד בנק שלא יהיה בו כספומט נגיש".
מה מצבה של המדינה מבחינת נגישות לעיוורים?
שחר עוצר לרגע, בורר את מילותיו בקפידה. "מבחינה טכנית אנחנו לא מקום נגיש. בכל מקום יש היום מכונות עם מסכי מגע שאני לא יכול להשתמש בהן בעצמי. בכל מה שקשור לביורוקרטיה אין שום סיוע או עזרה. ביטוח לאומי, למשל, לא נגיש בכלל. גם משרד הפנים לא. אני מעדיף להגיע לשם תמיד עם מישהו כי לא אסתדר לבד. אפילו המעליות במשרדי ממשלה לא נגישות. צריך ללחוץ על איזה כפתור מחוץ למעלית לא רק כדי להזמין אותה, אלא גם כדי להגדיר לאיזו קומה אני רוצה להגיע. עכשיו, יש ארבע או שש מעליות, ורק אחת מהן אמורה להגיע לקומה שאני צריך. מספר הקומה מופיע על צג מעל המעלית. אני לא יכול לראות את הצג, אז אם אין אף אחד בסביבה אני בבעיה".
כששחר יוצא שוב לרחוב, בדרכו הביתה, מתברר שגם המרחב הציבורי בישראל לא תמיד מקל על חייהם של העיוורים. כשהוא צועד על המדרכה, שלושה רוכבי אופניים חולפים במהירות לידו ומבהילים אותו. "כמו כל דבר שקורה בחיים שלי, גם עם האופניים החשמליים זה עניין של מזל", הוא אומר. "אני מקווה שאמשיך ליהנות מהמזל הזה ולא אפגע, אבל כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה זה היה ממש קרוב".
אחרי מנת פלאפל ומוכר אדיב שמעדכן אותו שהוא שילם יותר מדי — "רק פעם אחת, כשהייתי ילד, ניסו לרמות אותי" — הוא נעמד שוב מול מעבר החצייה לא רחוק מהבית ומעט מפספס. "רוב מעברי החצייה בישראל לא נגישים ואין בהם רמזורי שמע", הוא אומר. "אני מבין שיש בעיה עם השכנים, כי במקומות שבהם יש רמזורים כאלה הם מתקתקים כל היום וכל הלילה בכל פעם שהרמזור מתחלף לירוק, אבל הפתרון הכי פשוט הוא לתכנן אותם כך שיופעלו רק על ידי לחיצה, כמו שיש במקומות מסוימים. כרגע השכנים מתלוננים, אז פשוט מפסיקים גם את הרמזורים שכן נגישים".
כמעט כל יציאה של שחר למרחב הציבורי כרוכה בסיכון. אם אלה רוכבי האופניים, הולכי רגל או סתם רוכבי אופנועים שחונים על המדרכה ומשאירים לו מסלול צר במיוחד. "במבני ציבור — קניונים או משרדי ממשלה למשל — אמורים להיות קווים מובלטים על הרצפה שאמורים להנחות אותי", הוא אומר. "הקווים האלה נמצאים במעט מאוד מבנים. גם ברחוב זה צריך להיות ככה. יש ערים, לא בישראל, שאין בהן רחוב בלי קווים מנחים לעיוורים על המדרכה. בישראל, חוץ מתל אביב — שם ברוב המקומות יש את הקווים האלה או אבנים מחוספסות לקראת מעבר חצייה — המצב מזעזע".
עולה על העמדה
חוזרים הביתה להתארגן ובדרך עוצרים בסופר. "אני תלוי באדיבות העובדים", הוא מודה. "צריך עזרה כדי להסתובב. נתקלתי במקרים לא מעטים שאנשים ניסו להתנער או להתחמק מזה. זה בסדר. יש מקומות קבועים שאליהם אני הולך, ושם כבר מכירים אותי ועוזרים במה שצריך". במפתיע, דווקא ביתו לא נגיש, "אבל אני בחרתי בו. יש לי שקט", הוא אומר. "הבעיה היחידה היא שבחרו מסיבה לא ברורה להניח מדרגה בתוך הדירה, מין מפלס כזה מוזר. אני מסתדר עם זה, גם אם לפעמים קצת מועד, אבל גם אנשים אחרים שבאים אליי, כאלה שכן רואים, מועדים. התרגלתי לזה".
הטלפון הסלולרי והמחשב של שחר מדברים איתו ללא הרף. כך הוא יכול לקבל מיילים או הודעות טקסט וגם לענות. לצידו נמצאת בת זוגו בשנתיים האחרונות, צילה, שאינה סובלת מלקות ראייה. "אנחנו שנתיים ביחד", היא אומרת, "ואני מרגישה שהזוגיות רק בתחילת דרכה. אני מאוד מאוד אוהבת אותו. הוא אדם מאוד מיוחד במזג, בקבלה של המציאות הזאת, מתמודד מאוד יפה. הוא אדם מאוד מתפקד ולא תלוי, בן זוג עצמאי ולא תלוי בי. זה מאוד עוזר לזוגיות. בעיקר הוא טוב לב, מאוד".
אביו מתגורר בחולון, אחיו ואחותו במושבים בהרי יהודה ובשרון ואמו נפטרה לפני תשע שנים. "כולם רואים", הוא צוחק. "אני מאוד אוהב אותם והם אותי, ואין לזה שום קשר ללקות שלי".
במשך שנים ארוכות, אחרי הכשרה בבית הספר לסאונד של יואב גרא, הוא עבד כטכנאי בגלי צה"ל, אבל אז הגיעה הקדמה לתחנה הצבאית והותירה אותו מאחור. "החליפו את כל הציוד למסכי מגע", הוא אומר בצער, "ולא יכולתי להמשיך. ייאמר לזכות ועד הטכנאים בתחנה שניסו למצוא לי תפקידים אחרים, אבל לא הסתדרתי. אז בחרתי להמשיך הלאה".
היום, בין רכיבת אופניים, ריצות למרחקים ארוכים, שחייה וחתירה בקיאק, שחר עובד כדי־ג'יי. בסוף היום מלווה אותו המצלמה לאירוע שבוע הספר ו"בליינד דיי" ברמת גן. הוא מתייצב בעמדה ומשתלט בקלות על העניינים. מולו מתאספת קבוצה של אנשים שמתאמנים בריקודי סלסה בעיניים קשורות. הוא מתזמן את המוזיקה ונהנה מכל רגע. "עכשיו אני מחפש עבודה בתחום", הוא אומר. "מסיבות, אירועים, כל דבר. אני כאן כדי לעשות שמח". .
להזמנות אפשר למצוא אותו בפייסבוק (בדף "שחר תמיר מוזיקה והגברה לאירועים") או במייל: shacharole@gmail.com
---------------------------------------------------
מה הם היו אומרים: "האדם הוא איש עיוור החולם שהוא יכול לראות" | פרידריך כ. הבל
---------------------------------------------------
"הבנקים בדרך כלל הולכים נגדנו. הם מרוויחים כל כך הרבה כסף, מה הבעיה להשקיע קצת ולהנגיש לנו את הכספומטים? על פי החוק החדש אסור להם להכשיל אותנו, אבל הם לא עושים את זה"
---------------------------------------------------
כשהנשים מעדי ה' מציעות לו את היושב במרומים כסיוע הוא משתעשע. "אתן יודעות איך תוכלו לעזור לי? קחו את זה, כרטיס ביקור, סגולה לכל דבר שתרצו. תזמינו אותי למסיבות שלכן, לפעילות"
---------------------------------------------------
בת הזוג, צילה: "אנחנו שנתיים ביחד אני מרגישה שהזוגיות רק בתחילת דרכה. אני מאוד אוהבת אותו. הוא אדם מאוד מיוחד במזג, בקבלה של המציאות, מתמודד יפה. בעיקר הוא טוב לב, מאוד"
תמיר, בן 40, דווקא לוקח בקלות. משתדל לראות את הצדדים החיוביים. עובד קשה כדי לפרנס את עצמו ומשתדל להמעיט בתלונות. לרגל יום העיוור הבינלאומי שחל אתמול ציידנו אותו במשקפי שמש עם מצלמה נסתרת, כדי לנסות לראות ליום אחד את המציאות מבעד לעיניו. המציאות שלו, אבל גם, ואולי בעיקר, המציאות שלנו שסובבת אותו.
ביקשנו לראות עד כמה אנחנו, כחברה, נגישים. ליווינו אותו בפעולות הפשוטות עבורנו ומורכבות עבורו במהלך היומיום, מהנסיעות באוטובוסים, דרך ניסיון כמעט חסר סיכוי להוציא כסף מהכספומט בבנק וכלה בעבודתו כדי־ג'יי בערב, מול עשרות אנשים שרואים אותו ורוקדים, בזמן שהוא יכול רק לחוש אותם.
המסקנות די מצערות. המצב אמנם השתפר, וכבני אדם אנחנו בהחלט מושיטים יד בעת צרה, אבל כמדינה — אדם לאדם עיוור.
מסר מאלוהים
מתחילים בתחנת האוטובוס. המצלמה שעל עיניו, באדיבות חברת גולן ספיי שופ, מתחילה לפעול. שחר ממתין ומולו מופיעות שתי נשים צעירות, קארין ונטאשה, פעילות של ארגון עדי ה'. "יש לנו מסר יפה מהמקרא", הן אומרות לו. "רואים הרבה קשיים בעולם. יצא לך לשמוע עלינו? אנחנו רואים שלאלוהים אכפת, רוצה לדאוג לנו ורוצה שנתפלל אליו. אם אתה מעוניין, יש לנו אתר עם קבצי שמע ואפילו ברייל".
הן מציעות לו את היושב במרומים כסיוע ושחר משתעשע ושולף כרטיס ביקור. "אתן יודעות איך תוכלו לעזור לי? קחו את זה, כרטיס ביקור, סגולה לכל דבר שתרצו. תזמינו אותי למסיבות שלכן, לפעילות".
אחרי הכל, אתה בכלל מאמין באלוהים, אני שואל. "מאמין", הוא משיב. "יש שם משהו למעלה, אלוהים יודע מה יש שם. אולי הוא מכוון גם את זה".
האוטובוס שלו מגיע וגואל אותו מצמד המיסיונריות. בנקודות מסוימות, מעטות מדי, ברחבי הארץ יש רמקול שמותקן באוטובוס וקורא את מספרו בקול. לא הפעם. "בדרך כלל", הוא אומר, "אני פשוט שואל מישהו שעומד בסביבה איזה קו זה".
הוא נכנס לאוטובוס. מישהי מיד קמה ומציעה לו לשבת. הוא מודה לה אך מסרב באדיבות. "אני מעדיף לא לשבת מלפנים באוטובוס, כי יש אנשים מבוגרים שצריכים את המקומות האלה הרבה יותר ממני, ואני אפילו לא יכול לראות אם הם עולים כדי לפנות להם, אז אני נכנס פנימה", הוא אומר. "חוץ מזה אני גם אוהב לשחק בטלפון וזה מפריע לנהגים בדרך. אם אין מקום אני אפילו מעדיף לעמוד. קורה כמובן לפעמים שלא קמים או מסייעים אבל זה בסדר, אני מרגיש שאני לא זקוק לעזרה. אני כבר מכיר את האוטובוס ויודע איפה לעמוד".
איך אתה יודע איפה לרדת?
סוגיה רגישה. התחנה הבאה מופיעה תמיד על לוח אלקטרוני מעל מקום מושבו של הנהג, אבל לא תמיד מערכת הכריזה, אם בכלל ישנה אחת, פועלת. "בעבר הקרוב יכולנו להשתמש באפליקציות ייעודיות", הוא מספר. "עכשיו, מסיבות לא ברורות, הפכו אותן ללא נגישות, אז אם אין כריזה אני צריך לשאול את הנוסעים".
ריח הכסף
שחר יורד מהאוטובוס ועושה את דרכו לסניף של בנק הפועלים שמרוחק יחסית מביתו, "כי הכספומט בסניף של בנק דיסקונט מתחת לבית שלי לא נגיש. מאז שהעבירו למסכי מגע אני לא יכול לתפעל אותו". המאבטח בכניסה מסייע לו בחביבות להיכנס והוא ניגש לכספומט. שחר נעמד ומתחיל לחפש להיכן להכניס את האוזניות שלו. "אין לי מושג", הוא ממלמל לעצמו. "וזה עוד מקרה טוב של כספומט. ברוב המקרים אני יכול לחבר את האוזנייה עד מחר וכלום לא קורה, כי לאף אחד לא אכפת". שתי נשים שחולפות לצידו לא מציעות סיוע. הוא כבר יסתדר.
"הכספומטים זה נורא ואיום", הוא כועס. "אם המערכת הזאת לא מדברת איתי — אין סיכוי שאוכל להשתמש בה. ככלל, הבנקים עושים מעט מאוד כדי לעזור לנו. מבחינתם זה רק עלה תאנה. הם משתדלים להשקיע את המינימום האפשרי ופחות מזה, אם בכלל, בנושא הנגשת הכספומטים. אז יש פתח להכנסת אוזניות, אבל רק בכספומטים מעטים העניין הזה עובד. צריך תוספת של תוכנה מסוימת שפשוט מקריאה את הפקודות של הכספומט ומעבירה את השליטה בו למקשי המספרים במקום למסכי המגע. את המספרים אני מכיר בעל פה".
בסופו של דבר, לאחר דקות ארוכות ולחיצות על שלל מקשים, הכסף יוצא מהכספומט. שחר, עד לרגעים אלה, לא יודע כמה כסף הוציא. כשחזר הביתה הוא ניסה למשש את השטרות ולזהות, ללא הצלחה. "זה פשוט לא פייר", הוא ממלמל לעצמו. "רציתי להוציא 800 שקלים, אבל המכונה אמרה לי שצריך להקיש 5 כדי להוציא מזומנים. הקשתי 5 והוא חזר ואמר אותו דבר. הקשתי שוב ופתאום יצא סכום כלשהו, אין לי מושג כמה. אצטרך להתקשר בתחילת השבוע לבנק כדי לדעת כמה".
בחור רגוע מאוד שחר, אבל כשזה מגיע לבנקים הוא קצת מאבד את שלוותו. "הבנקים בדרך כלל הולכים נגדנו", הוא אומר. "הם מרוויחים כל כך הרבה כסף, מה הבעיה להשקיע קצת ולהנגיש לנו את הכספומטים? על פי החוק החדש אסור להם להכשיל אותנו, אבל הם לא עושים את זה, אז אני יכול רק לקרוא להם מכאן לא לשים לנו רגליים. לצערי החוק ייכנס לתוקף רק בשנה הבאה, ואז נוכל להגיש תביעות נגד בנק שלא יהיה בו כספומט נגיש".
מה מצבה של המדינה מבחינת נגישות לעיוורים?
שחר עוצר לרגע, בורר את מילותיו בקפידה. "מבחינה טכנית אנחנו לא מקום נגיש. בכל מקום יש היום מכונות עם מסכי מגע שאני לא יכול להשתמש בהן בעצמי. בכל מה שקשור לביורוקרטיה אין שום סיוע או עזרה. ביטוח לאומי, למשל, לא נגיש בכלל. גם משרד הפנים לא. אני מעדיף להגיע לשם תמיד עם מישהו כי לא אסתדר לבד. אפילו המעליות במשרדי ממשלה לא נגישות. צריך ללחוץ על איזה כפתור מחוץ למעלית לא רק כדי להזמין אותה, אלא גם כדי להגדיר לאיזו קומה אני רוצה להגיע. עכשיו, יש ארבע או שש מעליות, ורק אחת מהן אמורה להגיע לקומה שאני צריך. מספר הקומה מופיע על צג מעל המעלית. אני לא יכול לראות את הצג, אז אם אין אף אחד בסביבה אני בבעיה".
כששחר יוצא שוב לרחוב, בדרכו הביתה, מתברר שגם המרחב הציבורי בישראל לא תמיד מקל על חייהם של העיוורים. כשהוא צועד על המדרכה, שלושה רוכבי אופניים חולפים במהירות לידו ומבהילים אותו. "כמו כל דבר שקורה בחיים שלי, גם עם האופניים החשמליים זה עניין של מזל", הוא אומר. "אני מקווה שאמשיך ליהנות מהמזל הזה ולא אפגע, אבל כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה זה היה ממש קרוב".
אחרי מנת פלאפל ומוכר אדיב שמעדכן אותו שהוא שילם יותר מדי — "רק פעם אחת, כשהייתי ילד, ניסו לרמות אותי" — הוא נעמד שוב מול מעבר החצייה לא רחוק מהבית ומעט מפספס. "רוב מעברי החצייה בישראל לא נגישים ואין בהם רמזורי שמע", הוא אומר. "אני מבין שיש בעיה עם השכנים, כי במקומות שבהם יש רמזורים כאלה הם מתקתקים כל היום וכל הלילה בכל פעם שהרמזור מתחלף לירוק, אבל הפתרון הכי פשוט הוא לתכנן אותם כך שיופעלו רק על ידי לחיצה, כמו שיש במקומות מסוימים. כרגע השכנים מתלוננים, אז פשוט מפסיקים גם את הרמזורים שכן נגישים".
כמעט כל יציאה של שחר למרחב הציבורי כרוכה בסיכון. אם אלה רוכבי האופניים, הולכי רגל או סתם רוכבי אופנועים שחונים על המדרכה ומשאירים לו מסלול צר במיוחד. "במבני ציבור — קניונים או משרדי ממשלה למשל — אמורים להיות קווים מובלטים על הרצפה שאמורים להנחות אותי", הוא אומר. "הקווים האלה נמצאים במעט מאוד מבנים. גם ברחוב זה צריך להיות ככה. יש ערים, לא בישראל, שאין בהן רחוב בלי קווים מנחים לעיוורים על המדרכה. בישראל, חוץ מתל אביב — שם ברוב המקומות יש את הקווים האלה או אבנים מחוספסות לקראת מעבר חצייה — המצב מזעזע".
עולה על העמדה
חוזרים הביתה להתארגן ובדרך עוצרים בסופר. "אני תלוי באדיבות העובדים", הוא מודה. "צריך עזרה כדי להסתובב. נתקלתי במקרים לא מעטים שאנשים ניסו להתנער או להתחמק מזה. זה בסדר. יש מקומות קבועים שאליהם אני הולך, ושם כבר מכירים אותי ועוזרים במה שצריך". במפתיע, דווקא ביתו לא נגיש, "אבל אני בחרתי בו. יש לי שקט", הוא אומר. "הבעיה היחידה היא שבחרו מסיבה לא ברורה להניח מדרגה בתוך הדירה, מין מפלס כזה מוזר. אני מסתדר עם זה, גם אם לפעמים קצת מועד, אבל גם אנשים אחרים שבאים אליי, כאלה שכן רואים, מועדים. התרגלתי לזה".
הטלפון הסלולרי והמחשב של שחר מדברים איתו ללא הרף. כך הוא יכול לקבל מיילים או הודעות טקסט וגם לענות. לצידו נמצאת בת זוגו בשנתיים האחרונות, צילה, שאינה סובלת מלקות ראייה. "אנחנו שנתיים ביחד", היא אומרת, "ואני מרגישה שהזוגיות רק בתחילת דרכה. אני מאוד מאוד אוהבת אותו. הוא אדם מאוד מיוחד במזג, בקבלה של המציאות הזאת, מתמודד מאוד יפה. הוא אדם מאוד מתפקד ולא תלוי, בן זוג עצמאי ולא תלוי בי. זה מאוד עוזר לזוגיות. בעיקר הוא טוב לב, מאוד".
אביו מתגורר בחולון, אחיו ואחותו במושבים בהרי יהודה ובשרון ואמו נפטרה לפני תשע שנים. "כולם רואים", הוא צוחק. "אני מאוד אוהב אותם והם אותי, ואין לזה שום קשר ללקות שלי".
במשך שנים ארוכות, אחרי הכשרה בבית הספר לסאונד של יואב גרא, הוא עבד כטכנאי בגלי צה"ל, אבל אז הגיעה הקדמה לתחנה הצבאית והותירה אותו מאחור. "החליפו את כל הציוד למסכי מגע", הוא אומר בצער, "ולא יכולתי להמשיך. ייאמר לזכות ועד הטכנאים בתחנה שניסו למצוא לי תפקידים אחרים, אבל לא הסתדרתי. אז בחרתי להמשיך הלאה".
היום, בין רכיבת אופניים, ריצות למרחקים ארוכים, שחייה וחתירה בקיאק, שחר עובד כדי־ג'יי. בסוף היום מלווה אותו המצלמה לאירוע שבוע הספר ו"בליינד דיי" ברמת גן. הוא מתייצב בעמדה ומשתלט בקלות על העניינים. מולו מתאספת קבוצה של אנשים שמתאמנים בריקודי סלסה בעיניים קשורות. הוא מתזמן את המוזיקה ונהנה מכל רגע. "עכשיו אני מחפש עבודה בתחום", הוא אומר. "מסיבות, אירועים, כל דבר. אני כאן כדי לעשות שמח". .
להזמנות אפשר למצוא אותו בפייסבוק (בדף "שחר תמיר מוזיקה והגברה לאירועים") או במייל: shacharole@gmail.com
שחר תמיר דיגיי עיוור
יובל חן
שחר תמיר דיגיי עיוור
יובל חן
שחר תמיר עיוור תל אביב דסק
שאול גולן
---------------------------------------------------
מה הם היו אומרים: "האדם הוא איש עיוור החולם שהוא יכול לראות" | פרידריך כ. הבל
---------------------------------------------------
"הבנקים בדרך כלל הולכים נגדנו. הם מרוויחים כל כך הרבה כסף, מה הבעיה להשקיע קצת ולהנגיש לנו את הכספומטים? על פי החוק החדש אסור להם להכשיל אותנו, אבל הם לא עושים את זה"
---------------------------------------------------
כשהנשים מעדי ה' מציעות לו את היושב במרומים כסיוע הוא משתעשע. "אתן יודעות איך תוכלו לעזור לי? קחו את זה, כרטיס ביקור, סגולה לכל דבר שתרצו. תזמינו אותי למסיבות שלכן, לפעילות"
---------------------------------------------------
בת הזוג, צילה: "אנחנו שנתיים ביחד אני מרגישה שהזוגיות רק בתחילת דרכה. אני מאוד אוהבת אותו. הוא אדם מאוד מיוחד במזג, בקבלה של המציאות, מתמודד יפה. בעיקר הוא טוב לב, מאוד"
© כל הזכויות שמורות.
אין להעתיק או לשכפל תכנים מהעמוד
