ראשון 25 ביוני 2017
ידיעות אחרונות
קרדיט ידיעות אחרונות
דיוקן של איש זקן', דייויד גרייבס, 2007
7 לילות • 20.07.2015
אבא בן זונה
'בנדיט', ספרו המפתיע של איתמר אורלב, הוא בדיוק הבנדיט שחסר לספרות הישראלית הרופסת
יגאל סרנה

בנדיט // איתמר אורלב (עם עובד) 424 עמודים

 

 

 

זה ספר על גבר ישראלי צעיר שבקושי עובד ובקושי כותב. גבר רמוס ולו אישה וילד קטן שגם בו אינו מטפל כהלכה, כמו בגינה המוזנחת. הוא לא מרוצה מחייו. אשתו לא מרוצה ממנו. היא קמה והולכת. גם אמו לא נלהבת מבנה שמתקיים לו במי אפסיים, קורבן של אסון גדול ממידותיו. רק לילותיו סוערים. דמות שחורה ואלימה צצה בהם, מכה ונמלטת. הוא נחנק בשנתו, מזנק, מחפש, נרגע מן הסיוט ושותה בירה קרה בבית הריק מאשתו ומהילד.

 

הרפיון הזה מוכר לנו מאוד. נדמה לי שרוב הספרים נכתבים פה על דמויות רופסות. דועכות. כתיבה נשית, כתיבה גברית - דעיכה חלושת נרטיב. ספרות בלי עצמות. כך מתחיל גם 'בנדיט', עד שמגיע הבנדיט. הו, אז משתנה הכל. מתהפך. וזה כבר ספר אחר. הגוי הבן־זונה, כמו שהוא נקרא וקורא לאחרים כ־300 פעמים במהלך העלילה, שמרגע הופעתו כאיש זקן וחולה אך עדיין מלא כוח וזעם ועורמה, הכל נמלא חיים ופראות ויצריות, זעם ושרירי סיפור. זה האב האלים, המכה, הנעדר, הגוי של הגיבור הרפוי. הגוי שחסר כל כך לספרות הישראלית.

 

שנים רבות קודם לכן, בגיל 12, עזב המספר טאדק עם אמו, אחותו ואחיו הקטנים את פולין. משאירים בגבם את האב הפולני השיכור. ופה החלו חייהם הישראליים, שמחים להיפטר מן השרץ ולשכוח אותו. רק לעת בדידותו של הגיבור טאדק, בתוך הזמן הריק שמכיר כל מי שפירק בית ומשפחה, הוא מחליט לצאת להרפתקה. לשוב לוורשה ולהיפגש אחרי כמעט 30 שנה עם האב שהמיט אסון על חייו ועל חיי אמו. הוא טס לפולין ורק בעמוד 102 מגיע לחדר בבית האבות הפולני.

 

שם, על המיטה העלובה, מונח הגבר העצום, החסון, שעבר בשעתו משמחה לזעם ולאכזריות שטאדק זוכר מילדותו. והנה הוא שבר כלי, "מכוסה בשמיכת צמר עד הצוואר. עור פניו אפור כעורו של זקן חולה. ועל שפתו העליונה שפמפם מרובע כשפמו של היטלר. (...) עיניו נפקחו פתאום. ננעצו בי כמו עיני עוף דורס. קרות, מאיימות. זה היה האיש שלא רציתי לפגוש". כך פורץ הזקן אל הספר ומניע את 320 העמודים הבאים. והספר מאיץ מאפס למאתיים בעזרת ישיש שיכור וגמור שליבו משאבת וודקה. פצצה.

 

כבר זמן רב שלא נתקלתי בספר ישראלי שנקרא כמעט בלי להרפות. ספר בשר ודם. בלי שפע מילים מיותרות, בלי התייפייפות, התחכמויות ומשחקי מילים. ספר שמספר סיפור. נראה שאמנות הסיפור אבדה בארץ. מלכתחילה נאנסה על ידי האידיאולוגיה ואחר כך על ידי השפה. קרה לה מה שקרה לתיאטרון עם ועדי העובדים. יותר מדי ספרים נכתבים פה בלי אמת פנימית, בלי תחקיר ובלי שכנוע. משקלם כנוצת יונה. וככל שהם יותר בלון פורח, כך הם יותר פלטינה. אצל איתמר אורלב, 'בנדיט' כשמו כן הוא. אבא בן זונה. אבא מנוול ואלים, שיכור ונאהב. וכך הספר. ספר בנדיט. ספר בן זונה. בן זונה שחובט בך ואינך מרפה. מכה אותך ואינך מניחו בצד. והאמת ניכרת מבין השורות היטב ואתה מבין שהכל מבוסס גם על החיים עצמם, ואין מספר סיפור טוב כמו החיים.

 

בלב הספר אכן נח יומן שאיש קולנוע פולני ישראלי בשם עמי דרוזד מסר פעם לאביו הסופר של אורלב. 20 שנים שכבו החומרים ורק לילה אחד, זמן מה אחרי שנולד בנו הראשון, הבין אורלב איך הוא צריך לכתוב את הספר. וכתב אותו בפחות משנה. משך מאות עמודים הולך הבן טאדק בעקבות דמותו הרצוצה ועם זאת רבת־החיות של אביו הפולני, הזקן סטפן. הם עוברים במקומות בהם חיו או בהם חלף האב במהלך חייו האלימים והאפלים. והקורא זוחל, הולך, רץ בעקבות הזוג המטורף הזה, האב ובנו, מקשיב לסיפור של גוי פולני במחצית הראשונה והמבעיתה של המאה ה־20. הבנדיט אינו מרפה ואינך רוצה שיירדם או ימות אלא רק שימשיך לקלל ולשתות עד העמוד האחרון. וכך הוא עושה.

 


פרסום ראשון: 20.07.15 , 17:01