yed300250
הכי מטוקבקות
    קרדיט ידיעות אחרונות
    המתלוננת | צילום: גיא אסיאג
    24 שעות • 21.07.2015
    מה קורה לאישה חרדית שמעזה להתלונן בבית משפט אזרחי?
    קללות, איומים, יריקות, נידוי של הילדים בבית הספר : זה המחיר שמשלמת לאה, תושבת אלעד, בגלל שפנתה לבית משפט "חילוני" שיפסוק בסכסוך השכנים שלה. מאחורי הגיהינום שעובר עליה עומד בית דין חרדי שקרא לכל תושבי העיר להחרים אותה. כעת היא מבקשת מבג"ץ להעמיד לדין את הרבנים החרדים שפסקו נגדה ולבטל את החרם שהוטל עליה. אומץ יש לה, זה בטוח
    יהודה שוחט

    כבר יותר משלוש שנים שלאה היא אויב הציבור בעיר אלעד. כשהיא יוצאת לרחוב, רבים מסיטים את מבטם. אחרים יורקים על המדרכה לצידה. מנאצים אותה בשקט. ילדיה סובלים מנידוי ואף בית ספר לא הסכים לקבל אותם, למרות שהם תלמידים טובים. היחס כלפיה, כך נראה, גרוע מזה שהיה מקבל בעיר פדופיל או רוצח סדרתי.

     

    החטא הנורא שחטאה לאה: פנייה לבית משפט. העונש, מן החמורים בחברה החרדית: כתב סירוב. כלומר, חרם ונידוי מטעם בית הדין החרדי. למרות שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שכתב הסירוב הוא עבירה פלילית, ועל אף שנגד הדיינים שנתנו את ההוראה נפתחה בהמלצתו חקירה פלילית — כתב הסירוב לא בוטל וחייה של לאה אינם חיים.

     

    המקרה שלה אינו הראשון ובוודאי אינו היחיד. רבים וטובים לפניה כבר סבלו מגזר דין דומה. אבל בניגוד אליהם, ובאופן יוצא דופן, לאה — בשלהי שנות השישים לחייה — לא מתכוונת לוותר. מחר ידון בג"ץ בעתירה יוצאת דופן של עמותת חִדו"ש (לחופש דת ושוויון) נגד רב העיר אלעד, ראש העיר, הרבנים שחתומים על כתב הסירוב וגם היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה לבטל את כתב הסירוב, למנוע מבתי דין להשתמש במשאבים של המדינה ולהפסיק את התופעה, שכמוה כסחיטה, כפי שהגדיר זאת וינשטיין עצמו.

     

    בין ראש השנה לכיפור

     

    זה התחיל כסכסוך שכנים, בערב ראש השנה לפני יותר משלוש שנים, כשלאה (שם בדוי) גילתה שהשכן שלה התחיל להרחיב את המרפסת שלו באמצעות לבנים וברזלים על חשבון המרפסת שלה. היא פנתה לעירייה, אך דבר לא נעשה. בצר לה פנתה לבית משפט השלום, שהורה על הפסקת העבודות. אבל את השכן, וגם את העירייה, זה לא עניין. "הגיע לשם סגן ראש העיר דאז וראש העיר בהווה, ומול השוטרים הוא אמר לפועלים להמשיך לעבוד", היא אומרת. זמן קצר לאחר מכן הגיע לתיבת הדואר שלה מכתב אזהרה מבית הדין, כשעליו סמל העירייה: "פנה לבית הדין הרב... ולטענתו הנכם עושים פעולות שונות ע"מ להפריע לו את בניית הסוכה. הננו להודיעכם כי פעולות אלו שלטענתו נעשות, הרי הם בכלל מסירה ובכלל מרים יד בתורת משה רח"ל (רחמנא לצלן — י"ש). בכל התנגדות שהיא עליכם לפנות אך ורק לדין תורה, ולא לכל גורם אחר... באם יתברר לביה"ד כי הנכם ממשיכים בפעולות אלו, ביה"ד ידון אתכם כדין מוסר רח"ל".

     

    לאה התייעצה עם הרב שלה, שאישר לה להמשיך בהליך המשפטי ומיד הגיע מכתב איום נוסף: "הננו לחזור ולהודיע לכם... שאם לא תביאו עד מחר בשעה 10:00 אישור מבית המשפט שסגרתם את התיק יצא אליכם כתב סירוב ללא התרעה נוספת. כל התכתבות מכתבים וכד' אינו מהווה היתר להשאיר את התיק פתוח בבית המשפט. החכם עיניו בראשו!!!"

     

    לאה החליטה להתעלם מהאיום הבוטה, ושלושה ימים לאחר מכן, ממש בערב יום כיפור, התמלאה העיר בפשקווילים. תחת הכותרת "כתב סירוב", נכתב שם: "הננו להודיע בצער רב כי הגברת... פנתה לערכאות והרימה יד בתורת משה ואף לאחר התראה מבית הדין המשיכה להרים יד בתורת משה ואף עשתה פעולות שיש בזה משום מסירה. ולאחר התראות בית הדין הודיעה כי לא תדון בשום בי"ד שהוא אלא רק בערכאות רח"ל. על כן יש להתייחס אליה כמרימה יד בתורת משה". על החתום: הרב ישעיהו פלדמן, הרב אליהו גולדברג והרב שמעון גוטמן.

     

    מאותו רגע ואילך חייה של לאה נהרסו. "לא יכולתי להגיע יותר לבית הכנסת", היא מתארת. "כשהייתי יוצאת מהבית היו יורקים עליי. איימו על השכנים שלא ייתנו לילדים שלהם ללמוד בתלמוד תורה אם הם לא יחתמו לשכן על אישור להרחיב את המרפסת. כל מה שניסיתי לעשות לא עזר. גם על הבנות שלי היה חרם ונידוי. החברות בבית הספר הפסיקו לדבר איתן, והן פחדו לצאת מהבית. בסוף השנה כשהיה צריך לרשום אותן לתיכון, אף מוסד לא הסכים לקבל אותן למרות שהציונים שלהם גבוהים. הלכנו למשרד החינוך. הגשנו ערר והבאנו את התעודות של הבנות. משרד החינוך הורה להן לקבל את הבנות תוך שלושה ימים, אחרת בית הספר ייסגר. בלית ברירה קיבלו אותן, אבל גם שם הן מדוכאות, בלי חברות.

     

    "האנשים האלה", ממשיכה לאה, "הם אלימים. אמא של בעלי עברה את השואה ונתקלה בכזאת אכזריות. מאיימים להוציא את הבנות מבית ספר, מאיימים על השכנים. טרור. בחור אחר שאני מכירה, שרק קיבל אזהרה לפני כתב סירוב, ברח. אישתו התערערה והחיים שלו נהרסו, אבל אני לא מתכוונת לוותר, אין לי מה להפסיד".

     

    "אנחנו נגמור אתכם"

     

    בתי הדין החרדיים, שפועלים לעיתים תחת פיקוח של הרבנות המקומית ולעיתים ללא שום פיקוח, מחולקים לדיני ממונות ולבתי דין "רגילים". לפסיקותיהם של בתי הדין המוכרים ישנה הכרה חוקית בישראל, אולם לא כהחלטות שופטים, אלא כ"בוררים". גם לדעת העותרים, אין כמובן בעיה בהתדיינות בפני בתי דין לדיני ממונות, בהנחה ששני הצדדים רוצים בכך. אבל על פי עדויות שהגיעו לידינו, השיטה הזאת של שימוש בכתב סירוב משמשת במקרים מסוימים כאמצעי סחיטה. היא נותנת בידי הדיינים כוח עצום, בעיקר כשתושבים רבים בטוחים שבית הדין פועל מטעם העירייה. כך, למשל, יכול תיאורטית רב לאלץ את שכניו לחתום לו על אישורים להרחבת הדירה בניגוד לרצונם, מחשש פן יוציא נגדם כתב סירוב שכזה שיהרוס את חייהם.

     

    במקרה דומה, הוצא כתב סירוב נגד גננת בגן ילדים בבת־ים, שהעזה לדרוש את זכויותיה החוקיות כעובדת ולשם כך פנתה לבית משפט לענייני עבודה. בתגובה, הוצא נגדה כתב סירוב שאוסר להעסיק אותה, וחברי הקהילה החלו לרדת לחייה. בית המשפט פסק כמובן לטובתה, אבל גם לאחר מכן המשיך כתב הסירוב לתת את אותותיו. "הגיע איש אחד לכולל של בעלי ואמר לו: 'אנחנו נגמור אתכם'", סיפרה. "זו לא דת ולא דרכה של תורה".

     

    היועץ המשפטי יהודה וינשטיין מיהר להיכנס לעובי הקורה. בתגובה לעתירה הוא כתב כי "הוצאת כתב הסירוב עולה לכאורה כדי עבירה פלילית של הדחה בעדות, הדחה בחקירה, או שיבוש מהלכי משפט. במקרים חמורים במיוחד עלולה הוצאת כתב הסירוב לעלות כדי עבירה של איומים או של סחיטה באיומים... כמו כן, לאור רגישות הנושא, קובעת ההנחיה כי ההחלטות על פתיחה בחקירה וכן על הגשת כתב אישום בגין הוצאת כתב סירוב יתקבלו על ידי המשנה לפרקליט המדינה".

     

    עם זאת, כשפירט את השיקולים טרם החלטה על פתיחה בחקירה, ניכר כי מקרה כזה צריך להיות נדיר מאוד: זה תלוי בחומרת העבירה, באינטרס הציבורי בהעמדה לדין, בחשיבות הזכות שכתב הסירוב מבקש לפגוע בה, בזהות מושאי כתב הסירוב או מוציא כתב הסירוב, בעוצמת הפגיעה שתיגרם, במהותו של הסכסוך ומשקלה של הסכמה שניתנה מלכתחילה להתדיין בפני בית הדין, בכמות המקרים שבהם הוצאו כתבי סירוב על ידי בית הדין ובשימוש מטעה ב"סממנים שלטוניים" על גבי כתב הסירוב (כפי שנעשה במקרה של לאה – שימוש מטעה במכתבים ובמשאבים של העירייה).

     

    היועץ דיווח כי הוא הוציא הנחיה שכותרתה "איסור התבטאויות נגד רשויות שלטון החוק ומערכת בתי המשפט על ידי רבנים נושאי משרה ציבורית". והוסיף: "רב המקבל את שכרו מהקופה הציבורית אינו רשאי לאסור על אחרים לפנות לערכאות המדינה, לא כל שכן להחרים אדם הפונה כאמור. רב אשר יעשה כן צפוי לדין משמעתי". אגב, בתחקיר על טיפול הרבנים בעבריינות מין, שפירסמנו כאן בחודש שעבר, ניסו חלק גדול מהם – גם כאלה שמקבלים שכר מהקופה הציבורית – לשדל את הנפגעת לא לפנות לרשויות. איש מהם לא זומן לחקירה.

     

    בינתיים, למרות שכתבי סירוב הפכו לנדירים יותר, ממשיכים בתי הדין להשתמש בטקטיקה דומה: הם מוציאים מכתבי אזהרה לפני הוצאת מכתב סירוב. כלומר, מאיימים שאם האדם יפנה לרשויות, הם ישתמשו באקט שהוגדר כפלילי.

     

    בתגובה לעתירה, כתבו אנשי בית הדין: "מהעתירה עולה חוסר הבנה מוחלט של המציאות ההלכתית עבור אדם המאמין בתורה ובהלכה. כשם שמי שעובר באור אדום עבר על החוק, בין אם תפס אותו שוטר ובין אם לאו, כך מי שהולך לדון בבית דין שלא דן על פי דין תורה בסכסוך שכנים עובר על ההלכה, בין אם בית הדין 'הישר והצדק' יכתוב זאת ובין אם לאו".

     

    הרב עו"ד אורי רגב, מנכ"ל חדו"ש, מסביר כי "מדובר בתיק שמסמל את ההתנגשות שבין דת ומדינה בישראל. מן הצד האחד מדינה יהודית ודמוקרטית, שהקימה מערכת משפט וחקיקת חוקים. ומן הצד השני אוכלוסייה שאינה מכירה במערכת המשפט ובחוקים האלה. העימות הזה מאיים על קיומה של ישראל כמדינת חוק. אי־אפשר להפריז בחשיבות הדיון הזה, שבוחן את סוגיות הליבה: האם לאפשר לאלפים בישראל לכפור בחוקי המדינה ולמנוע מאנשים להיות נגישים למערכת המשפט של המדינה". •

     


    פרסום ראשון: 21.07.15 , 22:44
    yed660100