דרישת תשלום

כמה אדם מוכן לשלם בשביל לעשות משהו משמעותי? האם אתה מוכן לשלם בשנים? בכסף? בחשיפה עצמית? מי שמעוניין ליצור דרמה כדאי שישאל את עצמו ויענה בכנות. כי דרמה היא הרי תמיד דרמה פנימית. וזה לא משנה אם זו קומדיה, כי מה שקובע כמה רחוק קומדיה תגיע זה עוצמת המנוע הדרמטי שלה. קומדיות שמסתפקות באוסף פאנצ'ים דורכות במקום. עכשיו, בואו נדבר על 'החדש של עומרי גורדון'; בואו נקיש על השריון שהיוצר שלה ממשיך לעטות.

עידו רוזנבלום כתב, יחד עם אסף שלמון ועמליה רוזנבלום, דרמה קומית וגם מככב בה. זה סיפור שראינו מספיק פעמים כדי שנדע איך ולאן הוא צפוי להתגלגל: בחור אדיש נאלץ לטפל בתינוק - ומשתנה. הוא מפסיק להיות אדיש, כלומר מתגונן, ומתחיל להיות בנאדם מלא, כלומר מסכים להסתכן לאהוב ולהיפגע. אנחנו מכירים את הסיפור הזה, ורוזנבלום, בהתאמה, מכיר את עורך־העל מולי שגב, הבמאי המוכשר רועי פלורנטין, וצוות נהדר של שחקנים (נטע ריסקין, אודי כגן, רבקה נוימן) שהיה מוכן לבוא בעקבותיהם. האם מישהו שאינו רוזנבלום היה מקבל משבצת בפריים טיים קשת תמורת הסיפור הזה? אין לדעת.

שני פרקים לתוך העונה, ועדיין לא הורשינו להיכנס אל הבפנים של הגיבור. אנחנו רואים את הקעקועים, ומותר לנו גם להציץ בו מתנשק במקלחת, אבל אין לנו סיווג לחדור מעבר לקו. מה הם הכוחות שפועלים בתוך עומרי שמושכים אותו לכיוונים מנוגדים? איך נראה הקרע שלו? איך הוא מדמיין איחוי? אין דבר כזה עומרי גורדון בלי הכותב שלו - מי שמכניס את חומרי הנפש אל תוך הדמות. בינתיים נדמה שרוזנבלום לא מוכן לגלות. המינגווי כתב פעם, שאי־אפשר לכתוב סיפור אם אתה לא מוכן לכאוב את הכאב שלו. רוזנבלום יכול להמשיך לייצר בלי לגלות מה כואב לו, כי הוא מספיק מוכשר ומכיר את האנשים הנכונים בשביל להעמיד מוצר עובד. להעמיד סיפור כיסוי.

בקצה השני של הסקאלה עומדת 'ברוד סיטי' (הוט). קומדיה של שתי יוצרות אלמוניות (כבר לא), שכותבות ומככבות. הבעיה של אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון הפוכה: עוד ועוד אמת. גם בזה אפשר לטבוע. זה התחיל כפרויקט יוטיוב ועכשיו, אחרי שתי עונות בטלוויזיה, עדיין שומר על ניחוח טרי ולא מאולף. לפעמים זה מזכיר את הריח ברפת. אלה שתי חברות ניו־יורקיות שמשוטטות בעיר ומדברות על כל נושא בישירות רגשית מוחלטת ומצועצעת. שיחה כפאזל אלף חלקים. אין מפורסמים, אין שחקנים שנבחרו בגלל מראה. ובעיקר יש תחושה שהן לא שומרות כלום לעצמן. רוב הזמן זה מפתיע ומצחיק ולא מסתיר לרגע שהן מתאמצות עבורנו. בזכות המאמץ החשוף הזה אפשר לסלוח על החריקות. ואילו ב'עומרי גורדון' אין חריקות ואין תחושת מאמץ. נסיעה חלקה על טייס אוטומטי.