מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל // דניאל גורדיס - מאנגלית: יוסי מילוא - כתר - 304 עמודים
פני שפרש מתפקידו כראש הממשלה, הודיע מנחם בגין על כוונתו לכתוב את זיכרונותיו. הכותרת לספר נועדה להיות 'משואה לתקומה'. פקיד אמריקאי ששוחח איתו העיד שהספר היה אמור להיות "יצירה רחבת יריעה, רבת־כרכים, על יהודיות, מדיניות ומצב האנושות בענייני העולם". דניאל גורדיס, מחבר הביוגרפיה החדשה של בגין, מוסיף ומשווה את הספר שלא נכתב "ליצירתו של גיבּוֹן על שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית". ספרו של גיבון נחשב בעיני רבים ליצירה ההיסטורית הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם, מלאכת מחשבת של ידענות ויכולת ניתוח. ההשוואה בינו לבין זיכרונותיו של בגין דומה להנחה שיוסי שריד יכתוב את החלק השלישי של 'פאוסט', או שאיילת שקד תתפנה להשלים את 'המשפט' של קפקא.
לא ברור אם ההשוואה נהגתה על ידי גורדיס או על ידי הפקיד האמריקאי, אבל עצם העובדה שהמחבר העלה את הדברים על הכתב ללא שמץ של אירוניה היא טיפוסית לספרו, שכולו היקסמות מוחלטת מהגיבור בגין. "כולם, כמדומה, מתגעגעים למנחם בגין", הוא כותב בלי לבסס את טענתו. במידה רבה, זאת לא ביוגרפיה אלא שיר הלל או אוסף סיפורי קדושים.
גורדיס הוא חוקר ציונות וסגן נשיא מרכז שלם בירושלים. ספריו הקודמים נכתבו באנגלית, וכך גם הספר הזה, ובכמה מחלקיו ניכר שהוא מיועד לקהל יהודי־אמריקאי. פרק הסיכום, למשל, עוסק בשאלה מדוע יהודים אמריקאים אינם מתייחסים למרד שהנהיג בגין באותה רצינות שהם מתייחסים למהפכה האמריקאית; דיון לא ממש רלוונטי עבור הקורא הישראלי. אבל חמור מכך - אין בספר כמעט חידושים שאינם ידועים למי שמכיר את סיפורו של בגין. הוא נשמע כמו גרסה מורחבת של ההספדים הסנטימנטליים שנאמרו על בגין אחרי מותו ובהזדמנויות אחרות. השתפכויות והשתפכויות, ומעט מאוד מידע.
בשנים האחרונות נכתבו על בגין כמה ביוגרפיות, שניסו לפענח את סודו של האיש. ואכן, על אף חשיבותו בהיסטוריה הישראלית, על מנהיג חירות נכתבו פחות ספרים מאשר על בן־גוריון או אפילו על אריאל שרון. כמה נקודות בסיפור חייו של בגין מזמינות עדיין פענוח - ביניהן הנסיבות שבהן עזב את פולין הכבושה, פרישתו מהפוליטיקה ב־1951, מעורבותו בהחלטות במלחמת לבנון הראשונה והתפטרותו. אלא שגורדיס כמעט אינו שופך אור על אף אחד מהאירועים. בפרק על הבריחה מפולין זה צורם במיוחד. "שאלה תלויה ועומדת בחייו של בגין היא החלטתו להימלט מפולין בשעה שהוריו ואחיו, שתי אחיותיה התאומות של עליזה ועוד כשבעים אלף פקודיו חברי בית"ר בפולין, לא היה להם לאן לברוח", גורדיס כותב. הוא מקדיש לעניין עוד משפט וחצי, ואז מסכם: "תהיה מה שתהיה הסיבה, היציאה מפולין הייתה מסע רב־סכנות". לא ברור אם זו רשלנות מצד המחבר, או שהוא פשוט מעדיף לא להתעמק באפיזודות לא נעימות בקריירה של גיבורו.
לכך נוספים ניתוחים והתרשמויות חסרי משמעות ולפרקים מגוחכים. גורדיס כותב, למשל, כי "המהפכה הציונית הייתה ספרותית מאוד. בן־גוריון, ויצמן, ז'בוטינסקי וגם בגין היו כולם סופרים מוכשרים ואוהבי ספרות". זו הגזמה פרועה, אך תמוה עוד יותר המשך הפסקה: "בן־גוריון היה חובש תרבוש, ז'בוטינסקי נודע בחולצותיו החומות, וגם לישראלים צעירים אחרים כדוגמת רבין היו דרכי לבוש מובהקות משלהם". מה זה אומר? מה הקשר בין התרבוש שחבש בן־גוריון בעת לימודיו באיסטנבול לבין סגנון לבושו "המובהק" של רבין (אם היה סגנון כזה)? למחבר הפתרונים.
המסר העיקרי שגורדיס מבקש להדגיש הוא עובדת היותו של בגין "ראש הממשלה היהודי ביותר" שכיהן בישראל. "רוב נאומיו של בגין חסרים את הציון 'ישראלים', ובמקומו הוא משתמש ב'יהודים' או ב'אחים'", הוא מציין בהערכה. בגין, לטענתו, ביקש להקביל "בין חוק מדינת ישראל לבין התורה". הוא מתפעם מהחשיבות שמילא הכבוד בתפיסת העולם של בגין, ומאמירות המעלות על נס את הדם והאומה, כמו "הדם ההוא הקדוש והמקודש לימדנו מלחמה". בכל נקודה בחייו של בגין מצליח גורדיס לזהות את התגשמותו של אידיאל "ההדר" הבית"רי. מבחינה זו אפשר לראות בספר מניפסט של מדינת ישראל הימנית־רליגיוזית, המשלבת בין דתיות ללאומנות.
אולי אין זה מקרי שגורדיס חוזר על עצמו. לא פחות מחמש פעמים הוא מזכיר שאלברט איינשטיין וחנה ארנדט גינו את בגין וכינו אותו פשיסט. שלוש פעמים הוא מציין את לוחמי המחתרת פינשטין וברזני, "שאיבדו את עצמם לדעת בשירת 'אדון עולם'", ושלוש פעמים את העובדה שאביו של בגין וסבו של אריאל שרון היו בעלי ברית בעיר בריסק. ייתכן שהספר היה זקוק לעריכה טובה יותר, אבל יכול להיות גם שהחזרות האלה מכוונות. לפעמים נראה שהן מיועדות ליצור אפקט מדיטטיבי, כמו בקריאה של אפוס קדום. ייתכן שגורדיס היה רוצה ששיר התהילה שכתב למנהיג חרות ישמש כמעין אפוס לאומי של מדינת הליכוד - כמו האפוס הלאומי הפולני 'פן טדיאוש', שהיה נערץ על בגין. אך לשם כך נדרש כנראה כישרון גדול יותר. •
