גם השחקנית והתסריטאית לירון בן־שלוש הייתה מתסרטת את השנה האחרונה בחייה, מישהו כבר היה מעיר לה: גברת, לא להגזים, תשמרי משהו לסרט הבא. זה התחיל כשסרטה "את לי לילה", שאותו יצרה יחד עם בעלה, הבמאי, המוזיקאי והעורך אסף קורמן, עלה על המסכים בארץ. למרות שבמרכזו סיפור טעון וכואב – היחסים המורכבים בין שתי אחיות, שהצעירה בהן סובלת מפיגור – 100 אלף איש צפו בו. הסרט גם כיכב זמן רב בצמרת טבלאות המבקרים בישראל, זכה בדיוק לפני שנה בפסטיבל חיפה בפרס הסרט והתסריט וכן בפרס איגוד המבקרים האירופי פדאורה ואף הוצג בפסטיבל קאן.
התסריט שכתבה בן־שלוש נכתב בהשראת חייה – אחותה נתי, הצעירה ממנה בתשע שנים, סבלה ממגבלה של התפתחות שכלית. הפרט הזה גרם לרבים לעשות הקבלה בין מה שראו על המסך לסיפורה האישי של היוצרת. גם העובדה שבן־שלוש עצמה מגלמת את חלי, האחות הגדולה (את אחותה, גבי, גילמה דאנה איבגי, תפקיד שזיכה אותה בפרס שחקנית המשנה בטקס פרסי אופיר האחרון), טישטשה עוד יותר את הגבולות, והסרט נחווה כבעל מוטיבים אוטוביוגרפיים.
באותם הימים כבר הייתה בן־שלוש, 32, בעיצומן של החזרות על ההצגה "4.48 פסיכוזה" בתיאטרון חיפה, שבה היא מגלמת יוצרת הסובלת מדיכאון פסיכוטי ומאשפזת את עצמה במחלקה סגורה. באמצע אחת החזרות, לפני כשבעה חודשים, קיבלה טלפון: אחותך נמצאת בחדר טיפול נמרץ. בבית החולים שמעה כי נתי נפטרה מהתקף אפילפטי קשה שהוביל לדום לב קטלני. בת 22 הייתה במותה.
עיתוי מצמרר.
"הייתי בתקופה מטורפת, נסיעות בארץ ובעולם, הייתי במתח שהמשפחה שלי תישאר מוגנת, והיו לי ייסורים אם אני מספיק עם הבן שלי, אביתר. כמה שבועות לאחר שהסרט יצא אמרתי לעצמי, 'הכל עבר סבבה. עכשיו הזמן ליהנות'. ואז היא נפטרה", היא מספרת בראיון ראשון מאז. "לא דמיינתי את זה בכלל. אחותי היא הבן אדם האחרון שחשבתי שמשהו יכול לקרות לו. בחורה מאוד בריאה. תמיד צחקנו על זה שהיא לא בוכה אף פעם. אמרתי, מי שאין לו חרדות בסיסיות יהיה פחות חולה. זה משהו שאי־אפשר בכלל לתת לו מילים מרוב שהוא הזוי. הבנתי שיש לי פה בחירה: לתת לעצמי לכאוב או להיכנס למצב מטורף ולהשתגע, וברגע הראשון באמת הרגשתי שאני משתגעת. אבל לאורך כל ימי השבעה היינו בבית ההורים, אני, אסף ואביתר, והרשיתי לעצמי לכאוב".
הסרט עדיין הוצג באותו זמן בבתי הקולנוע.
"ביקשתי מאסף שיורידו את הסרט, לא יכולתי לשאת את המחשבה שיתעסקו בו. רציתי להתעסק באבל על אחותי האמיתית. אבל הסרט היה בשיא הצלחתו והצגתו נמשכה. השתבללתי. במהלך העבודה על הסרט עשיתי הפרדה בין הסיפור של אחותי לגיבורה, ופתאום הדבר הזה בא לי לפנים".
רק עכשיו היא מתחילה להבין מה עבר עליה. "זו שנה מטורפת, אני עדיין לא לגמרי קולטת. עכשיו אולי אני מרגישה סוג של מנוחה. אני מרגישה אותה, כאילו הקשר איתה עבר למקום אחר. במהלך הקשר שלנו הרגשות התחלפו כל הזמן: תסכול, קושי ואהבה מטורפת. עכשיו הרגעים הקשים היטשטשו".
ומה נשאר?
"שאלו אותי אם אני מרגישה שחרור עכשיו, וקצת הרגשתי שמתאכזבים כשאמרתי לא. נתי הייתה מגיל 14 במעון, לכן הקושי לא היה פיזי או יומיומי. האמת, אני מדברת איתך ולא קולטת. דיברתי עם מישהו שההורים שלו מתו לפני 12 שנה, והוא אמר שרק עכשיו הוא מתחיל קצת לקלוט. אני מאוד־מאוד מתגעגעת לאחותי".
מצבים קיצוניים
בן־שלוש מדברת על אחותה בזמן הווה. "כתבתי על האישה שהייתי יכולה להיות, ולא על האישה שהייתי", היא אומרת. "לא גידלתי את אחותי. ההורים שלי מאוד מתפקדים והם גידלו אותה בבית. הם דחפו אותי לחיות חיים רגילים. הייתי נסיכה בת־ימית, למדתי תיאטרון בניסן נתיב, היה לי חבר, יצאתי למסיבות. היינו מאוד קרובות מילדות. הבנתי שהיא נולדה עם בעיה וחשבתי שזה יסתדר. הייתה לי מחשבה רומנטית שאקדיש לה את חיי ואטפל בה".
מה בדיוק היה האבחון הרפואי שלה?
"היה לה הכל מהכל: מגבלה שכלית התפתחותית, קווים אוטיסטיים ואיזה סוג מסוים של שיתוק מוחין. היא נולדה עם הידרוצפולוס – הרחבה של תאים במוח בגלל מים שחודרים אליהם. איבחנו את זה בחודש השביעי להיריון. יש ילדים שיוצאים מזה עם צליעה ברגל, ויש שיוצאים מזה משותקים. תלוי איזה אזור במוח נפגע. אין שאלה של הפלה, זה כבר יצור חי".
שיתפת בזה את החברים שלך או שהסתרת מהם את הנושא?
"בושה לא הייתה לי מעולם, הכל היה מאוד פתוח. הייתי כל כך קשורה לאחותי, היא הדבר המהותי שבנה את האישיות שלי".
האם רגשות אשם היו חלק בלתי נפרד מהקשר ביניכן?
"תמיד את עושה משהו שאחותך לא תוכל לעשות. היא לא תוכל להתחתן, להביא ילדים, ואת לא מקדישה לה את החיים. היית יכולה, ובחרת בדברים אחרים".
איך התנהלה התקשורת ביניכן?
"כשהספדתי את אחותי אמרתי שנורא קשה לי לדבר, כי הקשר שלי איתה לא מילולי, אלא פיזי מאוד. חיבוקים, קולות. קשר הרבה יותר עמוק ממילים. ובכל זאת, אני לא יכולה להגיד: 'כולנו הבנו את אחותי', כי במקומות של תסכול את לא יודעת מה קורה. למשל, כשהיא מנסה לישון ולא מצליחה. גם המילים שהיא הייתה אומרת לא היו קשורות לשום דבר, אבל היא כן יכלה לבטא את עצמה, מתי היא רעבה ומתי היא צמאה, ומאוד־מאוד הביעה אהבה ואת כל הרגשות".
ובהתקפים?
"אני זוכרת שאסף ראה אותה בפעם הראשונה דופקת את הראש בקיר ואנחנו לא עשינו כלום. עבורו זה היה קשה להכלה, ועבורי זה היה דבר יומיומי. זו הדרך שלה להרגיש משהו פיזי. מי שמכיר את זה מבפנים, יודע שבמצבים שנראים לאנשים הכי קיצוניים, אתה צריך לפעמים להתנהג באדישות. לומר לה שהכל בסדר ולקחת לה מהיד את כוס המים".
דפיקות בראש לא יכלו לפצוע אותה?
"לפעמים זה קורה. אתה מתרגל למצבים יותר קיצוניים מבן אדם אחר".
לא חששת שיאשימו אותך בחשיפה של תמונות אינטימיות מחיי המשפחה?
"ברור שחששתי שאנשים לא יעשו את ההפרדה בין הסרט למציאות. אני מאוד גאה בדברים שדיברתי עליהם בסרט. לא רציתי שירחמו עליי. אני לא סובלת רחמים, והסרט כל כך נטול רחמים, אבל היה חשוב לי לשמור על ההורים שלי".
נתי ראתה את הסרט או קטעים ממנו?
"לא יכולתי להראות לאחותי את הסרט. הייתה לה גם בעיה בראייה ולא היה ברור כמה היא רואה או לא. אבל אני מרגישה שתיקשרתי איתה בעוד אזור. היא הרגישה שאני עובדת על הסרט".
המציאות והאמנות הסתחררו גם בהלוויה. "הגיעו המון אנשים. בהתחלה אמרתי, 'אף אחד לא מכיר אותה, זאת דאנה'. עכשיו הרבה יותר קל לי לקבל, וגם להעריך. במעון שלה סיפרו לי שהרבה פעמים מחפשים מניין לקבר של מטופלים שנפטרו כי אין אנשים".
נראה שהיא עדיין נוכחת בחיים שלך.
"הרבה פעמים אני אומרת: אלך לבקר את אחותי, אבל אז אני נזכרת שהיא לא שם. עכשיו, דרך הסרט, יש לי דרך לדבר עליה. החלטנו גם לתרום את האיברים שלה, ואני ממש אשמח אם האנשים שתרמנו להם אותם ייצרו קשר עם המשפחה שלי, כי זה כל כך משמעותי להורים שלי. יש משהו מטורף בכך שאחותי הצילה ילד בן ארבע״.
במחלקה הסגורה
והטירוף לא עוזב. בהצגה "4.48 פסיכוזה" של התסריטאית הבריטית הרדיקלית שרה קיין — שתחזור לבמות לאחר החגים בתיאטרון חיפה בבימויו של עמיר קליגר — בן־שלוש מגלמת בווירטואוזיות יוצרת הסובלת מדיכאון פסיכוטי ומפתחת קשר תלותי טעון עם הרופא המטפל (ישי גולן).
עוד פעם משיכה לאזורי הטירוף?
"אף פעם לא היה לי את החלום לשחק משוגעת, אבל כנראה יש בי משהו שמזמין את זה. לפני חמש שנים שיחקתי מתאבדת בהצגה 'אבסינט' של מאור זגורי. אפשר להגיע במחזות כאלו למקומות מאוד קיצוניים, וכשחקנית אין לי חשש מאיבוד גבולות. בהכנה לתפקיד קראתי על ההפרעה שלה, עשינו תחקיר בשלוותה במחלקה הפתוחה והסגורה, פגשנו אנשים שמתמודדים עם זה. באופן מפתיע זה לא דיכא אותי, אלא נתן לי הרבה כוחות. אלו אנשים שנלחמים על החיים שלהם".
אפשר לחזור הביתה בקלות מתפקיד כזה?
"כשעמיר הבמאי שאל אם העובדה שאני אמא גורמת לי להיזהר יותר, התעצבנתי מאוד. אמרתי: רגע, בגלל שאני אמא אני כבר לא השחקנית הטוטאלית שיכולה ללכת עד הסוף? מאותו רגע הוא השכיל ליצור אווירה מאוד משפחתית ויכולתי לסמוך עליו באופן טוטאלי. אנשים נשארים בסוף כל ההצגה כדי לראות אם אני בסדר. אני אומרת להם שאם הייתי חווה כל הזמן את מה שהגיבורה מרגישה, לא הייתי מסוגלת לשחק על הבמה.
"דווקא המקום שלי כאמא עוזר לי לשמור על עצמי. בחמש נגמרות החזרות ואני חוזרת לשחק עם הילד שלי בגינה וזה לא משנה אם עכשיו התעסקתי בדיכאון פסיכוטי. הבן שלי מפקס אותי, במובן הזה הוא הצלה. אבל עדיין אחרי כל סבב הצגות, לוקח לי איזה שבוע להירגע".
אמנות טוטאלית?
"תראה, המחזאית שרה קיין הרשתה לעצמה לחוות את הדבר על בשרה עד הסוף. היא התאבדה ב־99'. אני לא התאבדתי ולא אתאבד. אני אמא מגיל 26 ואוהבת את החיים. היא הייתה מבריקה ממני ופיתחה את עצמה. בחזרות הרגשתי שהמוח שלי עושה ספורט. כדי להבין אותה אני לוקחת את השיגעון שלה ומתרגמת את זה לדברים היותר קטנים אצלי".
יש סצנה חזקה מאוד בהצגה, בעירום מלא, שבה הרופא מנסה להרגיע את המטופלת בעזרת סילון מים.
"אני נורא ביישנית, עוד לא הייתי בבגד ים בים. כשאני נכנסת למים זה עם בגד ים שלם ומכנסיים. עכשיו ביוון הסכמתי קצת להיות רק עם בגד ים שלם".
עניין של דימוי גוף?
"אני מרגישה סבבה עם הגוף שלי, אבל למה שאהיה עם תחתונים וחזייה ליד אנשים זרים? אם זה תלוי בי, אני לא חושבת שאעשה עוד דברים בעירום, בוודאי לא משהו שאני מרגישה שהוא סקסיסטי. לא אצטלם לסצנות שוביניסטיות, או אגלם דימויים מיניים מפתים הוליווד סטייל. לא אתן שיתייחסו אליי כאובייקט. ויתרתי על תפקיד ראשי בקולנוע שהיה בו אלמנט כזה".
אבל גם ב"את לי לילה" היו סצנות עירום.
"ואני כתבתי אותן. הייתי מאוד שלמה איתן. רציתי דיוקן ריאליסטי. לדבר על האינטימיות המעורבבת בין האחיות, שמתקלחות ביחד. פתאום לפני הצילומים נבהלתי. חשבתי, אולי רק דאנה תהיה עירומה? היו לי כמה ימים שהתסריטאית נזפה בשחקנית. בסוף אמרתי: תעשי את זה. העובדה שאסף היה שם מאוד עזרה לי".
זה עניין בפני עצמו, בעל שצריך לביים סצנות סקס של אשתו.
"ואכן, לפני הצילומים כל ההפקה פחדה, אבל אסף אמר: אני בא ממשפחה של שחקנים וראיתי אותה כבר בסצנות אינטימיות על המסך, אני מעדיף לשלוט בזה".
והקושי נעלם?
"הקושי צץ בסצנה אחת עם בן הזוג שלי בסרט (השחקן יעקב זדה־דניאל– א"ה). זו סצנה שלא הייתה חושפנית מבחינה פיזית ונמשכה רק כמה שניות, אבל ניסינו לתת בה תחושה שהיה סקס טוב. עשינו טייק אחד, משהו לא עבד ועשינו טייק שני. אסף אמר, 'קאט, יש גבול'. קיבלנו על הסרט ביקורת מעולות, אבל אני עדיין זוכרת שנכתב משהו על בעל שמזנה את אשתו. זה עיצבן אותי, חשבתי שזה הטיעון הכי שוביניסטי. מוציאים אותי מהמשוואה של מישהי שכתבה את התסריט והופכים אותי לאיזו שחקנית־בובה שבעלה מזנה אותה".
הדמעות של בעלי
את קורמן, שהספיק בינתיים לערוך את "מי מפחד מהזאב הרע", "המשגיחים", "מפריח היונים" והסדרה "איש חשוב מאוד", הכירה על הסט. היא הייתה אז בוגרת טרייה של בית ספר למשחק, ילידת בת־ים. הוא קולנוען צעיר שביים סרט קצר בשם "מותה של שולה" וליהק אליו את עצמו ואת בני משפחתו, בהם אביו, השחקן יוסף כרמון. "אסף חיפש מישהי שתגלם את החברה שלו. חבר משותף סיפר לו עליי, הוא שלח תסריט, ולמרות שלא לגמרי הבנתי אותו אמרתי 'כן', כי רציתי לשחק עם אבא שלו. יום אחד הוא הודיע לי שהסרט התקבל לפסטיבל קאן. אמרתי, מגניב. בדיוק נפרדתי מהחבר שלי והייתי מבואסת, והחלטתי לנסוע עם החבר המשותף שצילם את הסרט. יצא שהחבר התעכב בטיסות ופגשתי את אסף בקאן. לא היה לנו ממש על מה לדבר, כי לא הכרנו באמת ונכנסנו לסרט משעמם על בני אדם שיש להם יחסים אינטימיים עם סוסים. בחיי. מרוב שיעמום נרדמתי לו על הכתף. ואז התאהבנו. באותו אולם, אגב, הציגו שש שנים אחר כך את 'את לי לילה'".
קשה ששני יוצרים חיים יחד?
"לא הייתי יכולה לחיות עם שחקן, היה לי ניסיון מורכב. אני ואסף משלימים זה את זה. זו נוסחה מושלמת: אני שחקנית ותסריטאית, הוא במאי ועורך. מה יוצא מזה? סרט ותפקידים".
מה המקום של אסף ביצירה שלך?
"אסף האיר את חיי. לא למדתי תסריטאות. אמרתי לו שיש לי סצנה לסרט טלוויזיה, והוא אמר, 'זה פיצ'ר, את חייבת לכתוב אותו'. ניסינו לכתוב יחד וזה לא עבד. אסף מאוד מוכשר, כל דבר שהוא נוגע בו, קסם. הוא כל הזמן מחפש השראה, למשל לנגן לפני כתיבה, ואותי זה חירפן. אני מתיישבת וכותבת. התעצבנו אחד על השני והבנו שבשביל שנישאר נשואים כדאי שאעבוד עם עורכת תסריט".
היא בסך הכל עשתה את זה, לדבריה, בשביל בנה. "אסף ערך סרט לערב הוקרה לאביו. פתאום ראיתי אותו בוכה כשצפה בווידיאו של ההצגה 'ייסורי איוב' שאביו משחק בה בעירום על הבמה. זו סצנה שהוא לא ראה בזמן אמת, כי הוא עוד לא נולד אז. תפקיד שנחשב אלמותי. כשראיתי שאסף בוכה מהתרגשות, אמרתי לעצמי שכשאהיה זקנה אני רוצה שהבן שלי יהיה גאה בי על תפקידים שהלכתי בהם עד הסוף. בכל פרויקט אני מדמיינת את אביתר רואה יום אחד דברים שהוא לא יכול לראות עכשיו. אני רוצה שהוא יהיה גאה בי על האומץ, שיחשוב שהייתי טובה ושהיו לי תפקידים משמעותיים".
להשאיר משהו על המדף?
"במחזה יש משפט מדהים: אני כותבת למתים, למי שעוד לא נולדו".
אגב, לקחתם איתכם את אביתר לקאן?
"החלטנו שלא. בקאן, היוצרים של הסרט כל הזמן עובדים. בדרך לשם שוב התחדד הקונפליקט: אני נמצאת ברגע מאוד משמעותי בחיים שלי והוא לא כאן. מה כל כך חשוב שאעזוב את הילד שלי לחמישה ימים? אז לאחר הנחיתה בקאן עשיתי סוויץ' בראש ונלחמתי כלביאה על הסרט – ראיונות, פגישות".
בטיסה חזרה מקאן התחילה לבצבץ החרדה. רעד בידיים, אגלי זיעה. כדי להימנע מכדור הרגעה שתתה בן־שלוש כוס יין אדום. לפתע הרגישה את הלחיים בוערות. כל הגוף אותת כי שריפה פרצה במטוס. היא חיפשה את הדיילות, המתינה לצפצוף הכוננות. כשהשכן לטיסה המשיך לדבר איתה על הסרט כאילו כלום, החרדה התעצמה. חיפשה את הלהבה, שכמובן בערה רק בראש. "חרדת הטיסות שלי הולכת ומתגברת", היא אומרת, דווקא כשהתחילה להכיר את העולם מהצד של פסטיבלים ושטיחים אדומים. "זה נהיה קשה יותר ויותר. אני לא יודעת להישאר במקומות סגורים, לא אוהבת להיות למעלה בשמיים".
אגב שמיים, זכיתם בהרבה שבחים, הסרט זכה בפרסים רבים בפסטיבלים בעולם – בטוקיו, במומבאי, בשיקגו, בסלוניקי – ומדובר בתסריט הראשון שכתבת. לא הורם רף ציפיות מפחיד?
"להבדיל מאסף, שסומן מגיל צעיר, לא הרגשתי שאני חייבת לעמוד בציפיות מטורפות. יש לי כשחקנית עוד המון מקומות שאני רוצה להגיע אליהם. אני מאוד רוצה לשחק בטלוויזיה. גם בקומדיות. בגלל שאני אדם בלי ציפיות, הייתי חייבת להגיד לעצמי ש'את לי לילה' זה הדבר האחרון שאני כותבת. גם עכשיו, כשאני כותבת עוד משהו". •
alonihadar@hotmail.com
