אבי זרקי, בן 47 מתל־אביב

לפני: בתורה ובספרות המוסר יש מושג שנקרא חשבון נפש". כל אדם ירא שמיים לפני השינה אמור להעביר לנגד עיניו את כל היום שעבר עליו ולראות איפה הוא לא היה בסדר... את זה עושים כל החיים, לילה־לילה... כל יום אדם צריך לבדוק את עצמו ואין אדם יכול להאמין בעצמו עד יום מותו.

למה כל ההקדמה הזו? כי עשיתי חשבון נפש אמיתי עם עצמי. אני זוכר שכאשר רציתי ללמוד שחיטה, הייתי נער צעיר לימים, כבן 15.5 (בגיל 16 כבר הייתי שוחט מוסמך). היה לי רצון כביר. בבתי השחיטה שהיו פזורים בתל־אביב היו מגרשים אותי. "לך מפה ילד, פה זה לא בית ספר", היה מרעים עליי בקולו ר' זאב ראשגולד. ואז פגשתי שוחט נחמד שאמר לי: "לך למושב רינתיה, שם יש תרנגולות מטילות, יתנו לך לשחוט כמה שאתה רוצה, עד שתהיה שבע". כולנו מכירים את המשפט "תן לי לנהוג", כל נהג צעיר רוצה לנהוג, כך כל שוחט צעיר "מתלהב" לשחוט. לפעמים הייתי שוחט מהבוקר עד הערב מרוב התלהבות. זכורני, עת התמחיתי בבית המטבחיים בחולון, שאל אותי רב בית המטבחיים הרב ישראל פישביין: "נו, כמה שחטת היום?" והייתי משיב לו: "את הכל".

אחרי: כך הגעתי לרינתיה, ומיד אורו עיניי, היו שם לולים של מטילות שכבר סיימו את תפקידן עלי אדמות. שאלתי את בעל הלול מה לעשות עם העופות אחר השחיטה והוא הראה לי בורות שלשם אשליך את התרנגולות. כיום אני מכה על חטא! זו אכזריות נוראית. זו כפיות טובה. זה לא מוסרי. זה לא אנושי. לקבל מתרנגולת יום־יום ביצים, לא לתת לה אפילו לעמוד על מקום ישר כי אם על שיפוע, על מנת שהביצים יתגלגלו מטה והיא לא תוכל לדגור עליהם, לא לתת לה לראות אור יום, כל החיים שלה סובבים סביב שטח של חצי דף A4 ולבסוף להרוג באכזריות? זו רשעות מדרגה ראשונה. אותי זה מעסיק. למרות שאני מת על ביצים, ולמרות שבשבת אני אוהב לאכול שמונה ביצים חומות. הפסקתי מהשבוע שעבר, ותהא זו "תשובת המשקל... אסור לצער בעלי חיים, נקודה. זה איסור תורה, נקודה. חייבים להיות הומניים עם בעלי החיים.