כשהודיעו למלי לב־מרכוס שאביה נפטר בכלא, בעודו מרצה 22 שנות מאסר על גילוי עריות, אחז בה כעס שכמוהו לא ידעה מעולם. "ברור שלא הצטערתי על מותו, וברור שלא שמחתי", היא מסבירה. "איחלתי לו שיירקב בבית הסוהר במשך שנים ארוכות, למרות ששום עונש לא יכול לפצות אותי על מעשיו".
אז למה כעסת?
"בגלל שבמותו הוא הגיע אל המנוחה והנחלה והשתחרר מכל הבעיות. גמרנו, הלך. אני, לעומתו, קיבלתי ממנו מתנה שתלווה אותי עד סוף חיי, עד נשימתי האחרונה".
היא לא נכחה בלוויה של אביה, שמעון קבסה, שנפטר בגיל 63, לפני שנה ותשעה חודשים, אבל לבקשת אחותה הקטנה הגיעה לשבעה שהתקיימה בבית הוריה ביבנה. "ושם חטפתי הלם", היא מספרת. "קרובי משפחה מצד אבי ישבו וסיפרו על האיש הטוב והישר, ואני החזקתי את עצמי בכוח כדי לא להתפרץ ולצרוח 'על מי אתם מדברים? הבנאדם הזה היה מפלצת! חלאה!' כמה דמעות שנשפכו על האיש המאוס הזה. ומה עם הדמעות שלי? מישהו סופר אותן? זה לא מספיק שלא ראיתם אותן בזמן אמת, כשאבא שלי התעלל בי? גם עכשיו אתם מעזים להתעלם ממה שהוא עשה?"
לפני מספר חודשים היא העלתה פוסט נוקב ומצמרר בדף הפייסבוק שלה, שנקרא "הכוח לבחור בחיים", אותו פתחה לצורך תמיכה באנשים שעברו פגיעות מיניות.
עכשיו היא מתראיינת בפעם הראשונה בחשיפה מלאה, עם שמה ותמונתה. על פי החוק במדינת ישראל אין לחשוף נפגעות תקיפה מינית ללא אישור מיוחד מבית המשפט. לשם כתבה זו פנינו לבית המשפט בבקשה לאפשר למלי להיחשף ולספר את סיפורה. באופן מיוחד אישר בית המשפט את הבקשה.
"אין לי מה להסתיר ובטח שאין לי במה להתבייש", היא אומרת, "ולא מזיז לי מה תגיד הסביבה. להפך, כיום אני מרגישה שיש לי שליחות - להעלות לתודעה את הנושא של גילוי עריות, שהוא התחום הכי אפל והכי מרתיע בעולם של התעללות מינית. על פי הסטטיסטיקה, ילד אחד מעשרה עובר פגיעה מינית או התעללות מינית במסגרת המשפחה, אבל השיח החברתי הציבורי בנושא ממש רדום, אני מרגישה שמעדיפים לשמור מרחק מגילוי עריות מפני שהוא 'יותר מדי' ואפילו אנשי מקצוע חושבים שזה יותר מדי 'הארד קור' עבורם. כאילו שההתעלמות מהנושא הזה תמחק אותו מעל פני האדמה".
מלי (מלכה) היא הרביעית מתשעת הילדים שילדה יהודית (ילידת הארץ בת לניצולי שואה מפולין) לשמעון קבסה (יליד מרוקו). את שם משפחתו של אביה, קבסה, היא מחקה מתעודת הזהות שלה אחרי שהועמד למשפט ובמקומו בחרה בשם הנעורים של אמה - לב. את השם מרכוס אימצה עם נישואיה לנמרוד מרכוס, שעובד במחלקת התפזורת בנמל אילת.
אנחנו יושבות במרפסת ביתה, מול מאוורר שלא מצליח להביס את השרב של אילת, בשובה מעבודתה (כמנהלת הסניף של "ללין" במתחם "ביג" בעיר), בערב שבו שלחה את שלושת ילדיהם לישון אצל חמותה כדי להעניק לנו פרטיות מלאה. מלי (33, דקיקה ונאה) מבקשת ממני לעבור לכיסא אחר כדי שהיא תוכל לשבת בכורסה שלה ("היא נותנת לי תחושה של יציבות") ומחייכת חיוך גדול ושמח כשבשעת לילה מאוחרת שלושת ילדיה (בן 9, בת 6 ובן שנה וחצי) חוזרים לחיקה.
"היה כיף אצל סבתא, אבל הכי טוב בבית", מתרפקים עליה שני הגדולים והיא עוטפת אותם בחיבוק של אהבה. אני יכולה רק לדמיין מה היא הרגישה, בילדותה ובנערותה, כשלא הוציאה מפיה את המשפט התמים הזה, "הכי טוב בבית", מפני שבביתה, המקום שלכאורה היה הכי בטוח ומוגן עבורה, ארב לה השטן.
כמו הרבה אנשים שניצלו מהתופת היא מחלקת את חייה ל"לפני" ו"אחרי", והתאריכים המדויקים לא צרובים בתודעתה. "התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי לגבי היפנוזה כדי לשחזר את הזיכרונות המודחקים והמטושטשים, כיוון שקיימת בי התחושה שהדברים התחילו בגיל יותר מוקדם מהזכור לי", היא מספרת, "והחלטתי לדחות את ההיפנוזה לשלב יותר מאוחר, אני עדיין פוחדת ממה שעלול לצוף. כרגע אני מעדיפה להתמקד בזיכרונות היותר חזקים ולא להעמיס על עצמי זיכרונות נוספים. גם בתור ילדה קטנה היו לי שתי פנים. הצד הנורמטיבי, ילדה שמחה וחייכנית שמשחקת ברחוב עם ילדים אחרים, והצד הפנימי. ברגעים שזה קרה זה היה נורא, הכי נורא שיש, אבל כשזה נגמר עטיתי על עצמי מסיכה וחזרתי להתנהגות הנורמטיבית, כאילו הכל בסדר וכלום לא קרה".
זה מעין פיצול אישיות?
"לא, זה הכוח של מנגנון ההדחקה. את מדחיקה כדי לשרוד, כדי להמשיך את החיים, מפני שכמעט בלתי־אפשרי לחיות בידיעה שמי שצריך להגן עלייך פוגע בך באכזריות המתחזה לאהבה".
עוד קפה. עוד סיגריה. המאפרה כבר מלאה. "מאז שאני זוכרת את עצמי הזוגיות של הוריי לא הייתה יציבה", היא מפליגה לילדותה הרחוקה. "אבא היה השליט של הבית, האיש החזק שמנהל את כולם ואמא הייתה החלשה והכנועה. היו ביניהם המון מריבות והמון צעקות, ולא פעם השכנים הזעיקו משטרה. אמא איימה לפגוע בעצמה וברחה מהבית, ואז אבא היה שולח אותי ואת האחיות שלי לעקוב אחריה כדי לשמור שהיא לא תעשה לעצמה משהו רע. כשאמא גילתה שאנחנו בעקבותיה היא כעסה עלינו, 'מה, אתן בלשיות? הוא שלח אתכן לעקוב אחריי?' וסילקה אותנו הביתה. ואנחנו, הילדות, פחדנו עליה וניסינו לשמור עליה כמו שאבא ביקש".
הנגיעות
"לא ככה נראית אהבה"
ה"נגיעות", כהגדרתה, החלו כשהייתה בת 8־9. "זה היה ערב רגיל", היא מספרת. "ישבנו עם אבא בסלון, מול הטלוויזיה. אמא כבר ישנה, היא תמיד שכבה לישון בתשע, מוקדם, ואבא שלח את כל הילדים למיטות. האחים הגדולים שלי כבר לא היו בבית. חלקם היו אז חיילים, ואת אחד מהגדולים אבא גירש מהבית והוא ישן אצל חברים. אין לי מושג למה אבא גירש אותו. מי יודע, אולי הוא לא רצה שיפריע לו בתוכניות שזמם. כשאבא אמר 'כולם למיטה' כולנו קמנו. פקודה זאת פקודה. אני לא זוכרת מה ראינו בטלוויזיה, אבל גם אילו הייתה זו תוכנית שרצינו לראות אף אחד לא העז להתווכח עם אבא. החינוך שלו היה נוקשה ואלים, וכלל סטירות, מכות והצלפות בחגורה".
גם מלי צייתה לפקודה, אך כשהייתה באמצע הדרך לחדר שבו ישנו כל אחיה ואחיותיה אביה עצר בעדה ושאל: "את רוצה לראות עוד קצת טלוויזיה?"
בלי מילים היא חזרה לסלון והתיישבה על הספה. "אני זוכרת איזו פיג'מה לבשתי", היא אומרת, "שמלה לבנה עם ציור של דיסני, נדמה לי של דונלד דאק שאהבתי. אבא אמר 'את יכולה להישאר איתי עוד קצת ערה'. זה לא היה ציווי וזה לא נשמע לי רע. אבא ישב בכורסה שלו ואמר 'את יושבת רחוק מדי, שבי לידי' וסימן על ברכיו. אז התיישבתי על הברכיים שלו, כאילו שאני יותר קטנה ממה שהייתי. הקול של אבא היה מלא אהבה. הוא אמר 'את הילדה האהובה עלי מכוווולם, אם יקרה לך משהו, חס וחלילה, אני לא יודע איך אחיה'. רק במבט לאחור קלטתי שזו הייתה ההכנה.
"תוך כדי מלמול דברי אהבה אבא הפשיל לי את התחתונים, הוריד את שלו והתחיל לשפשף את עצמו. אחר כך הוא העמיד אותי עם הגב אליו, ושיפשף את איבר המין שלו בין הרגליים שלי עד שהרגשתי שם משהו חם. לא ידעתי מה זה. אבא ניגב אותי בנייר שהיה על השולחן, הרים את התחתונים שלי ושאל 'את רוצה לראות עוד קצת טלוויזיה?' אמרתי 'לא', אז אבא אמר 'טוב, את יכולה ללכת לישון, לילה טוב' ונתן לי נשיקה על הלחי. הלכתי לחדר שכבר היה חשוך, טיפסתי למיטה שלי, בקומה העליונה של מיטת הקומותיים ושכבתי ככה, בעיניים פקוחות, מתבוננת בתקרה. לא חשבתי שאצליח לישון, אבל נרדמתי".
ובבוקר המחרת?
"הכל התנהל כרגיל, כאילו כלום לא קרה. קמתי, התלבשתי והלכתי לבית הספר. חשבתי שאולי דמיינתי, שאולי לא הבנתי מה קרה. מצד שני אמרתי לעצמי 'אם את רק מדמיינת אז איך את יודעת איך איבר מין גברי נראה?' לא סיפרתי לאף אחד כי פחדתי נורא. חשדתי שהמגע הזה לא בסדר, אבל חשבתי שאבא לא עושה לי את הדברים האלה כדי לפגוע בי, אלא פשוט בגלל שהוא באמת מאוד מאוד אוהב אותי. כשאת גדלה במשפחה של תשעה ילדים שבה כל אחד נלחם על פירור של תשומת לב מההורים, את רוצה לקנות את האשליה שאבא שלך אוהב אותך יותר מכולם. שמחתי שאבא שלי רואה אותי, שאני לא שקופה".
בשנתיים הראשונות, לדבריה, הנגיעות לא התבצעו בכוח או באלימות. "זה התחיל בפעם־פעמיים בשבוע ועם הזמן הגיע לארבע פעמים בשבוע וכמעט כל יום. אבא היה משאיר אותי איתו אחרי שכולם שכבו לישון ומתחיל את שטיפת המוח. 'את ילדה מיוחדת, בזכותך אני חי, את גורמת לי להרגיש צעיר' והתקדם בהדרגה, מניפולטיבי, זהיר ומחושב. תוך כדי דברי אהבה הוא אונן עליי עד שהביא את עצמו לסיפוק ואז ניגב אותי ו'לילה טוב' ונשיקה".
יש לך מושג למה הוא בחר דווקא בך?
"זו שאלה שהעסיקה אותי מאוד לאורך השנים. למה דווקא אני. הרי הייתי קטנטונת, תמיד הייתי נמוכה ורזה מבנות גילי. אחותי הבכורה גדולה ממני בשלוש שנים, אולי היא הייתה גדולה מדי בשבילו. אחותי שקטנה ממני בשנה וחצי סבלה מאפילפסיה, אז אולי הוא פחד שהיא תקבל התקף. אני לא מסוגלת להיכנס לראש שלו ולהבין. עם הזמן למדתי שהזאבים יודעים לזהות את הקורבן הקל. הנגיעות הפכו לחלק מהחיים שלי. ערב, כולם הולכים לישון, אמא כבר ישנה ואבא קורא לי ואני יודעת שזה הזמן להפשיל את המכנסיים. בכל פעם שאבא נגע והתחכך בי קפאתי, לא יכולתי להוציא מהפה שלי אף מילה, הייתי כמו בובה שאין לה שום שליטה על הגוף שלה וגם לא על המחשבה. כי כשאת לא חושבת זה כאילו שאת לא באמת נמצאת שם".
מדי שבת בבוקר אמה נהגה ללכת עם ילדיה לבית אמה, סבתם. "אבא שלי לא הלך לסבתא, הוא לא הסתדר איתה, והוא ביקש שאני לא אלך לסבתא בגלל שהוא לא רוצה להישאר בבית לבד", היא מספרת. "יכול להיות שאמא שלי הייתה תמימה, שהיא באמת חשבה שאבא לא רוצה להישאר לבד, אבל אני הבנתי מיד למה אבא רוצה להשאיר אותי בבית. בפעם הראשונה ניסיתי להתנגד, אמרתי 'גם אני רוצה ללכת לסבתא, זה לא פייר'. אבא נעץ בי עיניים מפחידות כאלה, אז נשארתי. ואחרי שאמא הלכה עם כל הילדים הוא הוביל אותי לחדר השינה שלהם ועשה בי את אותם מעשים. הייתי מבולבלת נורא. זה הגיוני שאבא שלי, זה שהביא אותי לעולם וזה שטיפל בי כשהייתי תינוקת וזה שאמור לשמור עליי, עושה לי את הדברים האלה? בתוך תוכי ידעתי שלא ככה נראית אהבה".
בכיתות א'־ב' מלי זוכרת את עצמה כתלמידה מצוינת. בכיתה ג' היא התחילה לרדת בהקבצות והופיעו אצלה קשיים בלימודים. "היו לי המון כאבי בטן", היא מספרת, "או שהייתי מתעוררת בבוקר בתחושה של עייפות נוראית ולא הייתי מסוגלת ללכת לבית ספר. זה לא פלא. בתור ילדה קטנה רבץ עליי סוד ענקי. כשהמורים התלוננו על אי־סדירות בהגעה לבית הספר אבא העביר אותי לבית ספר אחר. כל שנתיים החלפתי מסגרת. במבט לאחור אני חושבת שאולי הוא עשה את זה כדי שבשום מקום לא יכירו אותי לעומק ולא יזהו דברים חשודים בהתנהגות שלי. בינתיים, בגלל בילוי השבת שאבא אירגן לשנינו, נוצר ריחוק ביני לבין האחים שלי, שקינאו בי על היחס המועדף שאני מקבלת, וגם נוצר ריחוק ביני לבין אמא. נהפכתי למין כבשה שחורה".
אמא חשדה?
"אני בטוחה. היא הלכה ליועצת של בית הספר כשהייתי בכיתה ה' ואני לא יודעת מה בדיוק היא אמרה לה, אבל כשהיועצת זימנה אותי לחדר שלה היא שאלה אם אבא שלי נוגע בי, והכחשתי".
למה?
"כי אבא הצליח לשכנע אותי שלעולם לא אתלונן. הנימוקים שלו היו מאוד הגיוניים. מצד אחד הוא איים עליי שאם אעז להתלונן יקחו אותו לכלא ואז לא יהיה לנו אוכל, כל הבית יתפרק ואותנו, הילדים, יפזרו בין מוסדות ופנימיות שבהם ירביצו לנו. לכן עדיף שאשאר בבית, לא בגלל שבבית הכל בסדר, אלא מפני שבבית הכל קורה מאהבה. הוא גם איים עליי שאם בגללי יקחו אותו לכלא הוא ימות שם - מה שבאמת קרה, הוא נפטר בשנה ה־16 שלו בכלא - ובתור ילדה את לא רוצה שאבא שלך ימות. מצד שני אבא הזהיר אותי שאם אתלונן אף אחד לא יאמין לי, ואיים עליי שלפני שהוא יתאבד הוא יכין מכתב שבו יספר איך אני מדמיינת וממציאה בראש שלי כל מיני עלילות וכולם ישנאו אותי על כך שהוא מת בגללי".
האונס:
"מעכשיו את אישה"
כשנתיים אחרי תחילת הנגיעות, בגיל 10־11, אביה אנס אותה. "זה היה ביום שבת, כשאמא הלכה עם האחים לסבתא. אבא לקח אותי לחדר השינה שלהם. הוא נשכב מעליי כשאני על הגב, מסתכלת באיזושהי נקודה דמיונית בתקרה. אף פעם לא הסתכלתי לו בעיניים, תמיד חיפשתי נקודה בתקרה שאליה אפשר להתחבר כדי להתנתק ואליה הבטתי כל הזמן עד שסיים. לא היה לי מושג מה זה קרום בתולים, והחדירה לא הייתה אלימה, אבל זה כאב נורא. כשראיתי שיורד לי דם התחלתי לבכות ואז אבא הרגיע אותי ואמר 'זה ממני, לא ממך' והאמנתי לו. איך לא אאמין לאבא שלי? בגיל עשר וחצי עברתי ניתוח להוצאת פוליפים ושקדים ובמשך שבוע לא הלכתי לבית ספר. בשבוע הזה, כשאבא ניסה לגשת אליי, אמרתי לו שכל הגוף כואב לי והוא נסוג, אבל בימים רגילים הוא חיכה לכל הזדמנות שאמא יצאה מהבית, לסידורים או לקניות, כדי להוביל אותי למיטה".
קצת לפני יום הולדתה ה־13 היא קיבלה את המחזור החודשי. "אמא ואבא ישבו במטבח כשנכנסתי לשם ואמרתי שהיה לי דם בשירותים", היא מספרת. "אמא לא הגיבה, ואילו אבא ניגש אליי ואמר 'מזל טוב, מעכשיו את אישה'. זה נשמע לי מאיים. כאילו שאבא אמר 'עד עכשיו היית ילדה, מעכשיו את מותרת'. זה הפחיד אותי נורא למרות שלא ידעתי ממה עוד יש לי לפחד. מאז, כשאמרתי לאבא שאני במחזור הוא לא נגע בי. איזה כיף, היה לי תירוץ לקבלת פטור. משכתי את התירוץ הזה עוד כמה ימים כדי שהוא לא ייגע בי. פעם אבא אמר לי שבימי המחזור אסור להתקלח במים חמים מפני שהם מגבירים את הדימום, אז התקלחתי בכוונה במים ממש רותחים כדי לתת לעצמי עוד יום־יומיים של חופשה. בשלב הזה של חיי כבר הבנתי שמשהו רע מאוד קורה בינינו, כבר לא קניתי את התירוץ של ילדה מיוחדת או מועדפת, והבנתי שזאת לא אהבה".
כשאביה עבר טסט וקיבל רשיון נהיגה הוא החל לבקש ממלי שתצא איתו לסיבוב במכונית. "זה היה סידור נוח בשבילו מפני שבבית אמא ניהלה נגדו מלחמה. היא הטיחה בו 'אל תחשוב שאני לא יודעת מה אתה עושה למלי, אני יודעת שאתה נוגע בה' והוא היה צועק עליה 'את משוגעת, את מדמיינת'. זה גם מה שהוא טען באוזני העובדים הסוציאליים של לשכת הרווחה. הוא אמר לי 'אמא שלך לא נורמלית, היא מקנאה בזה שאני אוהב אותך יותר ממה שאני אוהב אותה, היא רוצה לזרוק אותך מהבית ואני שומר עלייך כדי שזה לא יקרה' ובאותה הנשימה הזהיר אותי לא לסמוך על אנשי הרווחה. 'כולם רעים', טען והטיף לי לסמוך רק עליו".
מספר פעמים בשבוע אביה היה מזמין אותה "לבקר בני דודים" ומסיע אותה במכונית, לאתר בנייה או לפרדס חשוך. "ואחרי שזה נגמר באמת נסענו לדודים כדי שיהיה לו אליבי, למקרה שאמא תשאל", היא מגחכת. "בכל הפעמים שאבא אנס אותי הוא לא השתמש באמצעי מניעה ובגיל 14 וחצי נכנסתי להיריון. גיליתי את זה במקרה. הייתה לי שפעת שלא עברה, הלכתי לקופת חולים ורופאת המשפחה שלחה אותי לעשות בדיקות דם. כשהגיעו התוצאות הרופאה צילצלה לבית שלנו - עוד לא היה לי סלולרי - והזמינה אותי לשיחה. הייתי בהלם. כבר הייתי בשבוע ה־12. הרופאה שאלה 'את בזוגיות? יש לך חבר?' ואמרתי 'כן, אני בקשר עם מישהו מבית הספר' למרות שמעולם לא הייתי בקשר רומנטי עם בני גילי. היא הבטיחה שלא תספר להוריי, אבל אמרה שחובה עליה לדווח לרווחה. פקידת הסעד שליוותה את המשפחה שלנו קבעה איתי פגישה, הציגה לי אותן שאלות וגם לה המצאתי סיפור על מישהו מבית הספר. הייתה לי הרגשה שהיא לא מאמינה לי ושהיא יודעת שאני עובדת עליה, הרי אמא שלי כבר הגיעה ללשכה לא מעט פעמים במהלך השנים והתלוננה על מה שאבא שלי עושה לי".
אז למה שיקרת?
"כי אבא אמר לי שאסור שיידעו. כי אבא אמר לי שאף אחד לא יאמין לי, בדיוק כמו שלא מאמינים לאמא. כי אבא איים שאם זה יתגלה הוא ילך לכלא ואני אלך למוסד. פקידת הסעד לקחה אותי לבית חולים קפלן, לוועדה להפסקת היריון, וענתה בשמי על כל השאלות. הלכתי אחריה, נשכבתי על המיטה והרגשתי שאין לי שום שליטה על החיים שלי. אבא שלי משתמש בי, פקידת הסעד מחליטה בשבילי, ואיפה אני? לי אין מה לומר? לא סיפרתי לאבא שאני בהיריון, אבל אחרי כמה ימים סיפרתי לו שעשיתי הפלה כדי שייתן לי קצת חופש. במקביל, גיליתי את הסוד למחנכת שלי, שהייתה אישה טובה ונחמדה. הרגשתי צורך לשתף מישהו בסוד ההפלה הזה, כדי שלא יחשבו שאני סתם מתנהגת לא בסדר - נעדרת, מאחרת ולא מרוכזת בכיתה. היה לי חשוב שמישהו יידע שיש לכך סיבה. המחנכת הזדעזעה וביקשה שאפנה אליה בכל פעם שיש לי בעיה".
חודשים ספורים אחרי ההפלה חגגה מלי את יום הולדתה ה־15 בחברת בן זוג. "עד אז לא היה לי שום עניין בבנים וכשאירגנו מסיבה כיתתית אבא אף פעם לא הירשה לי ללכת. לא ראיתי את זה כעונש, מפני שלא הייתי ילדה מקובלת", היא מסבירה. "העדפתי להסתגר בקונכייה שלי כדי לא לראות את הנערות הרגילות שהייתי מתה להיות כמותן. כשמישהו מבית הספר התחיל איתי ביקשתי מאבא רשות ללכת איתו לסרט. יצאנו חמישה חודשים ונשבעתי לאבא שכל מה שיש בינינו זה אפלטוני. וזה לא היה שקר. הילד הזה אפילו לא ניסה לגעת בי ונעלבתי, במקום לראות בו נער טוב ששומר על הכבוד שלי".
זה לא היה השינוי היחיד שחל בה אחרי ההפלה. מדי שבוע היה עליה להתייצב אצל פקידה סוציאלית שהוצמדה לה. "הפגישות האלה ממש הלחיצו את אבא, הוא התנהג כאילו שהגורל שלו מונח בכף ידי ולא הפסיק לחזור על המנטרה של כלא ומוסד. בלי קשר לזה התחלתי לעשות לאבא בעיות. כשהוא קרא לי לסיבוב באוטו אמרתי שאני לא רוצה והתחלתי לבכות. התחלתי לעשן, סיגריות רגילות, לא יותר מזה, והוא חשד. פעם, כשחזרתי מהמכולת, הוא פקד עליי לפתוח את הפה כדי להריח, צעק עליי 'אני יודע שאת מעשנת ואני דורש ממך להפסיק' והוריד לי סטירה. בפעם הראשונה בחיים שלי העזתי לענות לו. צעקתי 'אני לא אפסיק ואתה לא תגיד לי מה לעשות!' לא האמנתי כששמעתי את המילים האלה יוצאות מהפה שלי, הרגשתי שאני גיבורה. כשאבא ניסה לאנוס אותי ברחתי לבית של החבר שלי והתחבאתי שם כמה שעות, עד שהוריי צילצלו לשם והוריו לא הסכימו לשקר ולהגיד שאני לא נמצאת".
כשסירבה לשוב לביתה, הוריה הגיעו לבית הנער ודיברו עם הוריו, שאסרו על בנם להמשיך את הקשר איתה. "לא כעסתי", היא מושכת בכתפה, "הבנתי שהם לא רוצים להסתבך עם אבא שלי. העובדת הסוציאלית הפנתה אותי לפנימייה במקווה ישראל ונסעתי לשם עם אמא שלי, עברתי ראיון, אבל לא היה להם מקום בשבילי. כשאמא ואני חזרנו הביתה אבא שמח מאוד. הוא קיבל את זה בצורה מעוותת - כאילו שיש בינינו זוגיות ומעכשיו אני אהיה שלו ורק שלו".
בגיל 15 וחצי היא הרתה לאביה בפעם השנייה. "כבר הכרתי את הסימנים של החולשה והבחילות", היא מספרת, "הלכתי לקופת חולים, עשיתי בדיקת דם ודיווחתי על כך לעובדת הסוציאלית. כשהיא שאלה ממי נכנסתי להיריון עניתי שזה ממישהו שיצאתי איתו ושאני לא רוצה לגלות את השם שלו. התהליך היה דומה מאוד - ועדה, העובדת הסוציאלית מדברת, אני עולה על המיטה ומורדמת. זמן קצר לאחר ההפלה שוב ברחתי מהבית, הפעם דרך חלון החדר שבקומה השנייה. לא פחדתי ליפול או להיפצע, פשוט רציתי להימלט מהמקום הזה. הסתובבתי בשעת לילה לבד ברחוב, מפוחדת ובוכה. זכרתי שהמחנכת לשעבר שלי אמרה לי שאתקשר אליה בכל שעה אם אזדקק לעזרתה. חייגתי אליה וסיפרתי לה שברחתי מהבית, היא אספה אותי אליה ויידעה את הוריי שאני אצלה. הם שוב הגיעו כדי להחזיר אותי הביתה, אבל היא, שלא כמו הוריו של החבר הקודם שלי, שאלה לרצוני ונשארתי אצלה כמה ימים. באותה תקופה התחלתי קשר סודי עם בחור שאהב אותי ואני אהבתי אותו. נפגשנו בסתר והוא היה סוג של קרן אור בחיי".
העובדת הסוציאלית הפנתה אותה למשפחת אומנה ביבנה. "אבא קיבל את זה קשה נורא, הוא איים שאם אלך לאומנה הוא ינדה אותי מהמשפחה ויתאבד. הוא קלט שאני כבר עם רגל אחת בחוץ ושהוא עלול לאבד אותי, אבל החלטתי שאני לא מוותרת", היא מספרת. "יצאתי מהבית בתקווה שסוף־סוף יהיו לי חיים נורמליים. משפחת האומנה הייתה דתייה ומקסימה, הייתה להם ילדה בת 10 שהפכה אותי לאחותה הגדולה, אבל אבא קיים את ההבטחה שלו. הוא אסר על אמי ועל האחים שלי להיות איתי בקשר. באחת הפעמים הנדירות שצילצלתי הביתה ואבא לא היה שם, אמא גילתה לי שבשבת, כשהיא הולכת לסבתא, אבא מבקש שהיא תשאיר בבית את אחותי הקטנה כדי שהוא לא יישאר לבד. צעקתי על אמא 'אל תרשי להם להישאר לבד, אני כבר לא חשובה, אני כבר מחוקה, אבל תשמרי עליה'. ובלב שלי ידעתי שאמא לא תוכל לשמור עליה, כמו שלא הצליחה לשמור עליי, מפני שגם היא פוחדת מאבא".
מלי אזרה כוחות, חזרה לבית הוריה והתעמתה עם אביה. היא הטיחה בו: "אם אשמע שאתה נוגע בקטנה אני מפוצצת הכל" ובתגובה הוא תקף אותה במילים: "מה תפוצצי? אין לך מה לפוצץ, את מדברת שטויות כמו אמא שלך, את לא נורמלית" וחזר על איומיו: "מי את בכלל? מי יאמין לך? כל המשפחה תשנא אותך על זה שאת הורסת את הבית, ולפני שאתאבד אני אשאיר מכתב שמתאר את מה שאת מעלילה עליי".
נבהלת?
"לא. הודעתי לו שהוא כבר לא מפחיד אותי וקיוויתי שאצליח לשמור על אחותי הקטנה בשלט רחוק. אבל כשחזרתי לבית של משפחת האומנה הרגשתי רע נורא, הקאתי ואחרי יומיים הבנתי שאני שוב בהיריון. הייתי חייבת לעזוב, ידעתי שהמשפחה הדתייה לא תקבל נערה בהיריון וגם רציתי לשמור על אחותי הקטנה מקרוב. דיווחתי לעובדת הסוציאלית שאני עוזבת את משפחת האומנה וחוזרת הביתה בגלל שאני שוב בהיריון, והיא אמרה 'מלי, יש משהו שאת מסתירה, זה לא הגיוני שנכנסת להיריון בפעם השלישית'. היא שאלה בצורה מרומזת אם אבא עושה לי דברים שאני לא תמיד אוהבת והכחשתי. ידעתי לאן היא חותרת ומכוונת וגם ידעתי להמשיך להסתיר".
את ההפלה השלישית היא עברה בגיל 16 וחודשיים. "נפרדתי מהבחור שיצאתי איתו", היא מספרת. "סיפרתי לו על ההיריון ומכיוון שעדיין לא שכבתי איתו אמרתי לו שנאנסתי על ידי גבר זר. שנינו בכינו בכי גדול, באמת אהבנו, אבל הסברתי לו שדווקא בגלל שאני כל כך אוהבת אותו, אני מאחלת לו שיכיר מישהי אחרת ויחיה איתה חיים נורמליים. במקביל, אבא לא הסכים שאעשה הפלה. הוא רצה להמשיך לשלוט בי ולהחזיק אותי בידיו. אבא ניהל מולי מלחמה. הוא לא הרשה לי להתקלח, הוא הרכיב מנעול על המקרר כדי שלא אקח אוכל, הוא אסר עליי לצאת מהחדר והעונש הכי כבד שהטיל עליי היה האיסור לדבר עם אחיי ואחיותיי ולהתקרב לאחי התינוק, שהייתי מאוד קשורה אליו. הייתי כמו אסירה בכלא, מבודדת מכולם, בלי תנאים בסיסיים של אוכל ומקלחת. על סף ייאוש רצתי למטבח בבכי, פתחתי את מגירת הסכו"ם והוצאתי סכין גדולה. רציתי פשוט למות וניסיתי לחתוך את הוורידים. אבא חטף ממני בכוח את הסכין וצעק עליי 'אני אעשה לך את המוות, אם תעשי הפלה אני אענה אותך עד שתתחנני למות'. דווקא ברגעים האלה, של אלימות ואכזריות, היה לי הרבה יותר קל להתנגד ולדרוש את החיים שלי בחזרה. כי אבא כבר לא התנהג במסווה של אהבה".
התלונה:
"אסור לשתוק"
כשהגיעה לבית החולים בפעם השלישית, עם העובדת הסוציאלית, נקבע שהיא בשבוע ה־12 להריונה ובבדיקת האולטרסאונד התברר שלעובר אין דופק. "החליטו בשבילי", היא אומרת. "אחרי ההפלה לא הסכמתי לחזור הביתה, החבר שהיה לי לא ויתר עליי והצלחתי למצוא מקום לשהות בו. בני משפחה התקשרו אליי והפצירו בי לחזור. הם סיפרו שאבא כל היום יושב בבית ובוכה בגללי והאשימו אותי שבגללי אבא יחטוף התקף לב מרוב דאגה. נורא רציתי לספר להם שהם בכלל לא מבינים מה קורה ומה הוא עושה לי, שהוא מפלצת ולא אבא, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. אחרי כמה ימים הלכתי לפגישה השבועית עם העובדת הסוציאלית, נכנסתי לחדר, התיישבתי על הכיסא וברגע שהיא שאלה אותי 'מלי, מה שלומך?' פרצתי בבכי. אמרתי לה שנמאס לי מזה שכולם חושבים שאני לא בסדר ואף אחד לא מעלה בדעתו איזה חיים אני עוברת. העובדת הסוציאלית אמרה 'מלי, אני יודעת על מה את מדברת, אבל כל עוד לא תגידי לי את זה במילים שלך אני לא אוכל לעשות דבר. אני חייבת שתגידי'. ביקשתי ממנה שתזעיק את החבר שלי, רציתי שהוא יהיה הראשון שישמע. סיפרתי לו ששיקרתי בעניין סיבת ההיריון, שלא נאנסתי, שזה מאבא שלי ושזה משהו שנמשך כבר שנים. רק אחרי שסיפרתי לו נתתי לעובדת הסוציאלית את כל המידע".
היא זוכרת את הניידת שהגיעה לבית הוריה ולקחה את אביה לתחנת המשטרה, ואת חוקרת הנוער שהציגה לה שאלות מפורטות כדי לשחזר את תמונת הזוועה המלאה. "זו הייתה חקירה ארוכה", היא מספרת, "אבל במשך כל השיחה הייתה לי תחושה של הקלה. סוף־סוף אני מוציאה את זה. הוציאו את אחותי הקטנה מבית הספר, הביאו אותה לרווחה והיא הכחישה שאבא נגע בה. רק אחרי שעידכנו אותה שאבא כבר נעצר היא התחילה לשפוך. חוקרת הנוער הסבירה לי שהתהליך שעבר עליי מאפיין את רוב הנערות שעברו התעללות מינית במשפחה. הן מעזות להוציא את השד מהבקבוק רק כשהן מגלות שאבא שלהן כבר סימן את הקורבן הבא, מישהי שיקרה לליבן".
במשפחה שלך היה מי שלא האמין לך?
"לא. כולם האמינו לי, אפילו אמא שלי חיבקה אותי ותמכה בי. אבל קרובי משפחה מהצד של אבא שלי הגיעו לביקור ולחצו עלי לבטל את התלונה, כי אבא שלי מסכן, חולה מאוד ובטח הוא יסבול בכלא. הם ביקשו לסגור את זה בתוך המשפחה, אבל אני סירבתי. בכיתי, 'לא אכפת לי שיהיה לו רע, אתם לא מעלים בדעתכם כמה רע הוא עשה לי' ובסוף אמא שלי סילקה אותם מהבית".
מרגע שנעצר, אביה לא חזר הביתה. "פעם אחת הוא צילצל, אני עניתי והוא ניסה לעשות לי יסורי מצפון, כמו שעשה לאורך כל השנים, הוא לא השמיע אפילו מילה אחת של התנצלות או חרטה". מלי הגיעה לבית המשפט בתל־אביב כשהיא מלווה על ידי המועצה לשלום הילד. "אבא שלי טען שלא היה ולא נברא, שאני משקרת, אז המשטרה עשתה לו תרגיל. אמרו לו שבהפלה השלישית שלי ערכו בדיקת די־אן־איי לעובר וראו שהוא האב. רק אז אבא נשבר, הודה שהיו בינינו יחסי מין וטען שאני פיתיתי אותו. הכל היה אצלו חולני ומעוות".
הדיונים התנהלו בדלתיים סגורות עקב היותה קטינה. "הכינו אותי לעדות והבטיחו לי שלא אראה אותו, שהוא יהיה באולם אחר ויעקוב אחרי הדיון באמצעות טלוויזיה במעגל סגור, אבל בגלל איזושהי טעות השוטרים הכניסו אותו. כשראיתי את אבא עם האזיקים ובגדי הכלא הוא נראה נורא מסכן. ברחתי החוצה בבכי כאילו שאני עדיין מפחדת ממנו. עורכת הדין של המועצה לשלום הילד הרגיעה אותי וסגרה עסקת טיעון עם הסנגוריה הציבורית כדי שלא אצטרך להעיד".
על אביה נגזרו 22 שנות מאסר בפועל ועוד שלוש שנים על תנאי. "בזמנו זה היה גזר הדין הקשה ביותר שניתן מאז קום המדינה על עבירת מין בתוך המשפחה", היא מציינת ביובש. "השם של אבא שלי לא הוזכר בתקשורת כדי לא לחשוף אותי, הקטינה, אבל העיתונאים מצאו אותי. התראיינתי בעילום שם ואמרתי את מה שאני אומרת מאז ועד היום - שאסור לשתוק, שאין לי שום רגשות אשם ושאני מצטערת רק על כך ששתקתי יותר מדי זמן".
באמצעות המועצה לשלום הילד היא שינתה את שם משפחתה ("רציתי לנקות את עצמי ממנו"), אמה התגרשה ומלי התקשתה להתמודד עם המציאות החדשה של חייה, כשהיא לבד בעולם. "כל פינה בבית הזכירה לי את מה שקרה", היא מספרת. "ניסיתי לגור בהוסטל לנערות במרכז הארץ, אבל לא הצלחתי להשתלב. הרגשתי שאחרי שבע שנים של כלא עם אבא שלי מעבירים אותי לכלא אחר, עם משמעת נוקשה בחברת נערות שבאו מרקעים שונים וצריכות פיקוח. הרגשתי שאני נענשת ועל מה מענישים אותי? על זה שאבא שלי אנס אותי? על זה שהריתי לו שלוש פעמים?"
הרווחה הציעה לה פתרונות חלופיים, כמו אומנה אצל משפחה ביישוב חרדי, "אבל הגעתי למסקנה שאם זה כל מה שיכולים להציע לי אז עדיף שאהיה לגמרי לבד. ארבע פעמים בשבוע עבדתי בתחנת דלק ומהכסף שהרווחתי שכרתי דירה וחזרתי ללימודים. לא הפריע לי שאף הורה לא מגיע לאסיפות ההורים בכיתה שלי. מה שהפריע לי היו החלומות והסיוטים. הפסיכיאטרית שאליה הופניתי הציעה לי כדורים נגד דיכאון וסירבתי. טענתי 'אני לא בדיכאון, אני עוברת תקופה קשה בגלל מה שעברתי במשך שבע שנים, מאז ילדותי'. לא רציתי להיעזר בתרופות, העדפתי להתמודד עם הטראומה באופן צלול. באחת הפגישות הפסיכיאטרית שאלה אותי 'את נהנית ממה שאבא שלך עשה לך?' וכל האוויר יצא ממני. בשאלה הזאת היה משהו שיפוטי, כאילו שאני הייתי לא בסדר, כאילו שבי האשמה. מצאתי מטפלת ברפואה אלטרנטיבית שטיפלה בי בדיקור ובשיחות, וכשסיפרתי על כך לפסיכיאטרית היא שאלה בזלזול ובהתנשאות 'מי זו הקוסמת שבדקירת מחט יכולה להעלים כאבים? תני לי את הטלפון שלה ואני אשלח אליה את הפציינטים שלי'. כך איבדתי את האמון במערכת הטיפולית. מאז ועד לפני שנתיים לא נעזרתי בה, רק ברפואה האלטרנטיבית, ככל שיכולתי להרשות לעצמי מבחינה כלכלית".
צה"ל, לצערה, ויתר עליה. "שאלו אם ניסיתי להתאבד ולא שיקרתי, סיפרתי שהסיבה לכך הייתה ההתעללות המינית שעברתי ושכיום אבא שלי במאסר ואני מצליחה להתמודד ומאוד רוצה לתרום את חלקי למדינה, אבל במקום לעטוף ולקבל אותי לתוך המסגרת קיבלתי פטור בדואר ובכיתי נורא, כי חשתי דחויה ולא ראויה". גם בקשרים זוגיים היא חוותה שיפוטיות ונידוי: "ההורים של הבחור תמיד חיבבו אותי עד ששמעו או גילו שאני קשורה לפרשה ההיא וכפו עליו להיפרד ממני. ממה הם פחדו? שייצאו להם נכדים עם אוזניים משולשות?".
החיים:
"יש סיפורים עם הפי אנד"
אבל דווקא הדחייה שספגה מהחברה עודדה אותה לדבר בגלוי, מבלי לשמור סודות ובלי להתבייש. היא העבירה הרצאות לסטודנטים ולאנשי טיפול על סיפור חייה, כתבה פרק בספר על התעללות והזנחה של ילדים בישראל, בגיל 22 ירדה לאילת, עבדה כמלצרית במסעדה, התאהבה בקב"ט ("ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה בעלי") והוריו אימצו אותה לחיקם כאילו הייתה בתם.
"יש סיפורים עם 'הפי אנד' ואנחנו ההוכחה לכך. בעלי ומשפחתו, אנשים מדהימים, הם הפיצוי שלי בחיים האלה", היא מחייכת, "אבל במשך שנים קינן בי הפחד. מה יקרה אם ינכו לאבא שלי שליש על התנהגות טובה והוא יגיע לבית שלי? חודשיים לפני שהוא נפטר, כשהודיעו לי שהוא הגיש בקשה לניכוי שליש, הייתי בהיריון השלישי ואזרתי את כל הכוחות כדי לכתוב מכתב ארוך שמסביר איך הוא פגע בי ולמה הוא חייב למצות את מלוא העונש. אין לי מושג אם הספיקו לדון בבקשה שלו. יכול להיות שהבקשה שלו נדחתה ובגלל זה הוא החליט להיפרד מהעולם. הוא נפטר בבית חולים, מקריסת מערכות, ובשבעה שוב תקפו אותי כאבים מהעבר. למה אתם מתארים אותו כאיש טוב וכאדם נפלא? כבר שכחתם מה הוא עשה? איך אפשר להתאבל על בן אדם כזה? בימי השבעה התחלתי לכתוב ספר ששמו 'שבע שנים בשבעה ימים' ואני עדיין כותבת".
למה כל כך חשוב לך לשתף?
"חשוב לי להציף את הבעיה, כי בישראל פשוט לא מדברים על זה. כשהוזמנתי לכנסת, לתת עדות בוועדה לקידום זכויות הילד, סיפרתי על השאלה המזעזעת של הפסיכיאטרית והנוכחים היו המומים מהעובדה שאשת מקצוע שפטה אותי וזילזלה בי, במקום לחבק את הנפש הפצועה. במטרה לשבור את מסך השתיקה אני מעבירה הרצאות ברחבי הארץ לאנשי טיפול, מוסדות, הורים ובני נוער.
"חשוב לי להדגיש שתופעות של התעללות מינית וגילוי עריות בילדים הרבה יותר נפוצות ממה שחושבים ושהן עלולות להתרחש בכל סוג של בית, ללא קשר למצב סוציו־אקונומי, אבל גם כיום אני לא מקבלת שום חיבוק מהמערכת. כשאני פונה לעירייה ומבקשת להעביר הרצאה, שואלים אותי 'את פסיכולוגית?' לא, אני לא, אבל אני יכולה ורוצה וחייבת להשמיע את הקול שלי, לספר את האמת שלי במטרה להעיר את כל אנשי המקצוע ולהראות להם שאפשר לנצח את הביורוקרטיות הנוקשות ולהקל על הנפגעים. למה הנושא הזה עדיין נמצא מתחת לשולחן? למה אין בטלוויזיה תשדירי שירות לילדים?"
יש לה בטן מלאה על מערכת הרווחה. "לכאורה הם מילאו את תפקידם", היא מגחכת. "הצמידו לי עובדת סוציאלית, הציעו לי מסגרות, אבל לא כאלה שהתאימו לי ובגלל זה נאלצתי לגור לבד ולטפל בעצמי לבד. עשיתי דרך שונה מהמקובל בהתמודדות שלי, הייתי חזקה והצלחתי לשרוד מבלי ליפול למקומות אפלים כמו סמים וזנות, מה שלא מובן מאליו אצל נפגעות גילוי עריות.
אבל מה עולה בגורלם של הנשים והגברים שלא מצליחים? למה אין עזרה ותמיכה יותר משמעותיים לקורבנות? למה שתקתם במשך כל השנים שבהן אמא שלי התלוננה? ולמה חיכיתם עד ש'אגיד את זה במילים שלי'? ואם ילד לא מסוגל להביע את זה במילים, אין דרך יותר יצירתית להבין מה עובר עליו? אולי בציור? אולי במשחק? אולי בדיקה רפואית? יש נשים וגברים שנושאים את הסוד הזה בבטן במשך שנים, עד שהם הופכים להורים, ויש כאלו שפותחים את המגירה הנעולה רק כשיש להם כבר נכדים. המדינה משקיעה משאבים בטיפולי גמילה מסמים, פשע, זנות ועבריינות, במקום להשקיע בשלבים היותר מוקדמים - במניעה ובשיקום. זה לא מחדל?"
הילדים שלך יודעים?
"לפי גילם ויכולת ההבנה שלהם. הם יודעים שלא כל ההורים טובים ודואגים לילדיהם, ובשלב הנוכחי זה מספיק. כשיגדלו הם יבינו יותר. אני יודעת שיש אנשים שירימו גבה לנוכח החשיפה שלי, אבל מעבר להעלאת המודעות אני רוצה לתת לילדיי דוגמה לכך שכל אדם צריך ללכת עם האמת שלו, בלי פחד ובלי בושה. גם כשהקושי גדול טמון, בנו הכוח לבחור בחיים הטובים שנרצה לעצמנו". •
