אנשים לא צעירים נוהגים לומר מפעם לפעם "נעים להיזכר". אבל על התצלומים המופיעים בעמודים הללו אי־אפשר לומר "נעים להיזכר". ההפך הוא הנכון.
מי שמביט בתמונות ממעוזי צה"ל על גדת תעלת סואץ עלול לחשוב שמלחמת ההתשה הייתה פיקניק ממושך במרחק 150 מטרים מקני הצלפים המצרים, מין גבעת חלפון חביבה ומשעשעת. אז זהו, שלא. לגמרי לא. זו הייתה מלחמה מרה, מלחמה של למידה תוך כדי יריות והפגזות, שהזיכרון העמוק ביותר ממנה הן התמונות של חללי צה"ל בעמודים הראשונים של העיתונים, יום אחרי יום, יום אחרי יום.
מלחמת ההתשה הייתה בת חורגת לכל המלחמות, בין השאר משום שלא היה לה מועד פתיחה (אף כי באיחור של עשרות שנים קבע המטכ"ל מועד כזה), ורק יום נעילתה, יום הפסקת האש עם מצרים ב־7 באוגוסט 1970, מקובל כיומה האחרון. אלא שהפסקת האש נמשכה כשלוש שנים בלבד, ואז החלה מלחמת יום הכיפורים.
את מלחמת ההתשה החלו המצרים מיד עם סיום מלחמת ששת הימים. בעוד אלפי חיילים מצרים צמאים ויחפים נעים ברגל אל תעלת סואץ כדי להציל את חייהם, כבר ירו המצרים אש עזה על יחידות צה"ל שביקשו להתמקם על שפת המים בסואץ. צה"ל הגיב בהפצצת ערי התעלה. מאות אלפי מצרים, אולי אפילו יותר, ברחו לקהיר.
שליט מצרים אז, גמאל עבד אל־נאצר, הבטיח להתיש את ישראל – ועמד בהבטחתו. המצרים הרעישו בתותחים את הצד המזרחי של התעלה וירו אש צלפים לעבר מוצבי צה"ל. כך, יום אחר יום, לילה אחר לילה. מדינת ישראל השקיעה מאות מיליוני לירות בביצור העמדות על קו המים. מסילות ברזל פורקו לצורך השימוש באדנים והובאו אלפי טונות של בטון ואבנים כדי לבנות את קו הביצורים שנקרא על שמו של הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב. הוא עצמו לא אהב את הכינוי הזה (במו אוזניי שמעתי), אולם השם היה תקשורתי וקליט מכדי לוותר עליו.
המלחמה החריפה מיום ליום. המצרים שלחו לוחמי קומנדו. גם אנחנו שלחנו. הגישה למעוזי התעלה הפכה להיות מלכודת מוות. המוות ארב למצרים בכל רחבי ארצם. בשלוש שנים נהרגו יותר מ־800 חיילי צה"ל וגם כמה אזרחים, ובמעוזים התפתח הומור שחור. האמירה היותר נפוצה הייתה: "להתראות מחר במסגרת שחורה בעיתון". ובדקות השקט המעטות שבין הפגזה לצליפה, לאורך עשרות קילומטרים של מים הזורמים לאט (התעלה הייתה חסומה לשיט), התגלו גם כישרונות היצירה של החיילים והמפקדים.
לחיילים באותם ימים הייתה תחושה שמדינת ישראל חוגגת בזמן שהם נהרגים. בבואם לחופשות קצרות בתל־אביב הם צפו בערגה בבתי הקפה ובמסעדות הקורסים מרוב אדם. רק מעטים התעניינו באותה מלחמה רחוקה מהבית מרחק שנות אור. עם ישראל, ובעיקר מנהיגיו ובכירי צבאו, הלכו לישון.
האזעקה בשעה שתיים בצהרי יום הכיפורים העירה אותם. אבל זו כבר הייתה מלחמה אחרת.
