מדי בוקר היא צועדת לבית הספר, על ראשה פאה נוכרית ובעיני האיילה שלה דוק של עצבות. מרגלית הר־שפי, היום בת 40, מחייכת לעברן של הילדות בחולצות תכולות שמתרוצצת סביבה – תלמידות בית הספר היסודי החרדי של חב"ד בירושלים שבו היא מלמדת – ונכנסת למוסד החינוכי שהפך לעיקר עולמה. "פוסט־טראומה", מגדירה ידידה את מצבה, "עד היום היא לא הצליחה להתאושש. זה פצע פתוח. היא נשמה טובה, רחוקה מאוד מהדימוי שיצרו לה. החיים שלה רוויים סבל, חיים של בדידות".

20 שנה חלפו מאז שכדורי האקדח של יגאל עמיר רצחו את יצחק רבין ויצרו שסע עמוק בחברה הישראלית. הר־שפי, אז נערה בת קצת יותר מ־19, הייתה לוח המטרה שבו ננעצו חיצי השסע שהטיחו המחנות השונים אלה באלה. בעיני מחנה השמאל היא נתפסה כמתנחלת יהירה שהיה בכוחה למנוע את הרצח. העובדה כי לא עמדה דום בעת הצפירה לזכרו של רבין ביום הלווייתו, כשכבר הייתה עצורה על ידי השב"כ, העצימה את הדימוי.

מנגד, עבור מחנה הימין פרשת הר־שפי מסמלת את שיאו של העליהום שנעשה לציבור הדתי בכלל ולמתנחלים בפרט לאחר הרצח. ההשתהות בהעמדתו לדין של סוכן השב"כ אבישי רביב הוסיפה שמן למדורה. זיכויו מאשמת אי־מניעת פשע לעומת הרשעתה של הר־שפי באותה העבירה היא עוד הוכחה, מבחינת המחנה, להטיה האידיאולוגית שממנה סובלת מערכת המשפט.

הר־שפי נידונה לתשעה חודשי מאסר. באוגוסט 2001, לאחר שריצתה חצי מהתקופה, קיבלה חנינה מהנשיא אז משה קצב ושוחררה מהכלא. "אם הייתי יודעת מה יגאל עמיר התכוון לעשות, הייתי עושה הכל כדי למנוע זאת", הכריזה בצאתה, "זאת האמת, וגם תשעה חודשים לא היו משנים זאת".

הר־שפי בזמן המשפט | צילום: שאול גולן

מאז ניסתה להתרחק מאור הזרקורים. יחד עם משפחתה התמודדה עם מותו של אחיה דן בנסיבות טרגיות. לפני כחמש שנים חזרה שוב השמחה למשפחת הר־שפי, כשמרגלית נישאה למוטי דהן, חסיד חב"ד ומרצה לכלכלה מבאר־שבע, אבל חלומה להרחיב את המשפחה לא התגשם ולפני כשנתיים הם התגרשו. הר־שפי מתגוררת כיום בגפה בירושלים ומחנכת תלמידות כיתה ג', לאחר שהעסקתה אושרה על ידי משרד החינוך, שממעט להתערב בנעשה במוסדות חב"ד. מדובר בבית ספר צומח – כ־15 תלמידות בכל כיתה – שנמצא בשכונת רוממה, סמוך לתחנה המרכזית. אמצעיו דלים והמשכורות המשולמות בו נמוכות. הר־שפי חיה בצמצום כלכלי ומגיעה לעבודתה בתחבורה ציבורית.

"מרגלית משקיעה את כל כולה בעבודת ההוראה", מספרת קולגה. "זה בית ספר לא קל, עם בעיות משמעת, והיא מחזיקה מעמד למרות הקושי. הכיתה שהיא מחנכת זו הכיתה הכי מקושטת ויפה בבית הספר".

"מרגלית היא מורה טובה ונחמדה", מספרת תלמידה שלה לשעבר. "היא בדיוק באמצע: לא קשוחה מדי, אבל יודעת להציב גבולות".

לו אך התריעה

בתקופת המאסר | צילום: אייל פישר

הר־שפי גדלה בבית־אל. אביה, דב, הוא בעל מפעל לאריזות קרטון ביישוב. אמה, בטחה, מרצה בכירה ב"היברו יוניון קולג'", מכון למדעי היהדות בירושלים. הר־שפי הייתה תלמידה מצטיינת, שדילגה על כיתה ח' והוקפצה ישר ל־ט' באולפנת בהר"ן בגדרה. אחרי שירות לאומי כקומונרית בסניף של בני עקיבא החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת בר־אילן. שם, במסגרת פעילות בארגון "שבתות תמיכה" לחיזוק התנחלויות, פגשה לראשונה את יגאל עמיר.

השניים נפגשו בקמפוס ובהפגנות שונות ושוחחו על נושאים אישיים ופוליטיים. לימים העידה בבית המשפט כי ניתקה איתו את הקשר כששמעה ממנו הכרזות – בפומבי ובשיחות פרטיות – שרבין "בוגד" וכי "יש להורגו" ולאחר שהתרברב בפניה על שני אירועים שבהם תיכנן לרצוח אותו.

לאחר הרצח נעצרה הר־שפי על ידי השב"כ יחד עם חברים נוספים של עמיר. בחקירתה טענה, כי שמעה אותו מדבר על רצונו לפגוע ברבין, אך לא העלתה בדעתה שכוונותיו רציניות. היא חזרה על הדברים בפני אבישי רביב, שדובב אותה בעת המעצר והקליט אותה ללא ידיעתה. בשיחה המצולמת הביעה הר־שפי הלם וסלידה מהרצח ואמרה שחשבה שעמיר הוא פנטזיונר. התביעה לא הציגה את השיחה הזו בפני בית המשפט.

כשנה לאחר הרצח החליטה פרקליטת המדינה אז, עדנה ארבל, להגיש כתב אישום נגד הר־שפי בגין אי־מניעת פשע ומתן אמצעים לביצוע פשע. בין השאר נטען כי היא מסרה לעמיר מידע אודות הנשקייה במקום מגוריה וכן אודות מומחה לכימיה שיסייע בהכנת פצצות.

ביום חתונתה | צילום: עמית שאבי

בית משפט השלום בתל־אביב זיכה את הר־שפי מהאישום השני – לאחר שהתברר כי מסרה לעמיר בכוונה מידע מוטעה בנוגע לנשקייה וכי מעולם לא שוחחה עם המומחה לכימיה, שכלל לא הבין בפצצות – אך הרשיע אותה באי־מניעת פשע. גרסתה כי האמינה שדיבוריו של עמיר לא יגיעו לכדי מעשים נדחתה. הר־שפי עירערה לבית המשפט המחוזי, אך ערעורה נדחה לאחר שראש ההרכב, השופטת דבורה ברלינר, שביקשה לזכות אותה מחמת הספק, נותרה בדעת מיעוט.

הר־שפי עירערה לבית המשפט העליון, והתיק נדון בפני השופטים מישאל חשין ז"ל, יעקב טירקל ואליעזר ריבלין. את פסק הדין ניסח השופט חשין, שהטיל על כתפיה של הצעירה האשמות כבדות. "לעולם, לעולם לא נדע כיצד היו מתגלגלים הדברים לו עשתה המערערת את שמצוּוָה הייתה לעשות – לדווח לרשויות על מזימת הרשע של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין", כתב. "לו אך עשתה המערערת מעט שיכולה הייתה לעשות, אפשר היה יצחק רבין עימנו היום הזה. שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחייו של יצחק רבין אפשר היו ניצלים".

חשין פירש את מעשיה של הר־שפי – ההטעיה לגבי מיקום הנשקייה, ההתייעצות עם הרב שלמה אבינר אם עליה למסור למשטרה מידע על אדם שמדבר על רצונו לרצוח את ראש הממשלה, ושיחת הטלפון שעשתה לעמיר מיד לאחר הרצח – כעדות לכך שהיא התייחסה לעמיר ברצינות. טענת ההגנה הייתה, כי לרב אבינר אמרה הר־שפי בפירוש כי האדם רק מדבר על פגיעה ברבין, אך אין סיכוי שגם יבצע, וכי אילו הייתה יודעת שעמיר מתכנן לרצוח את ראש הממשלה, ודאי שלא הייתה מתקשרת אליו מיד לאחר הרצח. הטענות נידחו וחשין קבע כי יש להרשיע אותה באי־מניעת פשע, למרות שגם לשיטתו ידעה רק באופן כללי על כוונות הזדון של עמיר.

בשלושת פסקי הדין בערכאות השונות נקבע כי הר־שפי לא תמכה בשום שלב ברצח רבין, לא בדיבוריה ולא במעשיה. הרשעתה הייתה הפעם היחידה שבה הורשע אדם באי־מניעת פשע שלא לפי הודאתו ובלי הרשעה פלילית נלווית הקושרת אותו בדרך נוספת אל הפשע (כגון שותפות או סיוע בביצוע העבירה עצמה).

בגלל אבישי רביב

בעיני משפחתה וחבריה הר־שפי הייתה, ונשארה, קורבן מקרי. "חיפשו איך לקשר את הרצח למתנחלים", טוענת קרובת משפחה שלה. "היו כאלה שלא היה להם נוח עם העובדה שהרוצח הוא בחור בעייתי מהרצליה, אז הנה, יש לנו מתנחלת, אחיינית של חבר הכנסת בני אלון, יפהפייה כזו, חכמה. עשו לה עוול שאין לו כפרה. בעיניי השאלה המעניינת היא לא 'איפה מרגלית הר־שפי היום', אלא איך קרה שמדינה שלמה, כולל בית המשפט העליון, בוחרים קורבן ומלבישים עליו סיפור שאין בו ממש, והאם זה יכול לקרות שוב.

"עד היום היא לא מצליחה לצאת מהדימוי שהודבק לה, כאילו הייתה המוח מאחורי הרצח, למרות שלאורך כל הדרך הביעה התנגדות לרעיון ולא העלתה בדעתה שעמיר יבצע אותו. הרכילות המרושעת אז היא זו שיצרה את האווירה הציבורית שהכשירה את הרשעתה. מרגלית הפכה בעל כורחה לדמות ציבורית, והיום מחובתנו לכבד את רצונה לחזור להיות אדם פרטי".

גם הוריה של הר־שפי מוכנים לדבר רק על העוול שלטענתם נעשה לבתם ושעד היום לא נותן להם מנוח. על חייה האישיים הם מקפידים לא לומר מילה. "היו מאות ידידים של עמיר ששמעו אותו מדבר על רצונו לרצוח את רבין", אומר דב הר־שפי. "השב"כ עצר מתוכם כמה עשרות, ביניהם את מרגלית. לדעתי אחת הסיבות להחלטה להגיש דווקא נגדה כתב אישום הייתה מפני שמרגלית הובילה לחשיפת זהותו של אבישי רביב. הוא הרי הגיע לדובב אותה, והיא דיברה איתו בתמימות, אבל אחר כך, כשסיפרה את זה לבני אלון, נפל האסימון, שלא יכול להיות שהוא פגש בה במקרה במסדרונות הממודרים של שב"כ, בדיוק כשהיא יצאה לצחצח שיניים. המערכת התנקמה בה על כך שהביאה לחשיפת סוכן שב"כ".

"מרגלית לא מעוניינת לעורר דיון ציבורי", אומרת בטחה הר־שפי. "לצערי, אין סיכוי שהיא תגיש בקשה למשפט חוזר, בעיקר מפני שהיא לא מסוגלת לעמוד בחשיפה הכרוכה בכך. החשיפה הייתה עבורה קשה מאוד".

ועבורך, כאמא, מה היה הכי קשה?

"מה זאת אומרת? כאב לי מאוד לראות איך מאשימים את הבת שלי בדבר כל כך מופרך".

אבל אולי באמת היא הייתה צריכה להתקשר למשטרה, כמו שהשופט חשין טען?

"זו חוכמה של בדיעבד. אדם לא מתקשר למשטרה על משהו שהוא לא מעלה בדעתו שעלול לקרות. אני זוכרת את מרגלית מדברת בשולחן השבת על עמיר. היא לא לקחה את הבחור הזה ברצינות, בכל התחומים. היא התייחסה אליו כבחור הזוי שמדמיין ומדבר שטויות".

"ואם היא הייתה הולכת למשטרה, את חושבת שזה היה מונע את הרצח?" תוהה האב. "הייתה לעמיר ידידה אחרת, שדיווחה למשטרה כמה חודשים לפני הרצח על תימני קטן מהרצליה שמדבר על כך שהוא רוצה לרצוח את רבין. הדיווח שלה הגיע לניצב אבי כהן, אז קצין המודיעין של המשטרה. לאחר הרצח, בעת שניהלנו את המאבק המשפטי, נפגשתי עם כהן ושאלתי אותו איך יכול להיות שתלונה כזו מגיעה למשטרה ולא נעשה דבר. אבי אמר לי, 'למה אתה חושב שהמשטרה לא עשתה דבר? מיד כשהגיע המידע מהבחורה התקשרתי לחזי כאלו (אז ראש האגף היהודי בשב"כ - י"א) ועידכנתי אותו בפרטים. כאלו ענה שהשב"כ מכיר את הבחור מהרצליה ומעודכן. בזה הבנתי שהסתיים תפקידה של המשטרה והנושא בטיפול השב"כ. בהמשך נפגשתי גם עם חזי כאלו עצמו והוא לא הכחיש את הדברים. השב"כ ידע על עמיר, אבל חשין ציפה מצעירה בת 19 לחזות מראש משהו שהשב"כ לא הצליח לחזות".

לשאלתי אם מרגלית התאוששה, משמיעה בטחה אנחה עמוקה. "התאוששה? זו כבר שאלה אישית, ומרגלית לא מעוניינת שידברו על חייה האישיים".

קורבן של מציאות מטורפת

חיזוק לתומכיה של הר־שפי הגיע מכיוון בלתי צפוי, דווקא מהשב"כ, כאשר שניים מראשיו לשעבר, כרמי גילון ועמי אילון, התבטאו בפומבי, שלדעתם הר־שפי לא ידעה שעמיר רציני בכוונותיו לרצוח את רבין.

בספרו "שב"כ בין הקרעים" כתב גילון, מי שהיה ראש השב"כ בעת הרצח, כי "בעדויות של יגאל עמיר (...) התברר שרצח ראש הממשלה עלה בצורה זו או אחרת בשיחותיו עם מרגלית הר־שפי, ידידתו מהתנחלות בית־אל, ועם אנשים אחרים, אבל הנושא לא נדון באופן קונקרטי, כלומר לא כתוכנית ביצוע. דובר בשיחות אלה על רבין כעל 'סכנה לעם היהודי ולארץ ישראל' והובעה תקווה שהוא 'ייעלם', אבל לא דובר קונקרטית על רציחתו, ומובן שלא על אופן הביצוע".

בראיון למקומון "ידיעות ירושלים", בפברואר 2011, היה גילון נחרץ אף יותר: "בפירוש התנגדתי להעמיד את הר־שפי לדין ולא היה מקום לעשות את זה. אמרתי את זה כראש השב"כ. לדעתי היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהייתה בזמנו בציבור הישראלי. זו הייתה עמדתי ולא שמרתי אותה בסוד. הפרקליטות חשבה אחרת והיא זו שהחליטה. יגאל עמיר לא אמר למרגלית שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה, אלא שצריך לרצוח את ראש הממשלה, אבל הוא אמר את זה לעוד אלף איש".

בשנת 2007 התבטא גם עמי אילון באופן דומה בכנס של מפלגת העבודה. "הר־שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה", אמר. "אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים, אותם רבנים שהוציאו דין רודף ולא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר־שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת".

אילון מונה לראש השב"כ לאחר התפטרותו של גילון, בפברואר 1996. הוא הגיע לשב"כ מצה"ל ונאלץ להתמודד לא רק עם המשבר העמוק שחווה הארגון בעקבות הרצח, אלא גם עם גל פיגועי התאבדות. לראשונה חושף כאן אילון, כי לא מדובר רק בדעה אישית על חלקה של הר־שפי בפרשה, אלא בעמדה רשמית של השב"כ, שהוגשה בכתב ובעל פה לפרקליטות.

"המידע שאני יודע בנוגע למרגלית הר־שפי מבוסס על פגישות שלי עם החוקרים שהיו מעורבים בחקירה שלה ועל עיון בדו"חות שהשב"כ העביר לפרקליטות", אומר אילון. "הר־שפי שמעה את עמיר מתבטא בנוגע לרצון שלו לרצוח את רבין, ובמובן הזה אפשר לומר שהיא ידעה, אבל השאלה היא מה משמעות הידיעה. המסקנה של השב"כ, שהועברה לפרקליטות בדו"ח בתום החקירה, הייתה שהר־שפי לא העלתה על דעתה שעמיר באמת מתכוון לרצוח את רבין.

"להבנתי היא לא הייתה מודעת לשום פרט שקשור לתכנון, אלא רק שמעה אמירות כלליות, ובסופו של דבר לא העלתה על דעתה שהוא אכן ירצח. מה גם שבאווירה הציבורית שהייתה לפני הרצח היו אלפים רבים שדיברו על כך שצריך להרוג את רבין. הטענה שהיא שמעה אמירות על רצח ולא דיווחה למשטרה הייתה צריכה להיטען כלפי אלפי ואולי עשרות אלפי אנשים, בטח ובטח כלפי מנהיגים ורבנים. לצערי דווקא בסוגיה הקריטית הזו, לא עסקה ועדת החקירה. אני יודע שעמיר פעל מתוך תחושה שיש לו גיבוי הלכתי מאנשים שהחשיב את דעתם. הר־שפי, לעומת זאת, לא הייתה שום סמכות עבור הרוצח, בניגוד לאחרים שעמיר ראה בהם סמכות".

השב"כ טוען שהר־שפי לא ידעה, ובכל זאת הפרקליטות מחליטה להעמיד אותה לדין ושלוש ערכאות מרשיעות אותה. הבהרת את עמדתך גם אז, או רק לאחר ההרשעה?

"עמדת השב"כ הייתה ידועה לפרקליטות. זאת לא הייתה עמדה אישית שלי, אלא מסקנה של הארגון שלמיטב הערכתנו היא לא ידעה שהוא מתכוון לבצע את הרצח. ההחלטה להעמיד אותה לדין התקבלה בשיא הבלגן של כניסתי לשב"כ, בשיאם של פיגועי התאבדות. אני אישית, מעבר לעובדה שהבהרתי את עמדתי לעדנה ארבל, לא הייתי מעורב בדיונים בפרקליטות. אבל אף אחד בפרקליטות לא יוכל לומר שלא ידע את עמדת השב"כ לפני ההחלטה להעמיד לדין".

וכשעדנה ארבל החליטה להגיש כתב אישום, מה אמר השב"כ?

"עדנה ארבל לא שאלה את השב"כ".

אבל ההרשעה בסופו של דבר התבססה בעיקר על עדות אנשי השב"כ שחקרו את הר־שפי.

"אני לא יודע, מאחר שאת המשפט עצמו לא ליוויתי, אבל אני עומד מאחורי הדברים שלי, שארבל ידעה כי ההערכה של חוקרי השב"כ היא שהר־שפי לא ידעה שעמיר מתכוון לבצע את הרצח. כל שאלה אחרת יש לשאול את ארבל".

את אבישי רביב בית המשפט זיכה מאשמת אי־מניעת פשע, למרות שגם הוא שמע את עמיר מתבטא שצריך להרוג את רבין.

"זה סיפור אחר. הבעיה של רביב הייתה בהפעלה שלו. אני חשבתי, וגם אמרתי לארבל, שלדעתי אין שום סיבה לא להעמיד לדין את רביב, למרות שהעמדתו לדין של סוכן עלולה לפגוע בגיוס סוכנים עתידיים. אין ביכולתי להסביר או להצדיק את הפער בין זיכויו של רביב להרשעתה של הר־שפי. לבית המשפט פתרונים״.

"גם דעתי הייתה שאין די ראיות להגיש כתב אישום נגד הר־שפי בעבירה של אי־מניעת פשע", אומרת עו"ד מרים רוזנטל, שהייתה אז פרקליטת מחוז תל־אביב. "זו הייתה עמדתי המשפטית, שהתבססה על כך שניתן להאשים אדם באי־מניעת פשע רק אם ידע מראש, באופן ברור ומדויק, על פרטי הפשע. זה לא היה המצב במקרה של הר־שפי. ארבל חשבה אחרת".

כתב האישום נגד מרגלית הר־שפי הוגש לא רק בניגוד לעמדות השב"כ ופרקליטות תל־אביב, אלא גם בעיתוי בעייתי – בשעה שלמדינת ישראל לא היה יועץ משפטי מכהן בשל פרשת בר־און חברון. במשך שלושה חודשים החזיקה ארבל בשני הכובעים, גם פרקליטת המדינה וגם ממלאת מקום היועץ המשפטי. ארבל, אגב, התנגדה נחרצות להעמדתו לדין של אבישי רביב. "מוניתי לפרקליטת המדינה בינואר 96', סמוך לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין", מגיבה עדנה ארבל. "מבלי שאדרש לעובדות הנטענות, מטבע הדברים אחרי שנשמעת המלצת הגוף החוקר – משטרה או שב"כ – ההחלטות על הגשת כתבי אישום מתקבלות על ידי התביעה הכללית – פרקליט המדינה או היועץ המשפטי, לפי העניין – על פי החומר שבפניו והערכת הסיכוי הסביר להרשעה.

"בסופו של יום בית המשפט הוא הפוסק את דברו לשבט או לחסד. בעניין הר־שפי ניתנו פסקי דין בשלוש ערכאות, שהאחרונה בהן היא בית המשפט העליון. בעניין רביב – בית משפט השלום בהרכב שלושה שופטים בראשות הנשיא. פסקי הדין שפורסמו מדברים בעד עצמם. בוודאי שלא אוכל להידרש לשאלות של חומר חסוי, שבאחד המקרים הוכרע על ידי בית המשפט העליון, שהנושא בסמכותו, על ידי השופט טירקל שדחה את העתירה".

עמי אילון, נעשה צדק עם הר־שפי?

"מי שמחפש צדק בבתי המשפט כנראה ימשיך לחפש. צדק זה מושג סובייקטיבי. בספר החוקים של מדינת ישראל יש סעיף של אי־מניעת פשע. חשין לא המציא אותו. הר־שפי נמצאה אשמה בדין ושילמה את המחיר שלפי החוק הייתה צריכה לשלם. אבל בנוגע לצדק, היא שילמה מחיר יקר שרבים במדינה, גדולים ממנה במעמדם הציבורי, היו צריכים לשלם ולא שילמו".

אף מילה על פוליטיקה

בחמש השנים שבין הרצח להרשעתה, במקביל למאבק המשפטי, סיימה מרגלית הר־שפי בהצטיינות תואר שני במשפטים, אך התקשתה למצוא מקום שיסכים לקבל אותה להתמחות. לדברי קרוביה, גם עורכי דין שהשתייכו למגזר שבו צמחה חששו להעסיק אותה. בסופו של דבר עזבה לחלוטין את התחום המשפטי, לאחר שלשכת עורכי הדין קבעה שיש קלון בעבירה שהורשעה בה. תקופה קצרה, עוד לפני שהורשעה, עבדה כמורה מחליפה בבית ספר ממלכתי־דתי ביישוב פסגות, אך עבודתה הופסקה בהוראתו של אהוד ברק, שהחזיק אז בתיק החינוך, בנימוק כי הוא לא מוכן שמישהו שהיה מעורב ברצח רבין יהיה מורה.

הר־שפי התקרבה לחב"ד והחלה ללמוד במכללה החסידית "אור חיה" בשכונת גאולה בירושלים. כשהייתה בכלא נווה תרצה זכתה לשיחות חיזוק טלפוניות מרבנים מרכזיים בציונות הדתית, כמו גם לתמיכה מאנשי חב"ד באמצעות מתנדבות שהגיעו ללמד תורה בכלא.

"מרגלית התחברה לתורת חסידות חב"ד בעיקר בשל השילוב בין שכל לרגש", מספרת אחת מהן. "יש לה עומק רגשי וחריפות שכלית, ולכן לא פלא שהתחברה דווקא לחסידות למדנית כמו חב"ד. קשה מאוד היה לראות אותה בכלא, בין האסירות. כל מי שמכיר אותה לא יכול להבין מה לה ולכלא. אבל מרגלית התמודדה יפה והפכה לסוג של עובדת סוציאלית. היא נקשרה לאסירות האחרות וסייעה להן".

הר־שפי המשיכה לשמור על קשר עם האסירות גם לאחר שעזבה את שערי נווה תרצה. רק לאחרונה ביקרה אותה בביתה בירושלים א', אסירה שזה עתה השתחררה מהכלא, שם ריצתה מאסר לאחר שהורשעה בעבירות שונות, ביניהן שוד. במשך השנים ניסתה א' פעמים רבות להיגמל מסמים, ללא הצלחה. "היא חברה טובה מאוד של מרגלית", מספרת אחותה של א'. "המשפחה שלנו התנתקה ממנה, כי היא סיבכה אותנו בצרות, אבל מרגלית ממשיכה להיות איתה בקשר ולעזור לה".

הר־שפי לא נוהגת לדבר על רצח רבין או על הרשעתה, גם לא עם חברותיה הקרובות, אבל בהזדמנויות שונות דיברה על כך שהחודשים בכלא היו עבורה תקופה מכוננת, בעיקר בשל המפגש עם האסירות, ובדיעבד היא למדה לראות את הטוב בתקופה הזו.

"זו השפה של מרגלית, שפה חיובית ואופטימית", אומרת חברה לעבודה. "למרות הסבל שחוותה, היא מנסה לראות את הטוב בכל דבר. לא הכרתי את הר־שפי בתקופה שאחרי רצח רבין, וכשפגשתי בה לראשונה הייתי בהלם. התקשורת הציגה אותה כאדם אסרטיבי, בחורה יפה עם דעות מוצקות, ופתאום את רואה לפנייך אדם רך, שמדבר בשפה חיובית ומסיים כל משפט בסימן שאלה. היא לא ממורמרת. היא מופנמת, נעימה וחכמה, אבל יש בה גם חוסר ביטחון, אולי כתוצאה של מה שעברה".

איך מציינים בבית הספר שבו אתן מלמדות את רצח רבין?

"בית הספר שייך לזרם החרדי, מוכר שאינו רשמי, וברוב הזרם הזה לא מציינים יותר מדי את רצח רבין. אולי מדברים קצת על שנאת חינם, אבל לא עושים איזה טקס רשמי".

את משוחחת איתה על העבר שלה, או על נושאים פוליטיים?

"לא, ממש לא. אני לא מעזה להעלות את זה, והיא מצידה גם לא יוזמת. אנחנו מדברות על חינוך, על עבודת השם, על חסידות, לא על פוליטיקה. מעולם לא שמעתי ממרגלית אמירות פוליטיות. היא חיה בעולם רוחני־חסידי". ¿