חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
"כשאני עורך את הסרט, אני היוצר, לא האח". דוד פישר במדרחוב נווה שאנן | צילום: יובל חן
24 שעות • 05.10.2015
"אני מרגיש אשם שאני חוגג על המצוקות של אחי"
דני ספקטור

כשעבד על אחד מסרטיו התיעודיים הקודמים, נרשם הבמאי דוד פישר לשירות ההתראות של גוגל, וביקש לשלוח לו מיילים בכל פעם שעולה ידיעה חדשה הכוללת את שמו. ואז, כשהתפוצצה הפרשה שכללה את אחיו רונאל פישר ואת פרקליטת מחוז תל־אביב לשעבר רות דוד, תיבת הדואר האלקטרוני שלו התמלאה בעשרות מיילים. והוא בכלל לימד אז בארצות־הברית ולא הבין על מה כל המהומה. "קיבלתי הפצצה של מיילים מגוגל, עם המילים 'דוד' ו'פישר' בגלל שקראו לזה פרשת 'פישר־דוד', זו הייתה פשוט כמות פשוט מדהימה של כתבות וידיעות", הוא מספר.

 

ביום שבו שוחרר ממעצר של 70 יום, ושבעקבותיו הוגש נגדו כתב אישום ב־12 פרשיות שונות וחמורות, הגיע דוד לאסוף את אחיו רונאל מכלא ניצן. "גדודי צלמים ענקיים עטו עלינו", הוא מספר. "נכנסנו לאוטו, יצאנו משם, הסתובבתי אליו עם המצלמה והתחלתי לצלם. זה מסע שיצאנו אליו כי הוא אח שלי, וזה סרט שיפתח הרבה מסכים מעניינים לעולמות, לחידות ולדברים מרתקים מאוד.

 

"בשנה שעברה, כשהוא נעצר בפעם הראשונה עם כל העניינים של אלון חסן, לא מיהרתי לשלוף מצלמה. במעצר השני הייתי בארצות־הברית ולקח זמן עד שחזרתי. אני חושב שהתקופה של הנתק הזה ממנו, כשהוא היה במעצר, יצרה אצלי רגע הכרחי שבו הבנתי שצריך להתחיל עם זה. יש קלישאה שאומרת שזה יותר חזק ממך ובוחר אותך, ואני חושב שזה מסוג הדברים האלה. רציתי כבר לצאת לפנסיה, ללמד עוד שנה בארצות־הברית, אבל הבנתי שנקראתי לדגל כבמאי לעשות את המחקר הבא שלי עם המצלמה".

 

 

 

דוד ורונאל פישר בימים טובים יותר
דוד ורונאל פישר בימים טובים יותר

 

מה הדבר הראשון ששאלת אותו?

 

"אין בשאלות שלי איזה תכנון, רצף או הגיון מתוכנן. אני זורם לאן שהמציאות לוקחת אותנו, ומיום ליום זה משתנה. מה שבטוח זה שביחסים שביני לבינו כאחים אני לא משאיר אף אבן הפוכה. אבל הסרט כמובן עוסק לא רק בזה, גם הרבה מעבר לזה".

 

הפרשה הזאת טילטלה את המדינה.

 

"גם אותי היא טילטלה. ואני חושב שגם הסרט הזה יגרום לטלטלה, אולי לא באותה עוצמה, אבל בהחלט יעניין אנשים רבים. כשנקרתה בפניי האפשרות הזאת, ידעתי שזו לא הזדמנות שאני יכול לפספס כבמאי וכמספר סיפורים".

 

 

 

רונאל פישר בהארכת מעצרו | צילום: אוהד צויגנברג
רונאל פישר בהארכת מעצרו | צילום: אוהד צויגנברג

 

אתה כבר מבין מה קרה שם?

 

"אני לא מנסה אפילו. אני לא שם את עצמי במקום החוקרים או המשטרה, אני כאן האח. יותר מהשאלה האם הוא אשם או לא, מעניינים אותי הפרטים הקטנים והדברים שיוצאים מכתב האישום. אני לא כתב חדשות, והטלוויזיה והעיתונים מכסים את התהליך בצורה הכי היסטרית בעולם. אנשים יצטרכו להמתין בסבלנות עם השאלות שיש להם על כל הפרשה הזאת, כי הדרך עוד ארוכה, אבל נחשפים בפניי בחודשים האחרונים כל כך הרבה דברים מסעירים ומרתקים, ואין לי ספק שאוכל לקחת את החידה הזאת ולקלף אותה.

 

"אני מאמין שבקרוב יהיו לי הרבה מאוד תשובות לשאלות שיש לכולם. לא ברור לי אם אצליח לרצות כל אחד, וזה גם לא מטריד אותי. לא יצאתי לדרך עם שאלות, אלא עם הרבה אהבה ורצון להיות עם אח שלי".

 

ואין כאן גם דילמה מוסרית שלך?

 

"ברגשות האשם שלי, אני שואל את עצמי מה הזכות שלי לצלם את אחי במצב הזה. תחשוב רגע — אני מסיים לצלם את הסרט ואז עושים חגיגה גדולה. ועל מה אני חוגג בעצם? על המצוקה של אח שלי? אני מנסה לברר את השאלה הזאת, גם עם עצמי וגם איתו".

 

דוד פישר היוצר היה חושב שכניסה של רונאל לכלא זו תמונת סיום נהדרת. דוד פישר האח מקווה שזה לא יקרה. מה עושים?

 

"אני הולך עם שניהם, אבל כשאני עורך את הסרט, אני רק היוצר. אני לא מפחד מחשיפה של המשפחה, אבל גם יודע לשמור על כבוד האנשים שאיתי. האחים שלי יודעים שאני בא אליהם מתוך אהבה, ולכן הם מוכנים להיחשף בפניי. כל יום וכל רגע אני מרגיש שעוד חלק ממנו נפתח בפניי ושיש לנו עוד רגע יפה. יש לי כבר בערך מאה שעות הקלטה עם רונאל, ואם אני רוצה להפסיק עכשיו זה יהיה סרט טוב. אני לא רוצה ללחוץ על רונאל, אני ממשיך להיפגש איתו ולצלם, וצריך לתת לו את הזמן לפענח לי את כל הסודות שלו".

 

בכל התהליך שעברתם עד עכשיו, מה הכי הפתיע אותך?

 

"שהוא מאוד סומך עליי, בצורה שלא משאירה צורך לפרשנות לדברים שהוא אומר".

 

איך הוא מרגיש בימים אלה?

 

"כמו שאפשר לצפות, יום עסל ויום בסל".

 

"הדרך לסוף העולם"

 

בסרטיו האחרונים התעסק פישר, 59, עם משפחתו. ב"רשימת אהבה" הוא לקח את שלושת אחיו ואחותו לחפש אחות אבודה שנלקחה מהוריהם עם לידתה ב־1951, ב"מוסטאר הלוך ושוב" הוא מתעד את בנו שעזב את הבית ללימודים בבוסניה־הרצגובינה, וב"שישה מיליון ואחד" הוא חוקר, שוב עם משפחתו, את יומן השואה שכתב אביו. אחיו אמנון כתב את המוזיקה לסרטים.

 

גם בסרטו הנוכחי, "לא רחוב ולא נעליים", שישודר בשבת הקרובה במסגרת "רצועה מהחיים" של "הרשות השנייה" בערוץ 2, הוא לא עוזב את המשפחה בצד. הפעם זאת סבתו רבקה, והזכרונות המשותפים מהבילויים שלהם באזור התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. "אני זוכר את הכיף של להיות עם סבתא בג'ונגל הגדול הזה", הוא מספר. "היינו מגיעים מפתח־תקווה, יורדים בתחנה, וסבתא הייתה מתעכבת בכל חנות ומדברת עם כולם. הייתה לי תחושה שבכל הבלאגן הגדול שיש שם, עדיין יש לה מסלול ברור מאוד. היינו קונים סוודר, מסתכלים בחנויות, קונים קצת ירקות ואז עוצרים לאכול במעדניית 'אס' וחוזרים למונית השירות. היא הייתה אומרת לאמא שלי: 'הוא ילמד שם הרבה יותר מאשר בבית־ספר'".

 

ואיך אמא הגיבה?

 

"אמא שלי הייתה ניצולת שואה שידעה המון על העולם, אבל מעולם לא יצאה מהבית. הכל היא קראה במגזינים. יש לי ספרים שלמים שלה, שהיא גזרה מתכונים מהעיתונים והדביקה, ומעולם היא לא עשתה אפילו מתכון אחד מהם. רק את מה שהיא הכירה מהבית. כשלמדתי על פריז, שאלתי אותה על אייפל והיא ידעה הכל, בלי להיות שם. אם זה היה תלוי באמא שלי, הייתי מכיר רק את הדרך מהבית לבית־הספר, ובזכות סבתא הכרתי את העולם בצורה חצופה ומרדנית".

 

חלק מהעולם הזה היה גם רחוב נווה שאנן בדרום תל־אביב, שהפך מאז למשכנם של הפליטים הזרים בישראל. "נסעתי יום אחד עם אשתי לילי לראות גלריה בדרום העיר, ואיכשהו נקלענו למבוך של רחובות וראינו שכל מי שנמצא סביבנו הוא שחור", הוא מספר. "זה עורר בי סקרנות עצומה, אבל גם פחד. אמרתי ללילי שבעצם אין לנו מה לפחד כי אנחנו באוטו סגור, בעיר שלנו ובמדינה שלנו, אבל התחושה היא שאני אומר את זה לעצמי כדי להרחיק את השד. אבל הוא שם. יצאנו מהאזור די מהר, והחלטתי שאני הולך להתמודד עם זה. גם בפעם השנייה והשלישית בהן באתי, הייתה לי תחושה של זרות. לפעמים אפילו אומרים לך שם: זה הבית שלנו, שלום ולהתראות".

 

ואז התחלת לעשות תחקיר. מה גילית?

 

"הרחוב תוכנן ב־1921 לפליטים היהודים שברחו מיפו, ובעצם הוא נדון להיות רחוב לפליטים לנצח. מאז התחילו שם גלים של פליטים, וכל גל הוציא את אלה שהיו לפניו והביא חדשים. אחרי היהודים מיפו הגיעו היהודים שברחו מאיראן ומסוריה, אחר כך העובדים הזרים מדרום אמריקה, מהמזרח הרחוק, אירופה ובסוף האפריקאים מאריתריאה וסודן".

 

איזה סיפור אישי לקחת ללב מתקופת הצילומים?

 

"הכי כאב לי על זוג ניצולי שואה שגרו בבית עם פליט מצרי, שניסה להגן עליהם. אבל האריתראים הפכו את המקלט באותו בית לבר, ומאותו יום התחילו להגיע לשם הרבה שיכורים שהתנכלו להם ובסופו של דבר הם נאלצו לעזוב למשפחה בצפון הארץ. אותם אנשים שבאו למקום הזה כפליטים מהשואה, נאלצו שוב להיות פליטים. זה היה רגע עצוב מאד בשבילי".

 

היום ביקרת שם שוב. איזה רחוב אתה מוצא שם?

 

"לא ראיתי ישראלי אחד ברחוב. גם בעלי החנויות, שחלקם ישראלים ותיקים, הולכים ומתמעטים. הכל שם חנויות של אריתראים וסודנים. התחושה היא שאתה בדרך לסוף העולם".

 

מכבד את מירי רגב

 

בימים אלה עובד פישר, מבכירי הבמאים הדוקומנטריים בישראל, על שני סרטים במקביל — האחד, כאמור, על אחיו רונאל, והשני על דוד בן־גוריון. "זה ניסיון לפענח את המנהיגות ואת קבלת ההחלטות של בן־גוריון מתוך ההבנה והתחושה שהוא היה דיקטטור שידע לבנות מדינה דמוקרטית", מסביר פישר. "דרכו אני מנסה להבין את שאלת המנהיגות, ואת הנהייה שלנו גם היום אחרי מנהיג חזק שיעשה סדר. ראיינתי כמה אנשים שהיו בקרבתו, ואני גם צולל לאמירות שלו ולהחלטות שקיבל בזמנו".

 

לפחות בתקציבים אתה לא צריך לפחד ממירי רגב, אצלך הסרטים מאוד משפחתיים ולא פוליטיים.

 

"אני לא נמצא בצד שמנסה לטפס עליה בכל הזדמנות, וזה לא ממש מפרנס לי את היום. אני חושב שיש הרבה מאוד חוכמה במה שהיא עושה. היא הוסיפה הרבה תקציבים לתרבות ועשתה דברים טובים. כמובן שאם ארגיש שמצרים את צעדיי, לא אוהב את זה. השלטון הנוכחי הוא לא פחות או יותר טוב מהשלטון של מפלגת העבודה בדרישות שלהם להתאים את היצירה למה שמתאים לראייה הפוליטית שלהם. אני מאוד מכבד את הרצון שלה להשפיע, ויש לי בוז לאלה שבזים לה".

 

למה אתה בז להם?

 

"יש לי בוז לאלה שתוהים האם היא קראה או לא קראה את צ'כוב. חוסר היכולת שלנו לקבל את השונה מאיתנו, גם אם זה בשלטון, הוא הצביעות הכי נוראה. זו הדמוקרטיה. המפלגה הזאת ניצחה והיא מונתה לשרת התרבות. שום דבר לא נעשה בגניבה. שיישבו וינהלו איתה דיאלוג. אי־הקבלה האוטומטית שלה לא מקובלת בעיניי".

 

בניגוד ליוצרים ישראלים רבים, אתה גם לא מתעסק בכיבוש ובפלסטינים בסרטים שלך.

 

"לא היה לי דחוף להתעסק בזה. יש עמדה מאוד ניאו־קולוניאליסטית שאומרת שאנחנו נעשה סרט על הבעיה של הפלסטינים ובזה נמרק את המצפון שלנו. מה, בזה שנעשה סרט נהיה יותר יפים מאחרים? אני סיפרתי סיפורים אנושיים, לא היה לי דחוף לעשות סרטים שאני לא מתחבר אליהם באופן אישי". •

 

dani—s@yedioth.co.il

 

 


פרסום ראשון: 05.10.15 , 21:23