קול הקמפוס חוגגת 20 שנה. תחנת רדיו אלטרנטיבית מובהקת בלי אילוצי רייטינג, חדשות, תזמונים ופרסומות, שמוקדשת למוזיקה בפרט ולתרבות בכלל, ומופעלת בשת"פ של קול ישראל - מי אמר שלא צריך שידור ציבורי - והמכללה למינהל. אירוע שיצוין בין השאר בתערוכה שתיפתח ב־12 באוקטובר הקרוב בגלריית כולי עלמא בתל־אביב. ההצלחה של התחנה הסטודנטיאלית מלמדת על חשיבותו העקרונית של רדיו מקומי דווקא ב־2015. הרי כל הזמן חוזרת על עצמה השאלה "מי בכלל צריך רדיו בעידן הרשת". מתברר שצריך. לא רק בחדשות ולא רק בספורט, בהכל. כמו ג'וקים, גם הרדיו הישן - גלי האתר - כנראה יישאר כאן אחרי כולנו. אלא שמרבית הרדיו הישראלי פירמט את עצמו לדעת, קרטלים נוסחתיים ומנחמים בדרכם הפלייליסטית הצפויה. שוליים או אלטרנטיבה - מילים שיצא להן שם רע - חיוניים היום יותר מתמיד. אני למשל (גילוי נאות) התארחתי פעם בקול הקמפוס לתוכנית על ספייק לי, טוקסידומון ואריס סאן. ואני עוד שמרן. זה המקום שבו התמקדו באלקטרוניקה (אפילו ערס־טראנס!) ואירחו אמני אינדי נידחים לפני שהדבר חילחל למרכז. מה שמשודר ב־106fm(לצד 88fm מימין ורדיו הקצה משמאל) תורם לשינוי האקלים הדלוח במיינסטרים.

כשם שהמצרך החיוני ביותר עבור תרבות פופ הוא נעורים, כך סטודנטים מעורים הם ערובה להתרעננות תרבותית. הרוח הצעירה הנושבת מהאקדמיה, לפני שזו תדכא אותה. קול הקמפוס, בתקווה שהיא משרה מרוחה על עוד כ־30 תחנות שמוגדרות כ"רדיו חינוכי", מחיה אתוס ישן של רדיו עם פה פתוח ויד על הדופק, שיכול להפתיע אותך, ויש לו יומרה להיות מעניין. לא חייבים להתגעגע לנצח ל'הפסקת עשר' של מיכל ניב. יש 'תא הכפפות' זצ"ל, 'נאודליקה' או 'נפוליאון', סתם שמות בשליפה, כמו לבטח עשרות תוכניות אחרות. שיהיה במזל טוב.