מכתב לאחים מעבר לקו

"אם יצאת לנקום תחפור שני קברים, אחד בשביל עצמך". אני לא רוצה נקמה, רוצה את אחותי בחזרה. ואם זה לא אפשרי אז שלא יקחו לאף אחד אחר את האחות, אף פעם. תודה"

(ישי ערמוני, אחיה של נעמה הנקין ז"ל)

אל תושבי מאחז אש קודש, יצהר ואיתמר, מעלה נקם ג', ישיבת עין תחת עין, מורד ההפקעות, קריית הריסת בתים החדשה, ועוד ועוד. מתנחלים יקרים וממשלתכם.

לא עת דיבורים היא לכם. 20 שנים אחרי מותו הפתאומי מידי שליח שמיים של מנהיג הסכמי אוסלו הפושעים, בעת שכל החבורה שהובילה את המהלך שנועד לסלקכם מעל אדמת האבות כבר טמונה באדמה או סולקה מכל מוקד כוח, מרבין ורון פונדק ושחק ז"ל, אורי סביר ופרס והירשפלד שבבית, הגיע הזמן למהלך הגדול המתמהמה. מה לכם הפגנות עסקני מחאה מול בית רה"מ? הנסתרה בינתכם בשל פטפוטי השמאל או איומי העולם? מה לכם זחילה עשרים שנים אחורה אל כרזות הנאצה, כלום רבין עדיין יושב שם?

הרי בתוך המתחם המבוצר, מעבר למסכי הבד, לגדרות ולזכוכיות, יושב ידיד ורע, שותף מסור לדרך ומאמין גדול. לא יריב ערמומי, אלא מנהיג כדרך מלכי ישראל בעבר. הוא, מלכתו ובניו אחריו. לא עוד אפס דמוקרטי שמתחלף כדרך עמים חלושי דעת, אלא שליט שאף שאינו שומר כשרות, ליבו במקום הנכון ועיניו צופיות קדימה אל הרכבת הקלה והסנהדרין, הקו המהיר לתחנה המרכזית וקימום המקדש על ההר שיטוהר מן השיקוצים.

לכן, לא עת ליילל על מדרכות רחוב בלפור כחסרי בית, לא עת לישיבות קבינט ולפיצוץ עוד בית מחבל. לא זמן להקמת עוד מאחז נקם ולעוד ישיבונת תגמול. עת היא לפעולה הגדולה שאליה נשאתם עיניכם בכל השנים האפורות. לשם כך הלכתם לצבא השם ואנשיכם כבר ממוקמים בכל עמדה. מהשב"כ ועד המפכ"ל. מהמינהל ועד החטיבות המזוינות. עת פעולה ומיד, טרם ישפך דם נוסף ויד הרוצחים ששוחררו בעיסקאות האפלות תהיה בכם. עת היא לסלק את הצורר הקשיש אבו־מאזן, ידיד השב"כ, השותף הבוגדני. להעיפו מעל כסאו הרועד ברמאללה, כס המוחזק רק בכוח סוכנינו, ליד מצבת הרשע אבו־עמאר שאף בו התחולל נס קיצור הדרך.

הגיע הזמן לקחת בכוח הזרוע את כל ששלכם הוא. מתל־אביב, דרך הר הבית ועד הירדן. ליטול את ה"כיבוש", שכה בוזה ונמלא ברפש "בצלם", "יש דין" ו"זכויות האזרח", ולהשיב למילה את משמעותה המקורית: כיבוש הארץ. חזרה אל בורות המים, המערות וחגווי הסלע, המעיינות, הקברים והמצבות, הערים והחומות וההר הקדוש. ולא כגנבים, לא בערמת מפא"י וזמביש, לא בדונם ועז ותיחמונים משפטיים, אלא ביד רמה ובזרוע נטויה. כי כל הארץ לכם היא. במלאות כמעט נ' שנים למלחמת הקודש של 1967, שאליה הוביל את צבא השם הרמטכ"ל רבין, שהיה מבלי דעת שליחכם המסור, בשלה השעה לנוח על זרי הדפנה של הכוח הגדול, מהים ועד הנהר. עכשיו.

אין כמו בבית

ולגבי יום קטנות חילוני. חזרתי מהגולה אל הממלכה הקמה מתוך האש. ביומיים בברלין פגשתי גולים ישראלים רבים מאוד שפעם עבדו לצידי פה. צלמים וכתב מדיני, עורכת חדשות, מפיקה לצד מוטי קירשנבאום ז"ל. צייר, מורה לאמנות, מנצח וזמרת אופרה. בעל חברת תוכנה. מצאתי קהילת קודש נחמדה. אם כבר חוזרים לבורות המים, למערת המכפלה וללהיות יהודים ולא ישראלים בארץ, אם חוזרים לתנ"ך, בשל כבר הזמן גם לקומם את הגולה שהתקיימה תמיד לצד ממלכת השם.

לשחזר קהילות חרבות. גאונים ואד"מורים, מריבות והסכמות. ובמיוחד קהילת ברלין המופלאה שחרבה מידי הצורר הנורא אדולף ימ"שוז, כל אותה יהדות מפוארת של חכמה רבנית ותבונה חילונית. התפוצה הייתה תמיד חיונית לדיאלקטיקה שלנו: גולה שיוצרת דחף לשיבה ומולדת שדוחפת החוצה אל הגולה. סדר העולם שלנו: גאות ושפל. מולדת וגולה.

אחר כך המראתי לפורטוגל, היכן שסלזר הרודן לא הסגיר בשעתו אף יהודי להיטלר כי ידע שבכל משפחה פורטוגלית יש דם יהודי מן העבר. זו אחת מאותן מדינות שמנגנון התעמולה שלנו פה מתאר כמדינה כושלת מול השגשוג הישראלי שבו דירה עולה מאה שנות שכר שכיר. יחסית למשק קורס, ליסבון היתה נקייה ומסודרת פי עשרה מתל־אביב החולדאית. עובדי עירייה חרוצים תיקנו הכל חיש קל. יפה להפליא, מלאה תיירים ועם תחבורה נוחה. סטודנטיות הסיעו טוק־טוקים חשמליים לטיולי תיירים. עיר בלי אף גורד שחקים בלב שכונות עתיקות. בלי מגדלי טייקונים לצד קבצנים. מיד הבנתי: פרימיטיבים. אבל נחמדים.

האנשים היו חייכנים ומסבירי פנים. הממשלה מושחתת, אבל האיש ברחוב חי בשלווה תחת מכולתו ובית הקפה שלו. נדמה היה כי כל השמועות על קריסת ארופה תחת נטל חובות וגלי המוסלמים, היו מוקדמות. היבשת שהקימה עצמה לפני 70 שנים ממלחמת ששיטחה אותה לגראונד זירו, חייכה אלינו. בעיקר ארצות ששמן יצא כמתמוטטות. בספרד השכנה, כך גיליתי, בית בחבל הבסקים עולה סכום שאדם רגיל יכול להרשות לעצמו על נקלה.

דווקא שם נזכרתי בכל מה שלמדנו על רוסיה הסובייטית. איך ילדים ומבוגרים גדלו על תעמולה נוראה שתיארה כיצד הקפיטליסטים חיים בעליבות ובמחסור תמידי. איך "הפרבדה" הכזבן תיאר לכל אלו שעמדו בתורים של ימים ללחם, נסורת ונייר טואלט גס, איך נעדרים המוצרים המופלאים האלה ממדפי ניו־יורק. ובכן, נעשינו קצת רוסיה. ככל שמתרחקת פה הדירה מהישג ידו של שכיר ישראלי הגון, והעגבנייה תופסת מקומה כיעד בר השגה, כך גוברים דיבורי השליט ושופריו על כמה רע בחוץ וכמה טוב לכם, הנתינים. איך שלא יהיה, חזרתי. בכל זאת מולדת. יש לנו גדר בדרום, חומה במרכז וחיל האוויר של פוטין בצפון. אין כמו בבית.

נ.ב.

לא בוז'י, לא אובמה, לא פוטין ולא מרקל. אף אחד לא ילמד את הימין שלנו לקח או ישים לו גבול. רק המציאות היא קיר הברזל שאליו מתנפצים בסופו של דבר כל הימנים וכל קנאי השם. ובינתיים, מתנחלים יקרים, שימרו מכל משמר, בניגוד לעצה הנמהרת למעלה, על אבו־מאזן. הוא והביטחון המסכל שלו, זה כמעט כל מה ששומר עליכם בין הכפרים שבהם התנחלתם לכם. עובדה: פלסטינים שרוצחים אב ואם נתפסים מיד, ואילו ישראלים ששורפים משפחה נעלמים כלא היו. ¿