ב־12 בספטמבר 1993 נהרג ופא אסעד, אחיו הצעיר של תא"ל (מיל') אמל אסעד, שניהם בני היישוב הדרוזי עוספיה. ופא היה אז בן 27, נשוי ואב לילדה בת שנה, עינאב. בתו השנייה, שתיוולד אחרי מותו, תיקרא על שמו. הוא היה איש מילואים בגדוד הדרוזי "חרב", אף שאת שירות החובה שלו עשה בצנחנים. רכב שבו נסע בסמטאות עזה עם שני חיילים נוספים, דרוזים גם הם, נקלע למארב, והוא נהרג יחד איתם כאשר הסתער לעבר המחבלים.
"הייתי אז חניך במכללה לביטחון לאומי", מספר אמל אסעד, "האלוף יוסי בן־חנן, מפקד המכללה, היה זה שהודיע לי, ומי שלקח אותי הביתה היה אלוף־משנה נביה מרעי, ששלוש שנים אחר כך, במהלך אירועי מנהרת הכותל, ייהרג גם הוא ברצועת עזה. למחרת, בשעה שקברנו את אחי, במרחק כמה אלפי קילומטרים משם יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן. מי חשב ששני עשורים אחר כך נמצא את עצמנו במה שנראה כמו אינתיפאדה שלישית?
"ככל שחלף הזמן הבנתי שוופא הוא לא האח היחיד שלי שנהרג. שכל 409 הלוחמים הדרוזים שנפלו במלחמות ישראל הם אחים שלי – אחים לנשק ואחים לעדה. וכך נולד הפרויקט 'בשביל הבנים'. 250 קילומטרים של שביל, חלקו לנסיעה בכלי רכב פרטיים, חלקו לנסיעה ברכבי 4X4, וכולו מיועד להולכי רגל, לרצים ולרוכבי אופניים. שביל שעובר בין כל 18 היישובים הדרוזיים בצפון. לא עוקף אותם, כמו שביל ישראל, אלא ממש עובר בתוכם, ולאורכו נקודות תצפית ותחנות למנוחה. בשביל הבנים החיים ולזכר הבנים המתים".
לטובת הפרויקט הזה, שאסעד מריץ כבר ארבע שנים, ולכבוד השקתו של השביל שתתקיים ב־30 באוקטובר ("אני מקווה שלמרות האירועים עם ישראל יגיע אלינו, בנעלי הליכה ועל אופניים"), התכנסו הרמטכ"לים לשעבר גבי אשכנזי, בני גנץ ודן חלוץ, וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין למפגש נדיר.
ברית החיים
הפגישה התקיימה על הדשא בחצר הבית של טלי ואמנון ליפקין־שחק במכבים, כי אסעד חשב שראוי שמי שהיה מפקדו הנערץ יהיה אף הוא שם, גם אם רק ברוחו. "הייתי עם אמנון ז"ל בחווה הסינית, שירתתי תחתיו, והוא הרמטכ"ל שענד לי, יחד עם אמא שלי, את דרגות התת־אלוף. הוא גם האיש שבגללו נכנסתי לפוליטיקה ובגללו יצאתי ולא חזרתי אליה".
טלי ליפקין־שחק הגישה קפה ועוגיות "נוסח אשכנז", ואסעד הביא כיבוד דרוזי, כולל לבנה ועלי גפן ממולאים, וכולם טעמו והתפעלו. החליפו לחיצות ידיים (מאופקות) שאלו מה נשמע ומה חדש, ניהלו סמול־טוק לא מחייב של אנשים שאמנם שירתו יחד שנים ארוכות באותו הצבא, אבל לא יצא להם לאכול מאותו המסטינג. כי אחד מגולני, אחד מהצנחנים ואחד מחיל האוויר. לפני שהתיישבו סביב שולחן העץ מתחת לזית שבחצר תרמו כמה הערות לא מחייבות בעניין גל הטרור, ובחוץ התחרו ביניהם שמש שהציצה מבין העננים וגשם שבא פתאום, אבל לא הצליח להבריח את הגנרלים לתוך הבית.
אמל אסעד אמר שהוא נרגש לפגוש את האנשים, שהשביל יספר את סיפור תרומתה של העדה למדינת ישראל, ושהוא "ישמח אם ידברו על ברית החיים ולא על ברית המתים".
דן חלוץ סיפר על החבר הפרטי, עימאד סאלח מירכא. "הידידות החלה כששני הבנים, שלו ושלי, שירתו במערך ההגנה של חיל האוויר וסיימו יחד קורס קצינים. זו ידידות שנמשכת כבר יותר מ־20 שנה, ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני תוהה מחדש מה מביא אדם כמוהו למסור את חייו, או כמעט את חייו, עבור המדינה".
סאלח היה חייל צעיר בגולני במלחמת יום הכיפורים. "הוא נלחם בחרמון ונפצע קשה מאוד, חטף 14 כדורים ונשאר נכה מאה אחוז. ומה שמטריד אותי", אמר חלוץ, "זו התחושה הקשה שלא הצלחנו ואנחנו לא מצליחים גם היום להשיב לאנשים האלה כגמולם. לפני 30 שנה הוא קיבל זיכיון להקים תחנת דלק, וזה עדיין נגרר. למה? כי ככה המוסדות פועלים כשעומד מולם מישהו שלא צועק ולא הופך שולחנות".
אחר כך ציין שהשתלבות הדרוזים בחיל האוויר התחילה מאוחר יחסית. "כשהייתי מפקד חיל האוויר, פרח טיס דרוזי ראשון קיבל כנפיים. לא בזכותי אלא בזכות עצמו, משום שהיה טוב והתאים לתפקיד". הוא גם חושב שההחלטה של הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, לפרק את הגדוד הדרוזי ולפזר את חייליו ביחידות הלוחמות האחרות היא נכונה ומשלימה את תהליך האינטגרציה שלהם. "מכאן והלאה כבר אין שאלה. אז נכון שחלה עליהם חובת גיוס, כמו אצל היהודים, אבל ההבדל הוא שהדרוזים גם ממלאים אותה. 82 אחוזי גיוס, בעוד שאצל היהודים המספר הרבה יותר נמוך". הוא הזכיר שבתום מלחמת לבנון השנייה העניק צל"ש רמטכ"ל לגדוד הדרוזי, שלחם בגזרה המרכזית, "ולמעט שעתיים בערך של התרעננות, נלחם ללא הפסקה".
"ממשלות ישראל לדורותיהן התייחסו לנכונות הזו של העדה ללכת עימנו באש ובמים כדבר מובן מאליו", אמר דיסקין. "ישראל כבר מזמן הייתה צריכה לגבש דרכים לתגמל את הדרוזים, אבל עד שהעסק לא בוער, איש לא מתעורר. אני מדבר למשל על בעיות הדיור במגזר הדרוזי. אז נכון שגם העדה עצמה לא השכילה לפתח מנהיגות שתדע להגדיר את המטרות ולהתעקש עליהן, ויכול להיות שגם הגיוס המסיבי לזרועות הביטחון שמאפיין את צעירי העדה היה קצת בעוכריהם, אבל אני מקווה שהיום, בזכות אמל ואנשים כמותו, הם יצליחו לפתח גם את נושא החינוך בעדה ולהצעיר בתוך כך את ההנהגה. כראש שירות, וגם אחר כך, יצא לי לפגוש ולהיות בקשר עם לא מעט מבכירי העדה ואני מאמין שהם בדרך הנכונה".
אשכנזי: "אין בעיה של השתלבות, קידום והתפתחות בצבא. כבר את הקורס הראשון שלי בצה"ל עשיתי עם חברים בני העדה, ועכשיו, עם פירוק הגדוד הדרוזי, נוצר מצב שממילא הם מתגייסים לכלל צה"ל, ואני אומר לכלל צה"ל כי הכל פתוח בפניהם. אבל אני חושב שבני העדה צריכים להשקיע לא פחות גם בתחומים אחרים. ללכת לטכניון, ללמוד רפואה (מנהל בית החולים זיו בצפת, ד"ר סלמאן זרקא, הוא דרוזי – אר"ה), לנכס לעצמם עוד תחומים כמו רוקחות, למשל, במגזר הערבי. את זה המדינה לא תעשה בשבילם, אבל הנהגה מקומית יכולה להוביל".
"הביקור האחרון שלי כרמטכ"ל", סיפר בני גנץ, "היה אצל משפחה אתיופית שבנה שירת בצבא. ראיתי שם מצוקה קשה ובעיות שלא נפלו בחומרתן מהבעיות שאיתן מתמודדת העדה הדרוזית. ואם שואלים אותי מה זה ישראלי בעיניי, אני אומר שישראלי זה אחד שמגלה אכפתיות לאחר, שרוצה להיות שייך ורוצה לתרום, אבל לא רוצה להיות פראייר. אז הנהגת העדה הדרוזית צריכה לחדד את הדרישות שיש לה מהחברה הישראלית. ואני רוצה לומר עוד דבר אחר: כל דור והבעיות שלו, אבל מבחינתי אמל אסעד הוא גיבור. כך הכרתי אותו כחייל, כגיבור, ולא כדרוזי".
נפצע שלוש פעמים
אסעד, 60, גדל בעוספיה ("בית עני מאוד, עשרה ילדים והורים בחדר אחד"), ובגיל צעיר נאלץ לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה. במאי 1973 התגייס לצה"ל. "הכי רחוק שהדרוזים הגיעו אז היה לצנחנים, ולשם הלכתי".
כשהגיע לגדוד 890 הוא בקושי דיבר עברית. "הפעם הראשונה שראיתי איך היהודים חיים הייתה כשחבר לגדוד, דורון כוכבי, הזמין אותי אליו הביתה, לרחובות. אצלו ראיתי שלכל אחד יש צלחת משלו מסביב לשולחן, ולא צלחת אחת מרכזית, שלכל ילד יש חדר". שם גם הכיר את אחיו של דורון, דודו כוכבי, שמאוחר יותר אסעד יהיה הסגן שלו. הם ייפרדו זמן קצר לפני שכוכבי, יחד עם כל הפלוגה, ייהרג באסון הנ"ד – התרסקות מסוק יסעור במהלך אימון במדבר יהודה שבה נספו 54 לוחמי צנחנים ואנשי צוות אוויר.
במלחמת יום הכיפורים, בקרב על החווה הסינית, נפצע אסעד בפעם הראשונה. "לידי שכב הסמל שלנו. בנימיני מנהלל. הוא היה מרוסק לגמרי והרופא שמיין את הפצועים עבר לידו ואמר לחובשים: 'אותו תעזבו, הוא לא יחיה'. ואז בנימיני הרים טיפה את הראש. 'דוקטור', הוא חירחר, 'אני אחיה'. הרופא נדהם, הסתובב אליו וצעק לחובשים לחזור. וכך באמת היה. הוא נשאר בחיים. ואני למדתי מזה לקח גדול: לא לוותר, גם כשזה נראה אבוד".
אחרי חודש הוא שוחרר מבית החולים וחזר לתעלה. כעבור חודשיים יצא בפעם הראשונה הביתה.
כשסיים את קורס הקצינים שב לגדוד 890. היה מפקד מחלקה, ואחר כך סמ"פ של דודו כוכבי. הפעם הבאה שבה נפצע הייתה כששימש סמג"ד ונמחץ בין שני נגמ"שים במהלך אימון, והפעם השלישית הייתה במהלך פשיטה בלבנון, כשהכוח שבפיקודו עלה על מארב של המחבלים.
אסעד היה מח"ט ג'נין בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. "יותר מ־30 מחבלים חוסלו בתקופה שבה הייתי שם, אבל כל הזמן הקפדתי שלא לפגוע במי שלא צריך. זה כלל שחייב להנחות את המפקדים בשטח גם היום. להשאיר מחוץ לעימות את מי שאינו מעורב בהתפרעויות, ולטפל ביד קשה במי שמלבה את האש, יהודים וערבים כאחד. באחד העימותים עם המתנחלים נשכבה דניאלה וייס מתחת למשאית שהבאנו כדי לפנות את המפגינים. 'יש לך 30 שניות לעלות לרכב', אמרתי לה. 'מי אתה בכלל?' היא צעקה לי, 'ערבי! מה אתה עושה בצבא שלנו?' 'זהו', אמרתי לה, 'זמנך עבר', והוריתי לשני חיילים להרים אותה ולהכניס אותה למשאית.
התעקש להגיע לסיירת
"הנה סיפור נוסף: יש לי קרוב משפחה שהחליט, כבר לפני יותר מ־20 שנה, שהוא רוצה להגיע לסיירת צנחנים. לשם ולא לשום מקום אחר. התאמן בלי סוף, וכשהגיע היום של הגיבוש, התברר שלא נתנו לו להצטרף. התקשרתי לשאול אריאלי, שהיה אז מפקד בסיס הטירונים של הצנחנים בסאנור. אתה מכיר את הסיפור, שאלתי אותו. 'לא', הוא אמר לי, 'מציע שתבדוק עם מפקד הסיירת. הרמתי טלפון למפקד. 'נכון', הוא אומר, 'לא אישרתי לו כי אין לו סיווג ביטחוני'. הרמתי טלפון למי שהיה אז מפקד החטיבה, בוגי יעלון. 'אני לא מכיר את הסיפור', הוא אמר לי, 'ואני גם לא מסכים עם התנהגות המפקד'. 'אז מה עושים?' אני שואל אותו, 'הגיבושים כבר נגמרו'. 'אתה ממליץ עליו?' הוא שואל אותי. באחריות, אני אומר לו. 'או־קיי', הוא אומר, 'אז תגיד לו שיתייצב מחר בשבע בבוקר בבית ליד'. וסוף הסיפור? הוא סיים חניך מצטיין פלוגתי את הטירונות בסיירת, סיים קורס קצינים כחניך מצטיין, והגיע לדרגה בכירה בצה"ל".
והמסר הוא?
"שקשה להיות דרוזי. אתה כל הזמן צריך להוכיח את עצמך. והכי קשה כשחוזרים הביתה, ואם קודם היית חלק מהעם הזה, בשר מבשרו, עכשיו אתה עוד בן מיעוטים. לא אזרח סוג ב', כמו שחלק מחבריי אומרים, אבל גם לא אזרח שווה מעמד. והייתי רוצה שזה ישתנה. די לראות איזה חלק לוקחים לוחמים מבני העדה באירועים האחרונים כדי להסכים איתי".
אתה מדבר על מה שנראה כמו אינתיפאדה.
"כן, גם אם נקרא לזה בשמות אחרים".
שלדעתך אנחנו רק בתחילתה?
"אני לא יודע, אבל זה גם לא חשוב. מה שחשוב זה שגם אם האירועים הנוכחיים יירגעו, זה יחזור על עצמו. הבעיה עם הממשלות כאן שהכל מקרים ותגובות. במקום לחשוב אסטרטגית, לומר מה היינו רוצים שיהיה כאן ב־2030 למשל, ולעשות הכל כדי להוביל לשם, אנחנו מתברברים בשטח. חסן נסראללה אומר משהו? קופצים ומגיבים. חמאס יורה רקטה? קופצים ומגיבים. המוח היהודי ממציא כל פעם כיפת ברזל חדשה, אז הוא לא יכול לתחמן שלום? בוודאי שיכול. צריך לייצר פה שותפות. לחבר לשותפות הזו גם את ערביי ישראל, להפוך אותם לגשר אל הפלסטינים, לא דרך הפופוליזם הזול של אחמד טיבי, חנין זועבי ואחרים, אלא באמת ובתמים. ולקחת צ'אנסים. לא לחשוש. ללכת להסכם".
דיסקין: "זה גל טרור, וצריך לזכור שגם לפני שנה עברנו גל דומה של פיגועי בודדים. אבל הוא עלול להפוך לאינתיפאדה, וזה תלוי במה שאנחנו נעשה ובמה שתעשה ההנהגה הפלסטינית. באשר אלינו – מצד אחד אסור להתלהם, מצד שני אסור לתת למפגעים להצליח. צריך לטפל באירועים ביד הכי קשה. את המחבלים יש לנטרל ולהרוג, בוודאי אם הם עדיין מאיימים על חיי האנשים. עם זאת, צריך להיזהר מקלות יתר בפתיחה באש. אנחנו כבר יודעים שככל שנשפך יותר דם זה מזין את הרצון לנקמה בצד השני. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה יחס הנפגעים היה 15 הרוגים פלסטינים על כל הרוג ישראלי. זה הוביל להידרדרות והביא לפיגועי ההתאבדות המאוד קשים".
גנץ: "צריך להמשיך ולהיאבק ולעצור את הפיגועים, לתגבר את הכוחות בשטח כדי שיתמודדו עם האיומים, אבל לעשות את זה בשיקול דעת ולפעול כדי לצנן את האווירה בשני הצדדים. הרושם שלי הוא שבצד שלנו אכן עושים מאמצים להוריד את גובה הלהבות. זאת תקופה כואבת, אבל צריך להישאר שקולים".
"קשה לנבא לאן הדברים יובילו", אומר גבי אשכנזי, "אבל צריך לפעול כדי להרגיע את שני הצדדים, ואני חושב שחלק מהצעדים שנעשים אצלנו הם אכן בכיוון הזה. האווירה מאוד רגישה היום והשאלה הבסיסית היא איך יפעלו ההנהגות בשני הצדדים ומהי רוח המסר שעובר".
דיסקין מדגיש שאין שום דרך מודיעינית לסכל טרור בודדים: "אם מישהו החליט לקחת מברג ולנסות לרצוח אנשים ברחוב, אני לא מכיר גוף מודיעין בעולם שיכול להיות בתוך המחשבות של האנשים ולזהות מראש את הכוונות. מה שכן אפשר לעשות הוא לשנות את האווירה. גורמים כמו חמאס והתנועה האיסלאמית, בעיקר הפלג הצפוני שלה, מלבים את האש ברחוב הערבי בישראל באמצעות השימוש שהם עושים במסגד אל־אקצא. צריך לטפל בהם ביד קשה מאוד, וגם להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האיסלאמית".
נפרדים מהגדוד הדרוזי
באמצע השבוע אסעד ואני עולים יחד לצפון, אל שביל הבנים. "את השביל אנחנו חונכים בסוף החודש, אבל כבר לפני שנתיים התחלנו את הפעילות לאורכו, ולפני שנה היו כאן 8,000 איש. השנה אנחנו מצפים ליותר", הוא מסביר.
באוויר כבר ריח של סתיו. לאורך הדרך עצי אלון ואלה וער אציל, קטלב, חרוב וליבנה. ובין לבין סוף פריחת החצבים.
ערב קודם לכן נפרד אמל אסעד מהגדוד הדרוזי, גדוד חרב. הייתה עצרת גדולה באולם הקונגרסים בחיפה, כל בכירי הצבא. נאמרו דברים יפים, אבל את אמל אסעד זה לא שיכנע. "תמיד אמרתי שלא צריך שיהיה בצבא גדוד רק של דרוזים, שצריך לתת לבני העדה להשתלב בכל היחידות. אבל את הגדוד כמסגרת לא היה צריך לפרק. יש לו היסטוריה, יש מסורת, יש לו שורשים. אפשר היה להפוך אותו לגדוד כלל צה"לי, להפסיק לחייב חיילים דרוזים להגיע לשם, אבל להשאיר אותו כגדוד חי"ר של לוחמים אתיופים ודרוזים ואשכנזים ומזרחים ורוסים. כל עם ישראל. פעם מישהו שאל אותי אם הייתי רוצה להיות בלוויה שלי. אתמול, כשחזרתי מהטקס, הרגשתי כאילו חזרתי מהלוויה שלי. שהגדוד הזה מת ונמחק".
ועם התחושה הזאת אנחנו עולים למצפור עוספיה, תחנה בשביל הבנים. מתחת נפרש לפנינו מפרץ חיפה. רחוק באופק, העיר עכו. בימים בהירים, אומר אסעד, רואים מכאן את העיר צור שבלבנון.
הפעם הראשונה שמצא את עצמו נקרע בין המחויבות הצבאית שלו לשיוך העדתי הייתה במלחמת לבנון הראשונה. "החטיבה שלי, חטיבה 35 של הצנחנים, נחתה באוואלי. נלחמנו בדאמור ועלינו לשוף. מאוחר יותר, כשכבר הייתי מפקד גדוד 932 של הנח"ל, הגיעה אלינו במהלך הקרבות אישה דרוזית עם ילדה כבת עשר עם רגל מרוסקת. הסתכלתי עליה וראיתי את אמא שלי. אמרתי לעצמי, אלוהים, מה אני עושה כאן? באותו רגע הרגשתי שהמלחמה בשבילי נגמרה. ניסיתי להרגיע אותה וקראתי לרופא החטיבתי שלנו, ד"ר איתן פרידמן. 'צריך להטיס אותה לישראל', הוא אומר לי, 'אי־אפשר לטפל בה כאן'. אני מסביר לאמא והיא מסרבת. צועקת ובוכה שלא ניקח לה את הילדה. 'אני דרוזי כמוך', אמרתי לה, 'ומה שאת תבקשי, אני אעשה'. 'תטפלו בה כאן', היא אמרה.
"לפני הנסיגה מלבנון באתי להיפרד מהן. הילדה כמובן כבר החלימה. אמרנו שאולי עוד ניפגש, אבל אני מניח שגם הן וגם אני ידענו שהסיכוי קלוש. ואז, לפני כשלוש שנים, התקשר אליי חבר טוב מפלורידה ואמר שהבת שלו מבקשת שאבוא לתת אצלם באוניברסיטה הרצאה על רב־תרבותיות. מכיוון שההתראה הייתה קצרה לקחתי מורה לאנגלית וישבתי איתה על ההרצאה. במהלך השיעורים סיפרתי לה גם על מה שהיה בלבנון. 'ואין לך שום קשר עם המשפחה?' היא שאלה, לא, אמרתי לה, שום קשר. 'אז למה אתה לא מחפש אותן?' היא שאלה, לא יודע, אמרתי לה, כך יצא. בשבע בבוקר שלמחרת השיעור, כשאני באוטו בדרך לעבודה, מתקשרת אליי הבת שלי ואומרת: יש מישהי מלבנון שמחפשת אותך בפייסבוק ושואלת אם לתת לה את מספר הטלפון שלי. חשבתי שזו מישהי שקשורה לצד"ל ואמרתי שכן. זמן קצר אחר כך הטלפון מצלצל. 'שלום', היא אומרת, 'אני ג'ינאן, אחותה של הודה מהשוף'. 35 שנים לא דיברנו, ולילה אחרי שהמורה שלי לאנגלית שואלת למה אני לא יוצר איתם קשר, היא בטלפון אצלי. התברר שהיא חיפשה הרבה זמן, שיש הרבה מאוד אמל אסעד. בינתיים הודה כבר התחתנה ועברה לחיות בארצות־הברית. אני מקווה שיום אחד עוד ניפגש".
והייתה גם חוויה פוליטית קצרה ומעיקה. "ב־1999 אמנון ליפקין התקשר אליי. 'שמע', הוא אמר, 'אני מקים מפלגה חדשה, אני רוצה אותך איתי'. הלכתי לרמטכ"ל שאול מופז. אמרתי לו שאני פורש, הולך לפוליטיקה. 'השתגעת?' הוא אמר לי, 'אתה תהיה אלוף, למה אתה עושה את זה?' 'אני רוצה לתרום וזו הזדמנות בשבילי', אמרתי לו. יצאתי מיידית, ויתרתי על חופשת הפרישה שלי. ואז הגיע איציק מרדכי. אני יודע שאמנון לא אהב את זה, אבל לא הייתה לו ברירה, ואיציק מרדכי עמד בראש המפלגה, מפלגת המרכז, ואותי הוא שם במקום 17 ברשימה. 'כמה דרוזים אתה יכול להביא?' הוא שאל אותי, 'כמה דרוזים אתה בכלל מייצג?' 'מה זאת אומרת כמה דרוזים?', אמרתי לו. 'מה, אני שואל אותך כמה כורדים אתה תביא? אתה לא יותר ישראלי ממני, אתה לא נלחמת יותר ממני, ואתה גם לא יותר יפה ממני ולא תביא יותר מצביעים ממני'. אמרתי ויצאתי. בזה נגמרה ההרפתקה הפוליטית שלי".
אחר כך חזר לעוספיה, הצטרף לקרן רש"י לקידום החינוך, יזם וקידם יחד עם חברים את הקמת בית הספר למדעים בירכא, היום בין עשרת בתי הספר הכי טובים בארץ, היה דירקטור בבזק, ברשות שדות התעופה, והיום הוא חבר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית. במקביל, בשבע השנים האחרונות, הוא המנהל של טיירק, מפעל למיחזור צמיגים שאותו הקים.
ליד המוחרקה אנחנו עוצרים מול אבן גיר מחוררת בגובה אדם. "לרוץ לרכוב ולטייל בכרמל ובגליל, לזכרם של בני העדה הדרוזית שנפלו במערכות ישראל", נכתב עליה. את הפרויקט כולו מקדמת עמותת "בשביל הבנים" שהקים אסעד. המרוץ, המתקיים זו השנה השלישית, נעשה בהובלת המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הרשות לפיתוח הגליל ומשרד ראש הממשלה. שותפים נוספים לפרויקט הם משרד התרבות והספורט, משרד התיירות וקק"ל. "אני חושב שיגיעו השנה הרבה יותר ממה שהיו כאן בשנה שעברה", אומר אסעד. וכן, גם כל החברים הקרובים יותר והקרובים פחות, והקצינים שצמחו אצלו. "הו, מי לא היה אצלי? דיסקין היה חייל שלי, יוחנן דנינו היה חייל שלי, רוני אלשיך היה חייל שלי, שי ניצן, מנשה ארביב, מייקל אורן, והרשימה ארוכה".
והם יגיעו?
אני מאמין שחלק מהם בוודאי יגיע. בעצמך שמעת שגם דיסקין וגם אשכנזי וגם חלוץ וגנץ אמרו שהעדה הדרוזית היא עמוק בתוך הקונצנזוס, אז הנופלים הדרוזים? והאירוע שבא לכבד את זכרם? אני לא דואג". ¿
