שבת 19 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
חברי הגרעין בקיבוץ קטורה. הקבוצה שכוללת ערבים, ישראלים ואורחים מחו"ל היא שריד כמעט אחרון לתנופת ימי רבין והתקווה לשלום
המוסף לשבת • 22.10.2015
מושיעים בודדים
יגאל סרנה

"כשהיה באחד מהמצבים האלה, הוא טען שיש להקיף אותו בכוחות צבא ומשטרה שימנעו מאנשים לגשת אליו ולהפנות אליו בקשות לסיוע. אבל ההתקפים שלו מעולם לא ארכו, מפני שהסקרים הפיסו את דעתו לגבי מהימנותו והאמון שעורר. או אז הוא ידע שהוא שריר וקיים. יש לו פרצוף יפה בשביל הבוחרים ותקשורת ההמונים, ועל המסך הוא יוצר רושם של חיים, עם התאורה הנכונה" (רומן גארי, פסבדו)

 

 

בערב ראינו סופת ברקים אי שם מעל ההרים. לרגע האירה את הקמפוס המדברי הקטן, והחבורה השמחה יחד התארגנה ויצאה בשביל צר מתוך קיבוץ קטורה אל זולה אחת על ההר ממנה ניתן לצפות בשמיים האפלים. בזמן הזה התחוללה 143 ק"מ צפונה משם סערה אחרת, מדממת, בעת שמפגע בודד חטף בבאר־שבע נשק של חייל, הרג אותו, ירה באחרים, חוסל ובה בעת נורה גם פליט אריתראי חף מפשע בחשד כי גם הוא מחבל. בשכבו גוסס על רצפת התחנה, היכוהו לינצ'אים מקומיים. זה הלינץ' שתופס פה תאוצה הודות להסתה ולפחד.

 

החבורה שיצאה אל הברקים, וטרם שמעה את החדשות הרעות, כללה סטודנט מאום אל־פחם שאימו אוקראינית, מנצ'סטרי צעיר שעלה כחייל בודד ושירת בנח"ל, כפר־סבאית, בלוגרית מעמאן שלוחמת לזכויות נשים עם 11 אלף עוקבים, תלמיד חברוני, אקס רוסייה מתל־אביב, בחור מיריחו, בוסטוני דתי שמתעניין בעץ הלבונה ורוד־איילנדית שחוקרת שועלי מדבר.

 

תמר בן אלפיים

 

כשנודע דבר הפיגוע, קשה לתאר שתי סצנות כה מנוגדות שמתרחשות בין יהודים לערבים, באותו זמן, באותו חלק ארץ. סצנת הסכסוך, הטרור והלינץ' שכולה מוות, וסצנת החיים המשותפים ולימוד המדבר של הסטודנטים שטיפסו אל הזולה על ההר. הערבה כמין מקלט מן הרוע שמומט על האזור כולו.

 

חבורת האנשים שעימם ביליתי השבוע יומיים, כוללת בדרך כלל שליש ערביי האזור, שליש ישראלים ושליש מחו"ל. היא לומדת ומתגוררת בקמפוס "מכון הערבה" בקיבוץ קטורה. זה קיבוץ צפוני לאילת שהוקם אחרי 1973, רובו מגרעין אמריקאי שבן־גוריון הזמינם לחיות במדבר. המכון האקדמי, הפתוח לכל עמי הסביבה, הוא שריד מרגש, כמעט אחרון, ליוזמות ותנופת ימי רבין והשלום ומתמחה בפיתוח מנהיגות סביבתית והתקיימות במדבר. מראשיתו, אמר לי מנהלו דיוויד לרר, עברו דרכו כ־800 סטודנטים ששבו אחרי שנה פה לירדן, ישראל, עזה, פלסטין, דרום אמריקה, ארה"ב ואירופה, והשתלבו בתפקידים ובארגונים סביבתיים. זיהום נפט ישראלי הרי חוצה לירדן, זיהום מי תהום פוגע בפלסטין כמו בתל־אביב. כמו לציפור, לסביבה אין גבולות קרקעיים, אין לאום.

 

אתה לא יכול לזרוק לחדר סגור ישראלים וערבים ולדבר איתם רק על מים ומדבור. לכן, אמרו לי אנשי הערבה, פעם בשבוע יושבים יחד 30 הסטודנטים של כל מחזור ומדברים שלוש שעות גם על הפיל שבחדר: הסכסוך. המלחמה. כל מה שנטיית הלב של אנשים צעירים שחיים ביחד מושכת לא לדבר בו. לפני כשבוע, בעת שהמתח של דקירות ויריות טיפס לשיאו, צעקו זה על זה. תחילה כל אדם צועק עמדתו וכעסו. אחר כך מתחילים להקשיב. כך לומדים מה שנקרא "כישורי הקשבה". אי־הסכמה תוך הידברות. משווים נרטיבים לאומיים סותרים. מזהים מוקשים ומפרקים.

 

היפוכו של מה שקורה בחוץ, בארץ שהולכת ומשתגעת תחת שלטון הימין מלהיט האווירה.

 

בשנים שאחרי הלימודים בערבה, כך אמרו לי בקטורה, יזכרו התלמידים דווקא את השעות האלה טוב מכל מחקר על עצי דקל ואנרגיה ירוקה. "לפעמים המוזאיקה הזאת של כולם נראית כמעט כמו ניסוי בבני אדם", אמר לי האום אל־פחמי שחש פה טוב יותר מבכל מקום אחר ופורח. גם אני חשתי שם מוגן ומנוחם. דיברתי, לנתי וטיילתי שם, ובחזית המכון אף גיליתי עץ תמר צעיר מוקף מערכת אזעקה. הסתבר לי כי זהו עץ שהונבט על ידי החוקרת איליין סולווי מגרעין תמר בן אלפיים שנמצא בחפירות מצדה. לכן הוא נדיר ומבוקש, ויום אחד נוכל לטעום את אותו הפרי שאכלו מתאבדים בימים ההם. באותו רגע נראה לי התמר המצדאי שקם לתחייה כסמל המקום הזה בקטורה. ההצלחה להפיק מתיקות, חיים והישרדות מתוך מה שנראה חרוך ומת בלב אסון גדול. "מנחם אותי שמקום כזה קיים", אמרה לי ישראלית אחת. האום אל־פחמי דיבר על המכון כמשפחה גדולה וחמה. סביבנו השתרעו גידולי אצות, חווה סולרית, מתקני ניסוי לאנרגיה חלופית והעולם נראה מלא אפשרויות וחלומות שלום שנשכחו והם מחכים לשעתם.

 

ניצחונה של השכונה

 

בשכונה התל־אביבית שלי אין דקל מימי מצדה, אבל יש גן ציבורי נהדר ובו בריכת דגים אקולוגית גדולה, והוא סמל לניצחון התושבים האכפתיים על מסדרונות ההון. זו שכונונת של כמה רחובות ישנים, צרים וירוקים כקיבוץ קטן, ובה אזרחים בעלי מודעות. מקריקטוריסט ועד סופר ומחזאי ופסיכולוג, שעומדים לפעמים כמעט לבדם מול עוול אורבני. לפני שנים נלחמה השכונונת ברעיון להקים מגדלי עשירים על שטח ציבורי שלה וניצחה. עתה היא מלאה כרוזים כמו חרדיים שאומרים: "בואו להפגנה להצלת השכונה".

 

בעזרת שכנה שהיא לוחמת אורבנית רבת ותק בשם מיכל ברז"ל, והשכן האדריכל עילם טייכר ואחרים, נאבקים השכנים בתוכנית להעביר תחנת משטרה גדולה לרחוב הצר שלנו, שסביבו כבר יש שלוש תחנות משטרה וחפירות רכבת קלה. מעל התחנה מתוכננים גם מגורים יקרים ו־16 ג'אקוזים.

 

אין ללוחמי השכונה שכר, עזרה או כבוד, רק רצון ברזל אזרחי. הסיפור עצמו ארוך מדי לפה. יש בו תאגידי ענק וקבלנים, פקידי עירייה ואזרחים אכפתיים כמו אותם אנשי מכון הערבה. השבוע נחלה השכונה ניצחון ראשון כאשר יועצת משפטית של העירייה עצמה הבהירה שיש לעצור ולהחזיר את הדיון לוועדה, כי השימוש לתחנת משטרה לא נכלל ברשימת השימושים של המבנה הציבורי שהופך פתאום לתחנה ולמלון. כשאתה מנצח בעניין מקומי זה מעניק משמעות למילה ההולכת והמתרוקנת דמוקרטיה. דמוקרטיה, כמו זוגיות, אינה הצבעה חד־פעמית או חתונה, אלא מלאכת יום־יום מתישה.

 

נ.ב.

 

גיבור השבוע שלי הוא נהג אוטובוס מטרופולין, מאיר סקא, שעמד עם כיסא מעל הפליט הגוסס מול הלינצ'אים עם הספסל והנעל בתחנה המרכזית באר־שבע. לו הייתי יכול, הייתי מעניק לו מדליה על הגנת צלם האדם שהולך ואובד פה. התברר לי כי סקא אכפתי גם בשכונה. בחצרו ברעננה הציב בעבר שלט אלקטרוני שמגנה את פעולות ראש העיר, ואף נתפס מרסס גרפיטי מחאה. אכפתיות מתחילה בקטנות היום־יום, טרם היא נדרשת להתייצב מול בריוני הלינץ'. ¿

 


פרסום ראשון: 22.10.15 , 13:23