ים ביני לבינךֵ | נורית גרץ - דביר- 288 עמודים

נורית גרץ נטלה את סיפור אהבתם הקטועה, המענה והמרתקת של רחל בלובשטיין - המשוררת רחל - ומיכאל ברנשטיין. את העובדות היא פרמה פרימה ראשית ומשנית ומהחוטים הדקיקים שבידיה רקמה בחירות ובאחריות גדולות את אחד היפים והעמוקים בסיפורי האהבה שנכתבו במקומנו. בפרוזה אנינה ורבת רבדים היא ציירה מחדש את הביטוי השירי הנהדר של רחל: 'רחוקי שלי'. גם שלי וגם לא עימדי.

גיבורי הרומן נפגשו בטולוז ב־1915 ונפרדו כחלוף שלוש שנים אך המשיכו לאהוב כל ימיהם - אהבה מופרדת; שתי אוטונומיות פגומות וחסרות הקוראות זה לזו וזו לזה ממרחק והקריאה והגעגוע והציפייה הם שמפיחים עוצמה באהבתם החד־סטרית. בהשאלה מעולם האמנות הפלסטית ייאמר שהסופרת יצרה סיפור על אהבה דיפטיכונית - כל חצי נשאר רק כמעט שלם, והוא חסר ומצולק ומשדר את אהבתו ואת אותות מצוקתו אך אל מושא האהבה לא בא. גרץ, שנתנה את כל כולה להיות אכסניה לסיפור האהבה הזה, מציגה דוגמה קטנה והומוריסטית להוויית הרגש המנותק מהמעשה. היא מתארת בהקדמתה ביקור שערכה בטולוז לצורך תחקיר. היא מטיילת בסמטאותיה של העיר בעקבות שני גיבוריה. ואז היא יוצאת מ־googel earth, מכבה את המחשב ומגלה לנו שהחיפוש היה בעצם וירטואלי. היא מבינה שאת מפת חייהם יש לצייר מחדש, לברוא מתוך המכתבים שכתב מיכאל לרחל, מתוך שיריה וגם מהעדויות והתחקירים.

לפעמים חשתי כאילו אני קורא את הספר בעזרת סטטוסקופ שמוצמד לטקסט וגורם לי להבין את פעימותיו הייחודיות. הרומן עשוי מקטעים; תמונות, רצונות, הזיות, געגועים, ציטוטים ובירכתיים - התקופה. אירועים הרי גורל, אידיאולוגיות חובקות כל, ארץ ישראל הנבנית והסוציאליזם הרוסי על תקוותיו ותעתועיו. על רקע קולות סימפוניים של זמן ומקום מתרחש סיפור קאמרי של שניים שאינם מצליחים אפילו להיות זוג. הספר מתפצל ומתאחד בכל פעם מחדש. מפלים שוצפים של רגש נוצרים בין תכלית גדולה לאפס תוחלת, בין מטרות לבין חוסר מימושן.

גרץ מוצאת עניין רב יותר בדמותו של מיכאל, בלבטיו המזינים את עצמם בהססנותו ובתקוותו המתמדת להתגבר עליה. האהבה לגביו היא גם נכות וגם מקור חיים ומחוללת מחשבה. היא יכולה להיות שנאי להבנת העולם וממילא בכל פעם להיות מקור למפח נפש. באופן מרגש, מוכר ואמיתי להחריד הנכות מייצרת תכונות מפצות. מיכאל שאיננו מסוגל לקום ולהצטרף לאהובתו מפתח יכולות אהבה טלקינטיות. הוא מבקר אצלה ומדבר איתה וצופה במעשיה בלי לצאת מחדרו. הוא מתרגם את מילותיה, שיריה ומכתביה של רחל להוויה ואת ניחושיו למציאות. בכך מתגלה הקרבה הנפשית של גרץ אל גיבורה; היא נאמנה לחומרי הגלם אך נאמנה הרבה יותר לרושם שאלה הותירו בקרבה. היא בונה את ספרה כעולם אכול ספקות ופערים. כמו גיבוריה היא מפקירה את עצמה לכוח הרגש וגם לספקנות ששומרת עליו מפני עודפות. חיים שנבנו מההיעדר וצעדו באין אונים לקראתו.

רחל מממשת לכאורה חלק ממאווייה. היא חיה בארץ ישראל ואף עובדת בחקלאות תקופת מה. היא מיודדת עם אישים מרכזיים ומרתקים וגם שירתה זוכה להערכה רבה, אך כאשר מחמירה מחלת השחפת, כשהמוות קרב... המציאות מתרחקת... הדמיון והחיזיון מתעצמים וכבר ברור שאי־אפשר שיקרה מה שאפילו בימים כתקנם לא קרה. ימי החולי אינם אלא עוד אכסניה למחשבות, לתקוות, לחרטה ולצער. גם רחל וגם מיכאל הם אנשי מילים וניסוח, אך שניהם לא מצאו את המילים הראויות לחבר ביניהם. קסם המילים וכאב האלם מזינים את היחס המיוחד שבין רגש ואיפוק בספר הזה.

מיכאל עוסק כל ימיו במוות ונמשך אליו. רחל נאבקה במוות ומנסה לנצח. תיאורי גסיסתה הם מהחזקים והכואבים שקראתי אי פעם. הבלבול בין עבר להווה כבר איננו פואטי ולא אמצעי לשמר את האהבה אלא סימפטום של מצב הגוף. החולשה והאכזבה מצמצמות את תמונת העולם וממיינות אותה בצורה חדשה ואכזרית. האכזבה מחבריה הבריאים המסתייגים והמסתירים את מבטם מענה אותה. רק מדי פעם משתחררות המילים מעול המציאות, מצילות אותה לרגע ומספרות לה סיפור יותר מוצלח מזה שמשדר הזיכרון.

נכון לסכם באמצעות שני ציטוטים:

מיכאל: "אני חש בכל החריפות את אשמתי על הכאב שגרמתי, על כל העמודים שנוספו בגללי לספר האכזבות של ליבך. אבל אני חסר אונים אני יוצר 'רוחות רפאים', איתן אני חי ומהן אני ירא, פוחד, אין בכוחי לצאת מתחום שלטונן..."

רחל:" בקר וערב לך ועליך,/ לך ועליך שרו שירי;/ סער ודמי, צהל ובכה, / פצע וצרי, נחת ודווי". •