מולנבק, בריסל. רק גשר אחד, לא גדול מגשר אבן גבירול, מפריד בין מרכז בריסל לשכונת מולנביק, הבית והחממה לחוליות הטרור שתקפו בשנים האחרונות את מערב אירופה. חצית את הגשר העירה, ואתה ברחוב שתחום ההתמחות שלו הוא חנויות אופנה מפוארות; חצית את הגשר למולנבק, ואתה בחברון. ליתר דיוק, אתה באחת השכונות הפחות מטופחות בקזבלנקה.

100 אלף נפש מתגוררים בשכונה הדחוסה הזאת. לאיפה אתה רוצה להגיע במולנבק, שאל אותי נהג המונית. סע בעקבות השוטרים, אמרתי לו. נסענו ברחובות צרים. השלטים על החנויות נכתבו בערבית ובצרפתית. הסחורה, בדרך כלל מוצרי ביגוד זולים, חסמה את המדרכות, ורוב מכריע של הנשים הלכו כשהן לבושות בשמלות ארוכות, אפורות או חומות, וראשן מכוסה, ממש כמו בחברון. נשים רעולות לא ראיתי.

נהג המונית עצר ליד אופנוע משטרתי שחסם את הרחוב, שיחרר אנחת רווחה ומיהר לדרכו. מה קורה, שאלתי את השוטר. הוא הצביע על קצה הרחוב. הלכתי לשם.

שני רחובות צרים, דלאנואי ורנספור, נפגשים סמוך לקצה השכונה. המשטרה פשטה על הבית הפינתי. הפשיטה הייתה מבצע צבאי לכל דבר. העדשות הטלסקופיות של הצלמים קלטו אנשי קומנדו שמטפסים ממרפסת למרפסת, מגג לגג. כוח גדול של שוטרים חסם את הרחובות מסביב. השוטרים במעטפת החיצונית הזדהו בגלוי; במעגל הבא השוטרים לבשו מדי יס"מ שחורים, לבשו חגורים ואפודי מגן והיו רעולי פנים; במעגל הפנימי הם לבשו בגדים אזרחיים והסתירו את פניהם בצעיפי צמר. ליד הבית חנו אמבולנס ורכב כיבוי, רכבי משטרה וכלי רכב אזרחיים לא מסומנים.

יעד הפשיטה היה, קרוב לוודאי, סלאח עבדסלאם, הטרוריסט היחיד שהצליח להיחלץ בחיים מפיגועי ליל שבת בפריז.

המוצא של רוב האוכלוסייה במולנביק מרוקאי וטורקי. החלק הזה של השכונה כמעט כולו מרוקאי. "סלאח עבדסלאם ואחיו הם חצי מרוקאים וחצי צרפתים", אומר לי מדריך נוער שמכיר אותם היטב. "הם גדלו בדירה בשיכון ציבורי, לא רחוק מכאן".

חמש שעות ויותר עמדנו שם, בגשם וברוח, ואת התמונה שקיווינו לראות — סלאח עבדסלאם מובל באזיקים לניידת משטרה, מושפל ומובס, או סלאח עבדסלאם מובל באלונקה, שמיכה על ראשו, לאמבולנס, לא ראינו.

בסוף הוא ייתפס, חי או או מת, אבל קיני הטרור במולנביק ימשיכו לרחוש חיים בלעדיו. "אנחנו ננקה את מולנביק", הבטיח בסוף השבוע שר הפנים הבלגי. כפי שאנחנו, הישראלים, למדנו שוב ושוב על בשרנו, המשימה הזאת מורכבת הרבה יותר, קשה הרבה יותר, מלפשוט על בית בשכונה.

הטור המלא — ביום שישי במוסף לשבת