חודש וחצי בתוך האינתיפאדה השלישית — הגיע הזמן להתעשת. מיצינו את ההיגררות הרגילה, אותו דפוס פעולה שבו חזינו במהלך 50 הימים הארוכים של צוק איתן. הגיע הזמן להפסיק להאמין שניתן "להכיל" את האירועים לכלל דעיכה באמצעות תגובות מדודות. חסרונה של כל יוזמה מוחשי ממש כמו חסרונה של אסטרטגיה או תוכנית כלשהי. יש להתחיל ליזום כדי לנצח.
אין זה נכון שלא ניתן לנצח במערכה הזאת. היו מי שאמרו זאת גם במהלך האינתיפאדה השנייה. הם טעו. ישראל הכריעה אז את טרור המתאבדים.
גם אם מאפייני האינתיפאדה הנוכחית שונים — גם אותה ניתן להכריע. הסתכלות על המאורעות כעל רצף פעולות "טרור של יחידים" היא שגויה. זהו מאבק לאומי. הדבר החשוב הוא יצירת מאזן הפסדי לצד שבחר לנקוט אלימות. מאחורי גל הטרור הנוכחי עומדים כל הפלגים הפלסטיניים, המעודדים את האלימות ודוחפים להסלימה. הם מצפים לרווחים מהמהלך האלים שאמור, בראייתם, לטרוף את הקלפים.
כמו בצוק איתן — קברניטי המערכה מעדיפים לנקוט "עוד מאותו דבר" ולהדוף כל רעיון אחר.
ברור לחלוטין שהממשלה מצויה בפיגור ניכר אחרי האירועים. היא נוקטת באיחור רב צעדים כשהם כבר לא אפקטיביים.
כך בערה ירושלים בעצימות נמוכה במשך שנה. הדרג המדיני ידע שיש להציף את הבירה בכוחות שיטור וביטחון בהיקפים משמעותיים, אך הדבר לא בוצע. משהתעשת — כבר גלשה האלימות מירושלים לישראל כולה.
התפיסה שאין "לסגור שטח" כדי לא להרחיב את מעגל התסיסה התעלמה מההתפתחויות בחברון וסביבתה. טיפול משמעותי בתופעת השב"חים נעדר.
יש לחזור לכלי מרתיע ואפקטיבי שננקט בעבר ונזנח: הגירוש. בעיקר כשמדובר במסיתים שהם, כפי שמודים גם דוברי הממשלה, המנוע של האלימות הנוכחית.
נתניהו נהנה מתנאים אסטרטגיים נוחים יחסית: סוריה וחיזבאללה שקועים עד צוואר במלחמה הפנימית בסוריה. העולם הערבי עסוק בעיקר בעצמו. אירופה חרדה מהטרור האיסלאמיסטי.
הגיע הזמן לעבור ממילים למעשים. משליפות למדיניות. ראש השב"כ לשעבר ח"כ אבי דיכטר אמר באחרונה כי ההבדל בין גל טרור לאינתיפאדה הוא אובדן שליטה. נקודה זאת נחצתה. עתה יש להחזיר את השליטה. להחזיר את הביטחון לישראל ולאזרחיה.
