גברים במשבר

שני פסטיבלי שירה מתקיימים השבוע בגוש דן - פסטיבל 'שער' של הליקון, מוסד ותיק, ו'פסטיבל תל־אביב לשירה' שנערך על ידי עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט, שני פעילי שירה צעירים עם טמפרמנט אוונגרדי. לאיזה פסטיבל כדאי ללכת? לשניהם, כמובן, אבל כדאי בכל זאת לנסות להבין אם להכרעה בין שני הפסטיבלים יש איזו משמעות.

אולי מה שמבדיל בין הפסטיבלים הוא ההתנגשות בין הממסדיות של הליקון לאנטי ממסדיות של כרמלי ובוחבוט? התשובה החד־משמעית היא: לא. דווקא הפסטיבל האנטי ממסדי לכאורה, 'פסטיבל תל־אביב לשירה', מצטיין בנאמנות יוצאת דופן למה שאפשר לכנות "המשטר הישן" של השירה הישראלית, שכמעט כל אדוניו משתתפים בו. חיים גורי ונתן זך, למשל, צמד המשוררים הכי מלכותיים שאפשר למצוא היום בשירה הישראלית, ולצידם הטוען לכתר הוותיק אהרן שבתאי, שניסה להדיח אותם מכיסאם כבר בשנות ה־70. משתתף בפסטיבל גם צמד העורכים המיתולוגי שטבע את חותמו על השירה העברית של לפני 50 שנה, מנחם פרי וגבריאל מוקד, ולצידם מי שנחשב באותן שנים רחוקות לצעיר מבטיח במיוחד: מנחם בן. משתתף בו אפילו גדול סופרי ישראל אחרי עגנון והמועמד הרשמי של השמאל הציוני לפרס נובל: עמוס עוז. ואפשר למצוא בין המשתתפים בפסטיבל האנטי ממסדי לכאורה עוד שורה ארוכה של אנשי ממסד מובהקים מכל הסוגים, אבל נעצור כאן.

במילים אחרות: 'פסטיבל תל־אביב לשירה' הוא פסטיבל נוסטלגי, ואם זה מה שמתחשק לכם, להיכנס למכונת זמן ולמצוא את עצמכם משוטטים בממלכת האוונגרד הישראלי של שנות ה־60, 'פסטיבל תל־אביב לשירה' הוא הפסטיבל בשבילכם. תוכלו להשתתף שם בדיונים על מורשתם של ביאליק, אליוט, מיאקובסקי, קובנר, זמיר - כולם דמויות מוכרות יותר או פחות שנשלפו מנפטלין ההיסטוריה וצוחצחו לקראת הצבתם במין מוזיאון שעווה של השירה הישראלית העתיקה, זו של העשורים הראשונים לקיומה של מדינתנו הקטנטונת, העשורים שבהם היא הייתה עדיין לוחמת חירות יפת בלורית ותואר.

ומה באשר לפסטיבל המתחרה? באירוע הפתיחה של פסטיבל 'שער' (ואירוע פתיחה של פסטיבל הוא תעודת הזהות שלו) השתתפו שלושה משוררים ישראלים: ארז ביטון, רועי חסן, נעם פרתום. הנה המשטר החדש שהחליף את המשטר הישן: ביטון, חסן, פרתום. ומכיוון שפרתום משתתפת גם ב'פסטיבל תל־אביב לשירה', נשארנו רק עם שניים: ביטון וחסן. ומה משותף לביטון וחסן? נכון, שניהם משוררים ממוצא מרוקאי שמתעקשים להתייחס ברצינות למרוקאיות שלהם, כלומר לזיכרונות ילדותם, למורשת הוריהם, לצד "הגלותי" שלהם, ובעיקר למה שמארגני 'פסטיבל תל־אביב לשירה' לא מצליחים לחשוב עליו בלי לעקם את האף: לזהותם האוטוביוגרפית והתרבותית. והכי נורא מבחינת כרמלי ובוחבוט: שניהם, ביטון וחסן, נעשו בשנתיים האחרונות "יקירי התקשורת".

זה הקוץ שכרמלי ובוחבוט רוצים לשלוף מבשרה של השירה הישראלית הענוגה: את ביטון וחסן. ואם יש קוץ, יש פצע, ולכן 'פסטיבל תל־אביב לשירה' הוא לא רק פסטיבל נוסטלגי, הוא גם פסטיבל שמשדר תחושת משבר חריפה. אם צעירים בעלי תודעה אשכנזית, יהיה אשר יהיה מוצאם, אינם מוכנים להודות בכך שזוהי התודעה שלהם; אם במקום לכנות את עצמם "ניאו אשכנזים" ואפילו "אשכנזים זועמים" הם מעדיפים להציג את עצמם, כלשון המניפסט שלהם, כ"מודרניסטים" ו"הומניסטים", כאילו יש מישהו שאינו מודרניסט והומניסט; אם במקום להבין שהם צאצאיו המבולבלים של ממסד ציוני בורגני, שמורכב כמעט כולו מפליטים ומהגרים שהפכו למתנחלים וכובשים (וכדאי להיזכר בעובדה שזה קרה לפני 67'), הם מפנטזים שהם עדיין חלוצי הקדמה האנושית, כלומר דוגמאות טהורות, נטולות היסטוריה וביוגרפיה, של "האדם כסובייקט ריבוני, מרגיש וחושב" - נוסחה שמופיעה גם היא במניפסט הפסטיבל והועתקה מילה במילה (כולל שגיאות הכתיב) מהפילוסופיה האירופית של המאות ה־18 וה־19 - פירוש הדבר שמשהו בגלגל חילופי הדורות של התודעה האשכנזית נתקע, והגיע הזמן לשחרר אותו. וצעד ראשון בכיוון הנכון יהיה להכיר במשבר ולהעניק לו שם. לכנות אותו, למשל, משבר השירה האשכנזית הצעירה; משבר שכנראה מעיק בעיקר על גברים צעירים, שכן פרתום, כזכור, מככבת בשני הפסטיבלים.