yed300250
הכי מטוקבקות
    אירוע תג מחיר בכפר ביתילו, השבוע. הכל אצלנו כפוף למולך של "חופש הביטוי" | צילום: שאול גולן
    המוסף לשבת • 24.12.2015
    האויב מבפנים
    בן-דרור ימיני

    זה לא שלא ידענו. ידענו, הדחקנו. פה ושם ראינו אותם. פה ושם הם הואילו בטובם לומר מילה למיקרופון. אבל מחזה הביעותים בחתונת אחד מחבריהם המחיש את גודל הזוועה, ובעיקר את גודל הסכנה. מקננת בתוכנו חבורה, לא רק של עשרות, שאיבדו צלם אנוש. התמונות ששידר רועי שרון בערוץ 10 לא מאפשרות יותר הדחקה. הם האויב מבפנים. ג'יהאד יהודי ורצחני. עשרות צעירים משולהבים בקריאות שנאה, כשאחד מהם דוקר תמונה של תינוק שכבר נרצח – מה עוד נבקש כדי לצלצל בכל פעמוני האזהרה.

     

    בימים האחרונים, עוד לפני שידור התמונות מריקוד הדמים, דוברי הימין התעשתו. גם מנהיג הבית היהודי וגם יו"ר מועצת יש"ע התייצבו לצד השב"כ במאבק המסובך שלו נגד הסרטן הגזעני. בנוסף לגרעין הקשה, שאחוז שנאה לכל מה שהוא לא הוא, יש את מעגל התומכים והמבינים והמסבירים. יש את ההנהגה האידיאולוגית, שכוללת טיפוסים כמו מחברי "תורת המלך". רק לאחרונה הם קיבלו פטור מהעמדה לדין. הרי הכל אצלנו כפוף למולך של "חופש הביטוי". והמולך הזה לא גורם ל"שחרור קיטור", כפי שטוענים מצדדיו הרדיקליים. להפך. ככל שמרשים להם יותר, הם הופכים לקיצוניים יותר. וככל שהם הופכים לקיצוניים יותר, המילים מובילות למעשים.

     

    המנהיג הרוחני שלהם, יצחק גינזבורג, שנושא, אוי לבושה, בתואר "רב", כתב לבני מרעיתו: "יש לעקר את הרוח הציונית... את הממשלה, משמאל או מימין, עלינו למגר. וכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ... את בית המשפט עלינו לשבר (ואת הצבא) יש להכניע תחת יד הקדושה". אבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג דאעש, לא היה אומר את זה טוב יותר.

     

    "ועד מתיישבי השומרון", גוף שצמח בחצר האחורית של מפעל ההתנחלויות וזכה בעבר לתקציבים מהמועצה המקומית, העניק גיבוי לחוליגנים של "תג מחיר" ועודד "כניסה לכפרים הערביים הסמוכים ונקיטת פעולות הרס". "מנהיג" נוסף מאותו כיוון, בנצי גופשטיין, כתב השבוע לבני מרעיתו לכבוד ראש השנה האזרחי, שהנוצרים הם "ערפדים מוצצי דם". האם שוב יצוץ לו חופש הביטוי כדי להכשיר את השרץ? וכי לא הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק?

     

    זה לא מספיק לגנות. זה קל מדי. הגיע הזמן לעשות מעשה. ואם יש צורך לנקוט שיטות לא נעימות – אז יינקטו נא שיטות לא נעימות. ואם תהיה פגיעה בזכויות אדם – אז תהיה. משום שאם לא נחסל את הגידול הסרטני הזה כשהוא קטן – הוא ילך ויגדל. והוא יחסל את כולנו.

     

     

    במסגרת המשפטיזציה של ישראל הוחלט בעבר, בעקבות פרשת בר־און חברון, שהיועץ המשפטי ימונה על ידי ועדה. מדינות מתוקנות לא נזקקות לגננת בכל הנוגע למינוי יועץ. אבל במדינת המשפטיזציה הפירוש של דמוקרטיה הוא סירוס הדרג הנבחר והעברת סמכויות לדרג המקצועי ובעיקר השיפוטי. התוצאה היא שישראל נמצאת במקום הראשון בעולם באימוץ הנוסחה של "ועדה בראשות שופט", שמחליפה את סמכות הנבחרים. זו לא דמוקרטיה. זו משפטוקרטיה.

     

    הוועדה שהתכנסה בחודשים האחרונים הייתה אמורה להמליץ, כמו קודמותיה, על שלושה מועמדים. אחרת, גם המעט שבמעט ממה שנותר מסמכויות הדרג הנבחר – נמחק. אפשר לאמץ פתרונות קוסמטיים. למשל, שלא יהיה צורך ברוב של ארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה כדי להפוך מועמד למומלץ. אבל נדמה ששלטון תקין מחייב דווקא חזרה למצב הקודם, כפי שנהוג במדינות מתוקנות. אין צורך להדביק לכל מועמד קשר מושחת לשלטון. בעבר עשו את זה גם לשופט יוסף שפירא, כאשר היה מועמד לתפקיד מבקר המדינה. הוא זכה למינוי. הנבואות לא הגשימו את עצמן. הוא שומר על עצמאות.

     

    בארצות־הברית מינה הנשיא ג'ון קנדי את אחיו רוברט לתפקיד שר המשפטים שהוא גם התובע הכללי. לשר המשפטים בקנדה יש סמכויות של היועץ המשפטי והוא רשאי לבטל החלטות של התביעה הכללית. אפשר להמשיך. במדינות מתוקנות אף אחד לא הופך כל מינוי פוליטי למינוי מושחת. הגיע הזמן שגם ישראל תהפוך למדינה מתוקנת.  

     

     

    בשנת 2007 השתתף הסטודנט ליאב אורגד בהשתלמות על זכויות אדם באיחוד האירופי. הופיע שם גם נציב זכויות המיעוטים של האיחוד. לאחר הרצאה ארוכה, שאל אורגד: האם גם לרוב יש זכויות? הנציב הופתע. לאחר הרהור קצר, הוא אמר שלא. לרוב יהיו זכויות רק כאשר הוא יהפוך למיעוט.

     

    עברו שמונה שנים. אורגד הספיק לסיים דוקטורט בהרווארד ולפרסם מאמרים בכתבי העת המשפטיים המובילים בעולם. השבוע, במרכז הבינתחומי, הושק ספרו שמתמודד עם השאלה שהוא עצמו העלה ב-2007: "ההגנה התרבותית על אומות: תיאוריה ליברלית של זכויות הרוב". הספר יצא בסדרה יוקרתית של אוקספורד. האליטה האקדמית והשיפוטית הגיעה. אי־אפשר היה לבחור בעיתוי טוב יותר. אלה הימים שבהם אירופה מתחבטת בשאלות של מהגרים, מיעוטים והגנה על האתוס של הרוב.

     

    מדובר בנושא נפיץ. אורגד צלח אותו. הספר מהווה תוספת מעמיקה לדיון הציבורי. אורגד הציג בספר שיטות של מדינות אירופיות למנוע התאזרחות. למשל, מבקש מקלט, 13 שנים בספרד, לא ידע לציין את שם האצטדיון בברצלונה. הוא נפסל. במקומות אחרים שואלים על שחייה בעירום. זו לא הדרך, טוען אורגד. אבל לרוב יש זכות לבדוק אם מבקשי ההצטרפות שותפים לאתוס דמוקרטי.

     

    כך או כך, אורגד, בן שלושים וקצת, הפך למטאור אקדמי. הוא הגיע משכונת מצוקה אל פסגת העולם האקדמי. לספר שלו יש השלכות ברורות על סוגיית מדינת הלאום היהודית־דמוקרטית. גם הספר וגם הצמיחה של אורגד הם סימן מעודד. מתברר שאפשר לחרוג משירת המקהלה, אפשר לצאת מהקופסה, ועדיין לזכות בהצלחה אקדמית.

     

     

    אין לי שום תוכניות להביע עמדה בשאלת רומן זדורוב. זה לא שאסור לבקר החלטות שיפוטיות. בוודאי שמותר. אלא שיש משהו שהשכל הישר מתקשה לקבל. הרי לפעמים בג"ץ מבטל החלטות שלטוניות בנימוק של "חוסר סבירות". כבר קרה שההחלטה התקבלה ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה. איך יכול להיות שהחלטה היא בלתי סבירה, אם ארבעה שופטים חשבו שהיא כן סבירה? הרי בעצם העובדה שארבעה קבעו שההחלטה סבירה, ההחלטה נכנסה למה שקרוי במשפט "מתחם הסבירות".

     

    באותה מידה, איך יכול להיות שאדם מורשע כאשר אחד מתוך שלושת שופטי ההרכב קובע שיש צורך לזכות? הרי עצם העובדה ששופט אחד משלושה, או שניים מחמישה, קבעו שיש לזכות, מעידה על כך שקיים ספק סביר. ואין צורך ביותר מספק סביר כדי לזכות.

     

    לפני כשש שנים דנו בעניין הזה שתי ועדות מומחים. חלק מהמומחים חשבו שאם שופט אחד מזכה, נוצר ספק סביר שמחייב זיכוי. בסופו של דבר הומלץ שעמדת מיעוט התומכת בזיכוי היא עילה לדיון נוסף. אף אחת מההמלצות לא יושמה. הנה עוד אתגר לשרת המשפטים. משום שהשכל הישר מסרב לקבל שזדורוב, או כל מורשע אחר, יינמק בכלא, כאשר יש ספק סביר בנוגע לאשמה. 

     

    bdyemini@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 24.12.15 , 15:00
    yed660100