הכאב ההוא ארוז היטב. הזמן שחלף עטף אותו מכל צד, והילדים שבאו אחריו ריפדו אותו בחיוכים. אבל הוא עוד שם. פעמים שהוא נזכר ללחוש עמוק מתוך הבטן. הוא לא זועק, בדיוק כמו אז שהגיח לעולם מתוכי ולא בכה. זו הייתה הדממה שהקיפה אותו שבכתה, לא הוא. מסביב ביקשו ממנו כולם לא להתבלט, לזוז הצידה ולפנות את מקומו לשמחה ולחיים. הוא ילד טוב הכאב, לא רוצה להציק, לכן הוא מתחבא בפנים ורק מדי פעם לוחש בשקט.

חינכו אותי שהמשימה החשובה ביותר של אישה היא ללדת ילדים. רק שכחו לספר לי שלפעמים ילדים באים לעולם מתים. הסטטיסטיקות מדברות על כך שכל היריון חמישי מסתיים בהפלה, כל אישה רביעית עוברת הפלה, ואחוז מכלל הלידות בישראל מסתיימות ב"לידה שקטה".

"לידה שקטה?" אולי נכון יותר לקרוא לילד בשמו, "לידה מושתקת". כי אין מי שמכין נשים צעירות לאפשרות שתנועת החיים שברחמן תיעלם וקולות דהירת הלב שבתוכן ייאלמו. אף אחד גם לא מכין זוג צעיר להתמודדות עם דילמות בלתי אפשריות: להמשיך או להפסיק היריון שבו סיכון גבוה ללדת ילד פגוע. ואחרי הדילמות, וייסורי הצירים וכאב הדממה, מה שהיה אמור להיות מפגש ראשוני עם חיים הופך למפגש עם מוות. ויש חלל וסביבו חלל, חלל חינוכי וחוקתי והלכתי.

בשבוע שעבר 35 אצבעות בכנסת ריפרפו בעדינות על הכאב שלי. בפעם הראשונה לא אמרו לו לזוז או לשתוק. והוא שמח הכאב. לא בשביל עצמו, שכבר שנים חלפו מאז נולד, אלא בשביל כל אותן נשים שעלולות לעבור לידה שקטה בין השבוע ה־22 לשבוע ה־26, וכעת עתידות לזכות בהכרה ובתמיכה.

הצעת חוק לידה שקטה של ח"כ עליזה לביא, שעברה בקריאה טרומית, עם 35 תומכים ואפס מתנגדים, מבקשת למלא את החלל ולהשוות בין ההגדרה הרפואית להגדרה החוקית. מבחינה רפואית, אחרי השבוע ה־22 לא מדובר בהליך של הפלה טבעית או גרידה, אלא בלידה לכל דבר. חוץ מהסוף, כמובן. הסוף המר.

גם החלל ההלכתי מבקש להתמלא. דיני האבלות של ההלכה היהודית הם מסגרת תומכת לאבל ולסביבה החברתית שלו. בזכותם אנשים יודעים איך לגשת לבית האבל, מה לומר ובעיקר מה לא לומר. ובהיעדר הלוויה ושבעה על תינוק שעוד לא נולד, אין מילות נחמה להורים שאיבדו את תינוקם. ובאין מילים יש מבוכה והשתקה והתרחקות.

את החלל הזה מבקש למלא "כחלום יעוף", ספרו של אברהם סתיו, שעבר יחד עם רעייתו לידה שקטה. סתיו מצא מקורות הלכתיים לכך שיש לקרוא לתינוק המת בשם, שאין למדר את ההורים מקבורת העובר ושההורים רשאים לאמץ חלק מדיני אבלות, כמו להדליק נר זיכרון ואפילו לומר קדיש.

כעת יש למלא את החלל החינוכי־חברתי. קבוצת הפייסבוק "חיבוק בשקט" כבר עושה זאת ברשת, וכל אחת מאיתנו יכולה לעשות זאת בחיים האמיתיים. לא צריך להעצים את הכאב או להיכנע לו. רק לקרוא לו בשם, ולתת לו לבכות בשקט.