לחלק מאנשי השמאל יש אישיות כפולה. האחת היא נופת צופים שרוצה ישראל יהודית, דמוקרטית ומוסרית. היא עוסקת בביקורת עצמית, שכל חברה דמוקרטית צריכה לשמוע וחייבת לשמוע. ויש אישיות נוספת. זו שמציגה את ישראל בעולם. לא למען ישראל טובה, מוסרית ודמוקרטית יותר, אלא הסתה נגד ישראל. אבנר גבריהו הוא דוגמה בולטת לאישיות הכפולה. ככל שהקול שלו והטענות שלו היו למען ישראל מוסרית, הוא היה ראוי לכל ברכה. זו הסיבה שכאשר הארגון קם, לפני עשור, הייתי מהתומכים.

החיכוך עם הקהילה הבינלאומית הפך את הארגון ואת אנשיו למשהו אחר. כאשר הם משתפים פעולה עם ארגון אירי כמו "טרוקר", וגם זוכים ממנו למימון, זה לא כדי להפוך את ישראל למוסרית יותר. הרי הארגון הזה תומך בהחרמת ישראל. וכאשר גבריהו מופיע בפני ועדה של האו"ם, שיש בה רוב אנטי־ישראלי אוטומטי, אז הטענות שלו על "מוסריים יותר" לא מחזיקות מים. למי הוא מספר את זה, לנציג סודן? וכאשר הוא יוצר את הרושם שחיילים יורים בפלסטינים חפים מפשע במכונות ירייה, כעניין של יום־יום, הוא משקר. ואסור לשכוח את החברים של גבריהו ליחידה. הם כועסים. הם כואבים. הם צודקים.

גבריהו חוזר על עוד טענה שחוקה מתוצרת ישראלים שפועלים בעולם: "השוואה לצבאות אחרים לא רלוונטית, אני ישראלי". ובכן, ההשוואה רלוונטית. ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, מרטין דמפסי, אמר שהוא שולח קצינים לישראל משום שזה הצבא שצריך ללמוד ממנו איך להגן על חפים מפשע. העניין הוא שחיילי נאט"ו או בריטניה או ארה"ב לא עושים את מה שעושים אנשי שוברים שתיקה. אבל גבריהו וחבריו יוצרים את הרושם, בשוגג או בזדון, שישראל היא הפושעת הגדולה עלי אדמות וצבאות.

המטרה של גבריהו וחבריו לגיטימית, אולי אפילו מוצדקת – סוף לכיבוש. העניין הוא שההסתה נגד ישראל לא מקדמת את סוף הכיבוש. להפך. גבריהו וחבריו פוטרים את הפלסטינים מאחריות, מאלימות. הם מעודדים את הסרבנות הפלסטינית. הם מחזקים את המחנה ששואף לחורבן ישראל. 

בעבר כבר הצעתי לאנשי שוברים שתיקה: אני מתחייב לתמוך בכם, אם תפסיקו את שיתוף הפעולה עם קרנות שתומכות ב־BDS. הם לא עונים. הם יודעים למה. כך שיפסיקו להזיל דמעות תנין. מה שהם עושים לישראל בעולם, הסתה ודמוניזציה, הוא הרבה יותר גרוע ממה שעושים להם בישראל.