יעד לכיבוש
כבר חמש שנים וחצי עסוק גבי אשכנזי בפרשת הרפז. אם לצרף לזה את השנים שבהן הוא עבד בכל מה שנטען נגדו שעבד – הרי שכבר כמעט עשור שהרמטכ"ל לשעבר עסוק בנושאים שהם הרבה פחות ביטחון והרבה יותר פוליטיקה.
הייתם מצפים שאדם שעבר הכשרה כזאת במסדרונות הפוליטיים והמשפטיים, יהיה ערוך ומוכן לזנק לתוך המערכת הפוליטית. אבל נדמה לי שזה לא המקרה. פוליטיקה היא לא רק מקצוע. היא בראש ובראשונה אופי. והתנהגותו של אשכנזי כפי שהיא נחשפת לפנינו בדו"חות השונים מעוררת ספק אם האיש ניחן במעלות – או בחסרונות – שבהן אמור להיות מצויד איש פוליטי ששואף אל הכי גבוה.
למרות הטענות הקשות על התנהגותו של הרמטכ"ל לשעבר, שנקבע שאינה מעלה אשמה פלילית אבל בהחלט פסולה במישור הערכי והציבורי ואינה הולמת קצין כה בכיר בצבא – אשכנזי הוא במידה רבה קורבן. כשחושבים נגד מי נלחם כל השנים האלה – שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שניחן בכל התכונות שלאשכנזי אין - קל לראות אותו נופל לתוך כל בור אפשרי שנטמן לו בדרך. וגם זו סיבה שמקומו של אשכנזי לא שם, במסדרונות הפוליטיקה.
זה לא מספיק לשבת עם יאיר לפיד, או עם נציגו של לפיד לעניין הזה, ח"כ אלעזר שטרן. זה בוודאי מחמיא לדעת שכל מפלגה תרצה לראות אותו אצלה בשורה הראשונה – כי הרי אף אחד לא ממהר לנדב לו את כיסא היו"ר. אבל זה הצד המהנה בכניסה לפוליטיקה, ישיבות הפיתוי והציד בבתי הקפה. אשכנזי עוד עשוי להאמין לדברים שהוא שומע שם - שרק הוא יכול להחזיר את השפיות, שעם ישראל זקוק לו, שהוא האלטרנטיבה ואין בלתו. אבל דרך ארוכה ומתישה מחכה לו, דרך קשה הרבה יותר ממסע כומתה בגולני. בטח אם יבחר במפלגת העבודה, אבל גם אם יחליט להצטרף ליש עתיד (ובכלל לא בטוח שזו האפשרות המועדפת עליו).
אז נכון, להשתפשף על התחכום, התחמנות והמניפולטיביות של ברק זה בהחלט שיעור טוב. אבל זה לא מספיק. השאלה אם אשכנזי עצמו יבין שאת מה שצריך – לא בטוח שיש לו.
קריסת הקונספציה
לכל אחד יש איזושהי קונספציה שבשלב כלשהו בחייו התרסקה. הקונספציה של בנט, כך התברר לי השבוע, התרסקה בזמן מלחמת לבנון השנייה. עשר שנים הוא נושא את סימני הצריבה הזאת כשגילה אז, בתפקידו כמפקד כוח ציידי רקטות בגזרה המערבית בלבנון, איך צה"ל שבוי בקונספציה. באותו זמן הוא היה יזם היי־טק מצליח: ב־11 ביולי 2006 הוא חגג את מסיבת הסיום שלו בחברה אותה מכר במיליונים. למחרת בבוקר נחטפו רגב וגולדווסר.
במשך שנים הוא האמין שצה"ל הוא הצבא המתוחכם והזריז, ואילו הצד השני הוא הגמלוני והכושל. במלחמת לבנון, הוא מספר, הוא קלט שכל האסטרטגיה תקועה. משהו לא טוב קורה כאן, אמר לעצמו עוד כשהיה בשטח הכינוס לפני הכניסה ללבנון. השותפה שלו, מיכל צור, קישרה אותו עם יוחנן פלסנר מקדימה, שחיבר אותו עם ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר. כל הקונספציה כאן קורסת, אמר לו בנט בהתרגשות. דיכטר אמר שהוא יודע, אבל הוא כבר לא בצומת של קבלת ההחלטות. בנט נכנס ללבנון והיה שם יותר משבוע. כשיצא משם, אמר לעצמו שאסור לתת לדבר כזה לקרות.
לדעתו, האויבים שלנו עשו שלוש קפיצות מדרגה: הם הבינו שבקרב שריון בשריון, כלומר צבא מול צבא, צה"ל תמיד ינצח, ולכן התחילו יורים ברקטות מתוך אוכלוסייה. הם הבינו שגם כל חיל האוויר לא יעזור לנו מול כמה לוחמי קומנדו שיוצאים מתוך מנהרה, והם הבינו כמה חשובה הלגיטימציה בעולם.
עשור אחרי מלחמת לבנון, ולדעתו של בנט אנחנו עדיין שבויים בקונספציה ובמאובנות מחשבתית. צוק איתן לקח 51 יום, הוא אומר. יותר ממלחמת יום הכיפורים הטראומתית. והבעיה היא לא בלוחמים, לא במפקדים, גם לא ברמטכ"ל. הבעיה היא הדרג המדיני. עד לרגע הזה, לדברי בנט, לא דנו בקבינט אפילו פעם אחת בדו"ח לוקר, ועדה שראש הממשלה מינה כדי לשאול שאלות יסוד.
זהו, לדברי בנט, הרקע לנאומו ביום שלישי בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ה־INSS. הנאום הזה הוא נאום האלטרנטיבה. נאום שבו הוא מציג לדבריו משנה ברורה ונוקבת, ומושאי הביקורת הם נתניהו וביבי.
אלא שבשיחות סגורות הביקורת של בנט הרבה יותר נוקבת. הוא טוען שיעלון הוא פשוט שר ביטחון כושל. כדי לאזן את הדברים הוא מוסיף מיד שבוגי הוא איש טוב, מנהל טוב, אבל כשזה יוצא מפיו של בנט זה נשמע כמו טוב במובן הרע של המילה. כי שר, לדעתו, לא אמור לגלוש על התפקיד השוטף היומיומי, להיות מנכ"ל המשרד של עצמו. בשביל זה לא צריך להיות שר. שר צריך לבדוק כל הזמן את הנחות היסוד בתחום אחריותו, לנער את המערכת ולשנות אותה.
בנט לא מתכוון לקחת את זה לשום מקום. הוא בעצמו אומר שהוא לא יוצא לקמפיין, אין מחר בחירות, הוא לא מתכוון לעשות שום צעד פוליטי. אבל בליכוד רואים בזה מעשה פוליטי, ועוד איך. זה לא סוד שבנט עוד לא החלים לגמרי מהאכזבה כשבמקום תיק הביטחון שהבטיח לו נתניהו במפורש, הוא קיבל את תיק החינוך. הוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה על ההצלחות שלו במשרד, על המהפכות שהוא עושה ועל האנשים הנפלאים שהוא נתקל בהם בסיוריו בבתי הספר. זה לא דומה בשום צורה לאדרנלין שנוסך בו הדיבור על ביטחון.
אבל הסיבה העיקרית שזה יצא עכשיו, אומרים בליכוד, זה הרצח בעתניאל. ברגע שיש אירוע כזה, יש בציבור הימני, אנשי הכיפות סרוגות, המון כעס ותסכול. אין לבנט תשובות אמיתיות לזה. הפתרון שלו הוא להיבדל. להפנות את הכעס והתסכול למקום אחר ולהציג את עצמו כאלטרנטיבה. בפועל אין שום חדש במה שאמר. את מה שאמר על עזה אומרים כולם. אפילו לישראל כץ יש תוכנית לבנות אי מול חופי עזה. ואם כולם אומרים, אז איפה הקיבעון המחשבתי?
הבעיה, אומר גורם בכיר בליכוד, זו התגובה. ברגע שנתניהו ויעלון התחילו לתקוף אותו הם שיחקו לטובתו. אז הנושא תפס יותר מאשר היה תופס אם היו מתעלמים. הקרב שלו הוא על כמה מנדטים שבין הליכוד לבית היהודי, אלה שהליכוד לקח ממנו ערב הבחירות. וכשיעלון מדבר על ילדותיות וחוסר אחריות, הוא לא עושה רושם על אותם מנדטים. הם לא רוצים אחריות, הם רוצים פתרון.
בכל פעם שנתניהו מתפתה לתקוף את בנט, הוא רק מפסיד מזה. כמו הקמפיין שעשה נגדו ב־2013, שרק הגדיל את מספר המנדטים של הבית היהודי והעצים את מעמדו של בנט.
ולכן, אומרים בליכוד, מה שביבי ובוגי עשו השבוע, היה גול עצמי.
תזוזה בגוש
בנט לא היה היחיד שדיבר באותו כנס על מאובנות מחשבתית וחוסר יצירתיות של הדרג המדיני. גם שר החינוך לשעבר, גדעון סער, נאם בכנס. במקרה לגמרי גם הוא דיבר על שיקום עזה והשתמש במושגים כמעט זהים לאלה של בנט. יצא, שבמקום שנתניהו יותקף משמאל, שזה אזור הנוחות שלו, הוא הותקף מימין. ולא סתם מימין, אלא מצד שותף שלו בקואליציה ומצד האיש שמאז פרישתו מהליכוד, הוא סדין אדום עבורו.
השאלה היא, אם בעקבות זה יכולות להיות תזוזות בתוך הגושים הפוליטיים. אם, למשל, יכול להיפתח ציר בין הבית היהודי לבין ישראל ביתנו לקראת הבחירות הבאות. הרי בנט הציג השבוע תזה דומה לזו של ליברמן בנושא החשיבה השבלונית של הדרג המדיני, ושניהם מדברים על אובדן הביטחון האישי שעשוי להיות הנושא המרכזי לקראת הבחירות הבאות.
שאלתי השבוע את ליברמן, אם דבריו של בנט מקדמים את הבחירות ואם הוא רואה אפשרות של שיתוף פעולה עם בנט.
הביקורת של בנט והתגובה של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, אמר ליברמן, יוצרת דינמיקה שכולם מבינים שבסופה אנחנו נלך לבחירות. אין ספק שהתחיל מאבק על המיצוב ועל המנהיגות במחנה הלאומי.
ואיפה אתה בכל זה, שאלתי.
לנו יש קו ברור, ואני שמח לשמוע אצל כל המבקרים של הממשלה הנוכחית, כולל אלה שמחוץ לפוליטיקה, שהם עושים פרפראזה על כל מה שישראל ביתנו אומרים כבר חודשים רבים.
הציון: נ'
שאלת מינויו של ראש המוסד החדש, יוסי כהן, אינה מרפה. הסיבה לכך פשוטה: יותר מדי אנשים יודעים, שהמועמד המועדף על ראש הממשלה היה בכלל נ', סגנו של ראש המוסד היוצא, תמיר פרדו, ושמשהו קרה ובסופו של דבר מי שקיבל את התפקיד הוא כהן.
שאלת העדפתו של נ' אינה בגדר שמועה בלבד. ראש הממשלה התקשר לנ' ונתן לו להבין שהוא זה שנבחר לתפקיד. מכיוון שנ' היה באותו זמן בבסיס, יש לשיחה הזאת לא מעט עדים.
על פי מקור מהימן, בין שיחת הטלפון של נתניהו לנ' והודעתו של נתניהו על בחירתו של כהן, התקיימה שיחת טלפון בין נ' לבין יוסי כהן. בשיחה הזאת שיתף נ' את כהן בשיחתו עם ראש הממשלה, מה שהביא למחול שדים, שעל פי אותו מקור הגיע עד לאשת ראש הממשלה שהייתה מעורבת במינוי הזה עד לשערות ראשה.
אבל מה שמעניין הוא, שבניסיונות של נתניהו לרצות את כהן על כך שהחליט למנות את נ', הובטח לכהן פרס ניחומים: שגריר ישראל בארה"ב. כהן סירב להצעה. וכך, בסופו של דבר נלקח מנ' התפקיד שכבר הובטח לו וכהן, חביבה של הגברת נתניהו, מונה לתפקיד ראש המוסד.
מה שמתסכל בסיפור הזה ולכן הוא לא יורד מסדר היום, זה הקלות והבנאליות שבה מתייחסים אנשים שליבם כבר גס בשלטון, לדברים שצריך להתייחס אליהם בחרדת קודש.
לא אמריקה, קוריאה
"מה שצריך לעשות זה לאמץ נורמות שנתקבלו בבית הנבחרים של ארצות־הברית", כך פתח רה"מ את ישיבת הממשלה לאחר שהודיע על שינויים בחוק לסימון עמותות שמובילה השרה איילת שקד.
אבל כשקוראים את טיוטת החוק שאמורה לעלות בשבוע הבא להצבעה בכנסת, רואים שנתניהו תומך בהצעת חוק שכלל אינה קיימת בארה"ב או בכל מדינה דמוקרטית. למעשה, החוק שמציעה שרת המשפטים מכיל סעיפים דרקוניים שמהווים הפרה חמורה ובסיסית של חופש הביטוי, ומזכירים יותר את רוסיה וצפון־קוריאה (צפון־קוריאה כבר אמרנו?) מאשר את המצב בארה"ב.
הנוהל האמריקאי שאליו התייחס נתניהו בישיבת הממשלה ובתדרוך לכתבים זרים, דורש בסך הכל מנציג עמותה המופיע בפני ועדה בבית הנבחרים למסור תצהיר ובו פירוט של המימון שקיבלה העמותה ממדינות זרות או מהממשל האמריקאי. לעומתו, הצעת החוק הישראלית דורשת מכל עמותה המקבלת ממדינה מימון שעולה על 50 אחוז מתקציבה - לציין בכל פרסום רשמי, לרבות מודעות בעיתונים, שלטי חוצות ואפילו סטטוסים בפייסבוק, את היותה נתמכת על ידי מדינות תורמות. מצב קיצוני כזה, שבו הממשלה מכתיבה לעמותה מה לכתוב בכל פרסום או מכתב - לא קיים בשום סקטור בישראל ובוודאי שאין לו שום מקבילה בעולם הדמוקרטי, לרבות בארה"ב. אם יעבור החוק, זו תהיה הפעם הראשונה שבה המדינה מכתיבה לאזרחיה מה לכתוב ומה לומר ותחייב כל נציג עמותה לעשות שיימינג ציבורי לעצמו באופן מפלה ואלים.
יותר מזה. החוק ממשיך את האפליה בין עמותות ימין לעמותות שמאל ויביא לכך שעמותה המקבלת כספים מחו"ל מאגודות, קרנות, ותורמים פרטיים, תוכל להביע את עמדתה באופן חופשי ומבלי לחשוף כלל את מקורותיה הכספיים. מנגד, עמותה שמקבלת מימון גם ממדינות תורמות, לא רק שתחויב לחשוף את התרומות בדו"חות מיוחדים ופומביים כפי שנהוג היום - היא תחויב לכתוב זאת בכל מסמך רשמי, על מנת ליצור מראית עין כאילו המניע העיקרי של פעילותן הוא ריצוי המדינה התורמת.
נכון, החוק לסימון עמותות לא יכלול ענידה של תג בכנסת, כפי שקבע נתניהו, אך שאר הסעיפים המאלצים את נציגי העמותה להזכיר את מקורות המימון בכל רגע, חמורים שבעתיים. מבחינה עקרונית אין הבדל בינם ובין ענידת תג על הבגד.
כאשר נתניהו דורש שקיפות, הוא שוכח לציין שח"כ זאב אלקין כבר העביר חוק מיוחד המתייחס רק לתרומות ממדינות, ועל פיו כבר עכשיו כל עמותה מחויבת לחשוף בכל רבעון את התרומות שהיא קיבלה ממדינה תורמת. החוק הישראלי גם מחמיר יותר מהנוהל האמריקאי, בכך שהדרישה גורפת לכלל העמותות, ללא קשר להופעת נציגיה בפורומים בכנסת.
שלא במפתיע, בנושא השקיפות החוק הישראלי המוצע נבדל מהנוהל האמריקאי בכך שאינו דורש שקיפות מעמותות המקבלות מימון מהמדינה. גם המצב כפי שהוא היום וגם הצעת החוק החדשה, מעניקים "חסינות" לארגוני הימין ולא דורשים שקיפות בנוגע לכספים המגיעים מתקציב מדינת ישראל או בנוגע לכספים המגיעים מתושבי חוץ המתגוררים בחו"ל.
שאלתי את יריב אופנהיימר, מזכ"ל ודובר שלום עכשיו, מה דעתו על החוק שיגיע למליאת הכנסת בשבוע הבא.
בשבועות האחרונים, אמר אופנהיימר, הממשלה יחד עם ארגוני ימין מנהלים קמפיין שכל מטרתו לעשות דה־לגיטימציה לכל מי שחושב אחרת מהם. השיא של הקמפיין הזה הוא החוק לסימון עמותות שהופך את קמפיין השתולים של "אם תרצו" לחוק בספר החוקים של מדינת ישראל.
עצם המחשבה, הוא אומר, שהממשלה היא שתחליט עבורי מה ייכתב במודעה או בפוסט בפייסבוק, כדי לחייב אותי להציג את עצמי כמייצג אינטרס זר - היא דבר מרגיז ומקומם. הכעס מתעצם כאשר החוק מופנה רק כלפי ארגונים מסוימים ואילו שאר ארגוני הימין ימשיכו ליהנות מתרומות מחו"ל ומכספי מדינה חסויים מבלי שהציבור אי פעם בכלל יוכל לגלות זאת.
