שוב ושוב הם מסתערים על אזרחי ישראל, סכינים שלופות בידיהם. נערים ונערות, שהיו אמורים להיות עסוקים בלימודים ובתהליכי התבגרות, ובמקום זאת מוצאים את מותם בידי כוחות הביטחון או עוברי אורח, לא אחת אחרי שהרסו עוד משפחה בישראל. אלה היתושים, אבל היכן הביצה? הפעם אלה לא ארגוני הטרור, כך אומרים לנו, אלא ההסתה הפלסטינית.

אין לפטור את המְפגעים מאחריות, ועם זאת אחריותם של המסיתים כבדה יותר. מלוא כל הארץ תודעה. המפגע הבודד אינו באמת בודד, הוא נשלח לפעולה על ידי הדרשן במסגד השכונתי ועל ידי הקריין בטלוויזיה. הוא משחק כדורסל באולם שנקרא על שמו של רוצח, ובדרך לשם עובר בכיכר שקרויה על שמה של רוצחת. כל אלה מחוללים תודעה. חכמינו הקדמונים ידעו מה רבה השפעתה של ההסתה, עד שקבעו שלמרות שמהפכים בזכותו של כל פושע, ואפילו רוצח, אין מהפכים בזכותו של מסית. מחבל אחד יכול לפגוע במעט אנשים, אבל מסית אחד יכול לייצר עשרות ומאות מחבלים.

מה אנחנו עושים כדי להילחם בהסתה? מאשימים את אבו־מאזן. מה אנחנו מבקשים להשיג בכך? לא ברור. הנמר עהפוך את חברבורותיו לפני שאבו־מאזן ישנה את דרכו ולפני שמישהו בעולם יבוא חשבון עם הרשות הפלסטינית על 20 שנות הסתה פרועה. אנחנו לבד בעניין הזה. המפתח להצלחת המאבק בהסתה הוא בהירות מוסרית, שרק מכוחה נפסיק לראות בשנאה פתולוגית כלפינו תופעה טבעית.

אם בצרפת ובגרמניה מוקיעים את האנטישמיות ונלחמים בה, מדוע אנו צריכים להשלים איתה? אנטישמיות גסה ופרימיטיבית לא כלולה בחופש הביטוי, גם לא קריאות להשמדת ישראל והאדרת רוצחים. כשם שזכותה של ישראל לפעול נגד משלוחי טילים גם קודם שהטילים עפים באוויר, כך זכותה לפעול נגד הפצת ארס ושנאה גם קודם שהמפגע הספוג בהם יוצא לדרכו.

מהעיקרון הזה צריכה להיגזר תוכנית פעולה. ערוץ טלוויזיה שהיהודים מוצגים בו כחיות ותת־אדם צריך להיחסם. המטיף שמנצל את הבמה שניתנה לו כדי לומר שהדרך לגן עדן היא הרג יהודים צריך להיעצר. גם אין להשלים עם קיומה של כיכר ברמאללה על שם דלאל מוגרבי, שאחראית לרצח של 35 ישראלים. רק במעשים מסוג זה, ולא בגינויים ובהתבכיינות, תעביר ישראל את המסר שהסתה היא מחוץ לתחום, לא פחות מאשר פיגועי דקירה או דריסה.

אין זו גזרת גורל שהפלסטינים יהיו בורים ושונאי ישראל. כבר היום רבים מהם אינם כאלה, ואם נראה בערביי יהודה ושומרון קהל יעד שאנו רוצים להשפיע על עמדותיו, יש תקווה לגמול את החברה הפלסטינית מהטירוף שאוחז בחלק גדול ממנה. לישראל אין אסטרטגיה ביחס לדעת הקהל הפלסטינית, כי היא פועלת מתוך הנחה שתהיה היפרדות בין האוכלוסיות. כבר כמעט 50 שנה שפועלים לאור הנחה זו, אך ההיפרדות אינה נראית באופק, ולכן יש לפעול לאור המציאות.

לגיטימי לגמרי, לדוגמה, לכרוך בין היתרי עבודה בישראל לבין גמילה מהסתה. אין כוונתי לשטיפת מוח, אלא להשכלה בסיסית ביחס לעם היהודי ולמדינת ישראל. אנחנו מנסים להסביר את עמדותינו במדינות רחוקות, מדוע שלא נעשה זאת מול אוכלוסייה הרבה יותר רלוונטית לחיינו כאן, מבלי לגרוע מהעשייה הביטחונית? ייתכן שזו החדשנות המשבשת שעלינו להשתמש בה כדי לחולל שינוי. √