2007 // קובי עובדיה - זמורה־ביתן - 249 עמודים

פתה לדבר על הייחוד של '2007' במונחים של ספרות הומואית, אבל בימים שבהם רומנים מאת סמי ברדוגו ויותם ראובני מועמדים לפרס ספיר - הגדרה כזאת היא צעד קצת מגושם, קצת מיושן. למעשה, קשה להגדיר את הרומן הזה במונחים ז'אנריים - אולי דווקא מפני שקובי עובדיה מבליט כל כך את הזיקה שלו למוסכמות תסריטאיות ולקונבנציות סגנוניות; לדימויים קולנועיים, פופיים, שיווקיים.

מסגרת העלילה הראשית של הספר יכולה לעזור. שרון יאנג, הגיבור והמספר, מתאר לקוראים סיפור המרה. למעשה, את סיפור ההמרה האחרון והמוחלט שהוא מבקש לעבור - אחרי כמה גלגולים אחרים, חילופי זהות ושמות שעבר בפחות מ־40 שנה. בתחילת הספר הוא ספק שירותי מין וירטואלי, אדונם של מאוננים מעריצים מרחבי הארץ והעולם, דייר במגדל תל־אביבי נובורישי, עטוף רוב היום במסכים של חברת אפל ובחלוק יוקרה. בסוף הספר: נשמה מזוככת, גוף מטוהר ועירום, כנוע, שפל, מקודש. כבר לא חבר במסדר המוזהב של הומואים טהורים. בן של אמא, של אלוהים, גבר שידע גוף אישה.

'2007' הוא רומן מותגי, כמו שמבהירה הכריכה הכחולה־מוזהבת שלו (שילוב של עטיפת שוקולד ויודאיקה). המספר והגיבור מזגזג במהירות של קילומטר למילה בין היקסמות והתפכחות מהחלום הנובורישי, הערוץ־שתיימי, הכוכב־נולדי, הסלבי. הזגזוג הזה מזכיר שזאת תמצית המחשבה המותגית: אני רוצה־אני נגעל, אני קונה־זורק לזבל. אני ילד רגיש ונשי מאופקים - אני טווס מחומצן שעושה כותרות בריאליטי - אני הבן האובד שחוזר בתשובה הביתה, על ארבע.

2007 היא שנת מפנה, אומרת לגיבור חברה יונה וולכית - אחת מאוסף דמויות נשים נבואיות, מיוסרות ותיאטרליות שמופיעות ברומן. בין שאר הסימנים שמציינים את תחילתו של עידן מיסטי־הרסני חדש, היא אומרת לו, ב־2007 ייצא לשוק האייפון הראשון. וכך, האנושות כולה, כלומר בעלי סמארטפון, עוברת בדומה לגיבור את ההרפתקה האפוקליפטית הגדולה והמאכזבת של שנות האלפיים. בריאת זהות, ניפוץ זהות. ובישראל: המעבר הבלונדיני לתל־אביב מהפרובינציה, מערי ה"פיתוח", כמו השיר ההוא של טיפקס ושרית חדד. המחצית הראשונה ברומן מסמפלת, מנפחת ומקצינה את הדימויים התקשורתיים המרכזיים מהעשור הזה: מסעודה משדרות מתחברת לכבלים, הנכד שלה לומד למלצר, לגלגל ג'וינטים ונערים חתיכים על מיטתו.

עובדיה הוא לא הראשון לתאר זירה רגשית ותרבותית כזאת. מצד שני, הוא חניך מצטיין ושאפתני של שימוש קאמפי, מצחיק ויחסית אלים בדימויים מוכנים וכמו חד־ממדיים (הצילומים של סינדי שרמן, הסגנון הדראגיסטי של ליידי גאגא, אפקט האוטו־טיון הרובוטי שהזמרת שר הפיצה בעולם). את אלה הוא מלביש על הקשר פוליטי עכשווי ומקומי של דיון בזהות ישראלית ומזרחית. אם שמעון אדף, למשל, פינטז ב־2010 על אפוקליפסה הלכתית־טכנולוגית - עובדיה מתקתק עניינים: הופך את הגיבור שלו לזמר פופ כושל, לכוכב של סקנדל תקשורתי, לקרוב משפחה רחוק של גיבורי הסרטים של רונית אלקבץ, כולל טקס השבעה מורט העצבים.

ייאמר לזכותו שהוא מצליח להשתלט על הגודש הזה של הקשרים והשפעות, ודאי ביחס לספרו הראשון מ־2013, שיצר רושם מסקרן, אבל גם התפקע מרוב תכנים וזירות התרחשות. מצד שני, הגודש הוא עניין עקרוני וייחודי לעובדיה ולגיבור שלו - שיכול להיראות כגלגול מבוגר של גיבור רומן הביכורים, ילד מומחה לאופרות סבון שחולם לכבוש את העולם. הדחף לבלוע הכל, להסניף את "הדבר האמיתי" שמיד מתיישן ונזנח - עד שעולה הרעיון להסניף את אלוהים, את החומר הראשוני.

אבל העמדה הזאת, הטקטיקה האמנותית - שניכרת למשל בחיבה ל־ו' החיבור, לקליפים פלאשבקיים של אז־ועכשיו בסגנון 'כוכב נולד' - מייצרות תחושה קצת שדופה לקראת סוף הרומן, שמתאר את הטירה ההזויה שבה הופכים הומואים למין נזירים־חסידים. הוא משקף משהו קצר רוח, ילדי או להוט מדי אצל הכותב. בהדרגה מזדקק הדמיון בין הרומן למעשיית ילדים כמו 'פרח לב הזהב', לפרסומת של מהפך, למסורת הסיפור ההומואי־נוצרי־בריטני ספירסי על קורבן, התייפות והתעלות (מהאגדות של אוסקר וויילד ועד 'הקוסם מארץ עוץ'). עובדיה והגיבור משתוקקים לשיא, לתרופה, לרגע מהמם וטוטאלי - ודווקא שם חסר שינוי סגנוני משמעותי.

לעובדיה אין יכולת או רצון לתאר התאיינות. התרוקנות. איטיות. גם אם כל רגש מיסטי ברומן קשור לדחף צרכני, חסר כאן ביטוי ספרותי ולשוני לדחף כזה, למסורת כזאת. העניין הזה מבליט גם משהו מוגבל בהפעלת הדמויות. עובדיה יודע להקיף במהירות ובאינטימיות כל דמות שנכנסת לשדה הראייה של הגיבור. לסמן מיד, בכמה פרטים של לבוש, אוכל, דיבור - את תפקידה הספרותי, וגם לרמוז למסלול החיים הכולל שלה מחוץ לסטריאוטיפ. אבל הדמויות - והגיבור עצמו - נכנעות בקלות מדי לכישרון הזה. הן מהממות, מצחיקות, נחרתות בדמיון כמו שחקנים טובים בטלנובלה - אבל לעיתים נדירות הן מבצעות מחווה "רגילה", פחות מותגית וייחודית.

במילים אחרות, קיוויתי שעובדיה יצליח להתעלות מעל חוקי המשחק הספרותיים שהוא עצמו מבסס. אבל למרות ההסתייגות, '2007' הוא ספר כיפי ויוצא דופן - ולא רק במונחי ספרות הפרווה הפדגוגית שנעשתה פופולרית כאן בשנות האלפיים. הנועזות שלו היא לא רק מניירה, אלא גם פתח לדימויים ולמחשבות חריגים וחיוניים. למרות הייאוש והגועל, למרות התכנים הקינקיים - וגם כשהוא מתאר נער מתבגר שופך זרע על 'אישה בורחת מבשורה' - יש ב־'2007' משהו קליל, שמח, משתוקק לאהבה. תנו לו הזדמנות, וגם לעצמכם. •