גלי צה"ל, צריך להודות, הרוויחו ביושר את הטענות נגדם. משום שחופש הביטוי בתחנת שידור ציבורית מחייב איזון והגינות. כבר שנים רבות שזה לא המצב. נכון, במשך שנים הייתה תוכנית בשם "המילה האחרונה", שבשנותיה האחרונות נטתה למרכז. השמאל התייחס אליה כאל תוכנית ימנית. זה לא הפך את שידורי התחנה למאוזנים יותר, והתוכנית במתכונתה הקודמת ממילא ירדה מלוח השידורים. כך שהבעיה לא רק נותרה בעינה. היא אפילו הוחמרה.
עכשיו, כך נדמה, מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, דווקא בשנתו האחרונה, מנסה לשנות משהו. עיתונאי המזוהה עם הימין, אראל סג"ל, אמור למלא משבצת של שעה יומית על חשבון אחת משתי השעות היומיות שהיו עד עכשיו לרזי ברקאי. עדיין יש שם בין שלוש לארבע שעות יומיות שתפוסות בידי עיתונאים המזוהים יותר, הרבה יותר, עם השמאל. כך שגם השעה היומית לעיתונאי ימני לא תוביל לאיזון. אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון.
כך שלא ברור על מה בדיוק השמאל מתבכיין. אם הוא בעד חופש הביטוי, הוא צריך לברך. משום שהמשמעות של חופש הביטוי היא ריבוי קולות. המשמעות היא קשת של דעות. וכאשר איש שמאל כתב אתמול שהוא לא יאזין יותר לגלי צה"ל, משום שברקאי יהיה רק שעה ולא שעתיים, הוא בעצם אמר שהוא רוצה לשמוע רק דעה אחת. שרק לא יקשקש על פגיעה בחופש הביטוי ולא על קץ הדמוקרטיה. על מי הוא חושב שהוא עובד?
לפני שני עשורים כתב פרופ' אוון פיס את הספר "האירוניה של חופש הביטוי". הוא טען שם, בין השאר, שכדי ליצור תקשורת מאוזנת והגונה ביותר יש צורך לקחת את המיקרופונים מאנשים מסוימים ולהעביר לאנשים אחרים. לא ברור אם דקל קרא אותו. ברור שכל העורכים הבכירים בשידור הציבורי צריכים לקרוא אותו.
בישראל, ולא רק בישראל, יש בלבול בין חופש הביטוי לכוח הביטוי. אלה שני דברים שונים. רוב התלונות על "פגיעה בחופש הביטוי" הן בעצם ניסיון שקוף להנציח את כוח הביטוי. רק לפני חודש שידרו בגלי צה"ל אייטם אמפתי על כמה עשרות אנשי אקדמיה שפירסמו עצומת תמיכה ב"שוברים שתיקה". אייטם לגיטימי לחלוטין. אלא ששבוע לפני כן סירבו לעסוק שם בעצומה ביקורתית של מאות קציני מילואים על "שוברים שתיקה". זה לא חופש ביטוי. זה כוח ביטוי. כוח שפוגע בחופש הביטוי.
אפשר להניח שהשינויים בגלי צה"ל יובילו למתקפת הבכיינות הרגילה. הברנז'ה הישנה לא תוותר בקלות על השליטה. והבכיינות הזאת, צריך להודות, מוכיחה שמדובר בכיוון הנכון.
