בחזית הסודה
יותר משמונה שנים מתמודדת חברת סודהסטרים עם מתקפות ה–BDS: הפגנות נגד המוצר הישראלי, פגיעה בחנויות שמוכרות אותו, הפסדים כספיים העברת המפעל ממישור אדומים לתוך הקו הירוק גרמה למאות פלסטינים לאבד מקום עבודה, ואלה אותם אנשים שלמענם כביכול נאבקת תנועת החרם המנכ"ל דניאל בירנבאום מפרט את מסלול התלאות שהוא עובר, לא רק מול כל הגורמים העוינים בחו"ל: "מדינת ישראל נכשלת פעם אחר פעם בטיפול בנושא. נאבקתי לבד. המלחמה שלי היא על 74 פועלים, למרות שאני מאמין שצריך לקלוט מאה אלף"
לאורך קו הייצור במחלקת המכלולים במפעל החדש של סודהסטרים, מעט מעל ראשיהן של העובדות, לצד ההנחיה "הרכב את האטם על החור שבאמצע נושא השסתום" – תלויים דפי נייר שעליהם הודפס המשפט "גם אני עלי ג'אפר". ילנה אקון מערד, הנרייטה פשינסקי מאופקים וטטיאנה זירבלב מבאר־שבע – עולות חדשות מרוסיה – וגם מוניר אל־קרנאווי מרהט ומרב בראמי מבאר־שבע, אומרות שהן תלו את זה "כי אנחנו לא רוצות שהוא יעזוב".
"זו הפעם הראשונה שאני עובדת תחת בוס פלסטיני מהשטחים", אומרת מרב בראמי (22), ששירתה בחיל האוויר ואחרי השחרור הגיעה לסודהסטרים. "זה היה מוזר לי בהתחלה, אבל היום מאוד קשה לי עם זה שהוא לא יגיע יותר".
"אנחנו כמו משפחה", אומרת הנרייטה פשינסקי, שמתקשה אולי בעברית, אבל לא מותירה ספק למה היא מתכוונת. "זה לא בסדר, ואני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה".
גם עלי ג'אפר עצמו, שנתיים וחצי במפעל, תושב הכפר סוואחרה הסמוך למעלה־אדומים, לא רוצה לעזוב. ג'אפר (39), נשוי ואב לחמישה, מנהל את אחד מקווי היצור במפעל. הוא אחראי על 50 עובדים, בהם הנשים שתלו את הדפים הצבעוניים. אשרת הכניסה שלו לעבודה בישראל תקפה עד מאי 2016, אבל הוא אחד מ־74 פועלים פלסטינים, שבלי קשר למה שכתוב על אשרות הכניסה שלהם, אמורים לעזוב את המפעל כבר ב־29 בפברואר.
ג'אפר יודע שהעובדות שלו אכן מתכוונות למה שכתבו, אבל הוא גם יודע שמה שיקבע את גורלו לא כתוב בדפים התלויים במפעל, אלא במכתב שעליו אולץ לחתום מנכ"ל סודהסטרים, דניאל בירנבאום: הוא התחייב שם לא לבקש עוד הארכת אשרות לאותם 74 עובדים. המכתב נשלח ב־28 בדצמבר 2015 לעדנה סרי, סגנית מנהל מדור תשלומים בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בפתח־תקווה.
ולמה חתמת? אני שואלת את בירנבאום, שמשיב: "כי זה היה התנאי שלהם לאפשר לעובדים להמשיך עד סוף פברואר ולא להפסיק את עבודתם כבר בסוף דצמבר".
מוגז אבל בריא
דרך סלולה בתוך הגבעות הירוקות, המכוסות בפריחה של אביב שהקדים להגיע לצפון הנגב, מובילה למפעל הענק שהקימה סודהסטרים באזור התעשייה עידן נגב; אזור תעשייה המשותף לעיר הבדואית רהט, ליישוב הקהילתי להבים ולמועצה האזורית בני שמעון.
זהו קמפוס של ארבעה מבנים תעשייתיים שאי־אפשר לפספס מהכביש המוביל לבאר־שבע, עם ארגזי רוח צבועים ירוק כהה ופס אדום לאורך הקירות. בתוך המפעל, שהקמתו טרם הסתיימה, יש כביש עילי המיועד לרכבים ולמלגזות, ומתחתיו כביש תת־קרקעי, משהו שמזכיר מדרחוב, המיועד ל־1,150 הפועלים שכבר עובדים בו. בשעת הצהריים הם תופסים שמש למטה, לא רחוק מפסל השיש שהובא מהמפעל הקודם במישור אדומים, ושעליו מופיעה הכתובת "וכתתו חרבותם לאתים". בט"ו בשבט האחרון הם נטעו שם עצים. "לא שרו אמנם 'כך הולכים השותלים'", אומר מנהל המפעלים, יניב אבוחצירא (41), דור רביעי בירושלים מצד אמו, "אבל זה מה שהם עשו, כולם יחד".
יחד הם גם מייצרים את הסודהסטרים, המכשיר הביתי להכנת סודה, שחגג ב־2003 יום הולדת מאה. זה התחיל בלונדון כמוצר יוקרתי שהיה חביב על השכבות הגבוהות, לרבות משפחת המלוכה. 50 שנה מאוחר יותר, באמצע העשור השישי של המאה שעברה, הפך למוצר עממי ונמכר גם לארצות אחרות, בהן ארצות־הברית ומדינות באירופה.
לישראל הגיע ב־1978, וב־2006 נרכש בכשישה מיליון דולר מהבעלים הבריטים על ידי קרן הון פרטית בראשות יובל כהן. לאחר שהעסקה בוצעה, הזמין כהן את דניאל בירנבאום, אז מנהל נייקי ישראל, לנהל את החברה ולבצע בה מהפך. המוצר עבר מיתוג מחדש ותויג כמוצר ירוק שנחשב בריא לשותה ולסביבתו, בניגוד למשקאות מוגזים אחרים. ב־2010, כבר תחת המנכ"ל בירנבאום, איש תוסס ונמרץ לא פחות מהמוצר עצמו, הונפקה החברה הישראלית בנאסד"ק בשווי של 335 מיליון דולר.
ב־2011 שווק המוצר הישראלי בכל העולם, זינק מ־13 מדינות ל־42 עם עשרה מיליון צרכנים ושווי שוק שהגיע לכמיליארד דולר. עיקר הייצור נעשה באזור התעשייה מישור אדומים שממזרח לירושלים, במבנה ששימש בעבר את תע"ש לייצור מרעומים לפגזים. "וכתתו חרבותם לאתים" היה המוטו שבירנבאום אימץ.
תחת הנהגתו החלה החברה לגייס עובדים פלסטינים. באותה תקופה עבדו בחברה קרוב ל־2,500 איש, 1,300 מהם במישור אדומים, וקרוב ל־600 מתוכם פלסטינים ופלסטיניות מהשטחים. עלי ג'אפר מסוואחרה חשב שהוא בר מזל שמצא עבודה "כל כך טובה".
"היינו אי של שלום", אומר היום בירנבאום, שהיה הראשון שגייס עובדים פלסטינים ערבים־ישראלים למפעל. "היינו המעסיק הכי גדול של פלסטינים בשטחים. העובדים הגיעו אלינו בהסעות מאורגנות ממזרח ירושלים, מרמאללה, מחברון, מיריחו, משכם. הם קיבלו אותן משכורות, אותם תנאים ואותן הטבות כמו הפועלים האחרים, כולל ביטוח רפואי לעובדים ולבני משפחתם. פירנסנו קרוב ל־6,000 איש – העובדים ובני המשפחה".
כתובת עיקרית לשנאה
זה היה, לדבריו, הרבה לפני שה־BDS הגיע לכותרות העיתונים בישראל, "אבל אנחנו כבר שכבנו על הגדר, ספגנו את כדורי המחרימים. ניהלנו לבד, ללא עזרה, את המלחמה של ישראל בחרם שהלך והתפשט. גם אז וגם היום זה לא היה מאבק פוליטי נגד הכיבוש: זו הייתה אנטישמיות לשמה, שלבשה מעטה אידיאולוגי. זה היה ביטוי לשנאה שלא היה לה דבר עם דאגה לפלסטינים או לעתיד השטחים. שנאה שאנחנו היינו הכתובת העיקרית לה: העיגול הצהוב שבתוך המטרה".
"הם סימנו אותנו למעשה כבר ב־2007", כתב בירנבאום במסמך שהעביר לפני שנתיים לקונגרס האמריקאי, "וזה החמיר עם השנים. ההתרחבות המהירה שלנו, מ־13 מדינות ב־2007 ל־45 מדינות ב-2011, העלייה המהירה בהכנסות מ־90 מיליון דולר ב־2006 ל־547 מיליון ב־2013, הניעה את הטענות הכוזבות לגבי 'רווח מכיבוש'.
"למרות שלא קיימת רגולציה ברורה נגד יבוא מהגדה המערבית, בתי משפט ורגולטורים באירופה קבעו שהפעילות שלנו מנוגדת לחוק הבינלאומי, וב־4 ביולי 2014 פירסמו 17 מדינות הצהרה נגד מסחר במוצרים מהגדה. טענו שמסחר כזה כרוך בסיכונים משפטיים וכלכליים.
"המסר התפשט ברחבי העולם והגיע עד יפן, ניו־זילנד וארצות־הברית. רטוריקת השנאה התפתחה מתקריות בודדות לגישה מרכזית. היינו עדים לעלייה ניכרת בפעילות הזו גם בקהילת הבנקאות וההשקעות, בכנסיות, בארגונים לא ממשלתיים הומניטריים, בגופים רגולטוריים וממשלתיים. היינו עדים לכך אפילו בקרב רשויות אכיפה, סלבריטאים ומובילים עסקיים, וכן בקולג'ים וברחובות הערים, כולל בארצות־הברית.
"דרך הפעולה של BDS נגד סודהסטרים הייתה פשוטה למדי. האקטיביסטים יצרו קשר עם מנהלים בכירים של חנויות וציטטו טענות כוזבות שלוו במקרים רבים גם בהפגנות מחוץ לאותן חנויות, השחתה חוזרת ונשנית של המוצרים שלנו, השלכתם על הרצפה, צעקות ואיומים על קונים. במקרים רבים המוצרים שלנו נפגמו או הושחתו על ידי הדבקת תמונות גרוטסקיות שמאשימות את סודהסטרים בפשעי מלחמה כגון טיהור אתני.
"חמורה במיוחד הייתה המחאה האלימה נגד חנות בברייטון, אנגליה. החנות הותקפה על ידי פעילי BDS פעמיים בשבוע במשך יותר משנתיים. המשטרה ביצעה מספר מאסרים, אבל התקשורת סיפקה כיסוי נרחב, וחברי הפרלמנט הבריטי, ובמיוחד נציגת המפלגה הירוקה, קרולין לוקאס, תמכו מילולית בהתקפות האלימות. החנות נסגרה בסופו של דבר, ובמסגרת חגיגות הניצחון השתלטו הפעילים על משרד שלנו בקיימברידג' בעזרת רימוני עשן, כמו בהתקפת מחבלים. התוצאה: שותפים קמעונאיים שביקשו להרחיק עצמם מהקונפליקט סיימו עימנו את הקשרים העסקיים".
לדבריו, סודהסטרים נמנעה מלפעול נגד ההתקפות הללו, למעט מקרה אחד שבו הוגשה תביעת דיבה נגד ה־BDS בצרפת. "זה קרה בעקבות הכפשות שספגנו, כולל טענות לטבח ילדים פלסטינים", אומר בירנבאום. "פירסמו, למשל, תמונה של בקבוק סודה מכוסה בדם, ומעליו הופיעה הכתובת 'מוצר אחד שווה לטבח משפחה'. בית המשפט קיבל את התביעה שלנו, פסק לטובתנו וקנס את הארגון. זו הייתה הפעם היחידה בעולם שהארגון נתבע, אבל זו גם הייתה הפעם היחידה שאנחנו תבענו".
למה היחידה?
"כי לא רצינו לתת להם במה. היה קשה מאוד להילחם בטענות שלהם נגד הכיבוש, להתמודד עם הקרקס השקרי שהם ניהלו בכל מקום, תוך שימוש בטרמינולוגיה איומה של 'אפרטהייד' ו'טבח'. הם הפכו את אמנות השקר למדע".
ואיפה הייתה מדינת ישראל?
"מי שעזרו לנו היו השגרירים בחלק מאותן מדינות".
וכך המשיך בירנבאום וכתב במסמך שהוגש לקונגרס:
"ההשפעה שהייתה אולי המשמעותית ביותר הגיעה מהארצות הנורדיות, ובמיוחד משוודיה, שבה החדירה שלנו לבתי אב היא הגבוהה ביותר בעולם: כל בית רביעי משתמש במתקן סודהסטרים. שטיפת המוח של מכונת התעמולה של BDS הייתה כל כך אפקטיבית שם, שלא היה טעם לנהל דיאלוג בנושא. כתוצאה מהלחץ, ולאחר שקמעונאים איימו לנתק את הקשרים העסקיים עימנו, הסכמנו ב־2011 להעביר לשווקים הנורדיים רק מוצרים שיוצרו במפעלים מחוץ לגדה המערבית. ייצרנו אותם בסין – 'מדינת האם של זכויות האדם'. האירוניה היא שאם היינו מייצרים את המוצר במישור אדומים, היינו יכולים להעסיק כ־150 עובדים נוספים ובכך לפרנס עוד כ־1,500 פלסטינים.
"סקרלט ג'והנסון, שהופיעה בפרסומת שלנו ששודרה בסופרבול ב־2014, נפלה קורבן לבריונות ציבורית שהפעילה חברת Oxfam, שאמורה לסייע במלחמה נגד העוני, ושאותה ייצגה קרוב לעשור. השר הקנדי ג'ייסון קני סיפק פרשנות מעניינת למקרה בראיון טלוויזיה שנערך עימו בזמן ביקורו בישראל. 'חשבתי שהם רוצים לעזור לאנשים עניים', הוא אמר, 'ולא לגזול עבודה מפלסטינים'".
מה יגדלו על האדמה הזו?
כשבירנבאום מתבקש לאמוד את הנזק הכספי שנגרם לחברה בגלל ה־BDS, הוא אומר: "קשה לקבוע את ההשפעה הישירה. ברור שזה נזק גדול. אנשי BDS זוקפים לזכותם את הירידה במכירות שלנו שאירעה לאחרונה, במיוחד בארצות־הברית, את הירידה החדה במחיר המניה שלנו מ־75 דולר לכ־20, ולבסוף גם את החלטתנו להעביר את המפעל המרכזי שלנו מהשטחים לנגב, למרות שזה חלק מארגון מחדש של החברה. אנחנו לא מאמינים שלחרם היו השפעות מהותיות על הביצועים העסקיים שלנו. עם זאת, ה־BDS היווה מטרד קבוע שדרש את תשומת ליבנו. המוניטין שלנו כפרטים וכחברה נפגע, וכמובן שהיו לקוחות שהחליטו לא לרכוש את המוצרים שלנו בגלל התעמולה שלהם".
אתה יכול להעריך את הזמן שהקדשתם לעניין?
"בתקופות מסוימות אני מעריך שחצי מזמני הוקדש לנושא הזה. אבל את חושבת שעכשיו, כשסודהסטרים כבר לא נמצאת בגדה, BDS הפסיקו לרדוף אותנו? כמובן שלא. עכשיו הם טוענים שאנחנו גונבים משאבים טבעיים מהבדואים, בפרט אדמה ומים. הטענה מגוחכת במיוחד לנוכח העובדה שראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאוי, השקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את ממשלת ישראל ואת סודהסטרים להקים שם את המפעל החדש. "כיום סודהסטרים היא סמל של תקווה ושיתוף פעולה בין תושבי כל האזורים", אומר ראש העיר. "אין סכסוך, ומעולם לא היה סכסוך לגבי האדמה שעליה נבנה המפעל או לגבי המים או כל משאב אחר באזור. BDS גרם נזק לפלסטינים כשהמפעל שלנו היה בגדה המערבית, ועכשיו הם מנסים לעשות אותו הדבר עם הבדואים. זה מדגים שוב את רמת הציניות והשנאה שלו".
בשלב מסוים של השיחה בירנבאום ממש מתפוצץ מכעס. "מה יגדלו על האדמה הזו?" הוא שואל. "איזו אדמה גנובה זו? אנשים שלא יודעים להראות על המפה איפה ישראל, קונים את השקרים האלה ומתיישרים לפיהם. אנחנו מנהלים את המלחמה הזו כבר שמונה שנים, אולי קצת יותר, לבד. פעם בשנה אני נותן הרצאה לשגרירים ישראלים בעולם, מסביר להם במה מדובר, מחמש אותם במאבק מול בריונים ומול קשישות שצורחות בכניסה לחנויות שלנו בחו"ל, שנושאות את דגל פלסטין ומכריחות אותנו לפטר 500 עובדים פלסטינים. החוק הבינלאומי, אגב, מחייב את הכובש לספק עבודה לנכבשים, אבל אנחנו עשינו את זה כי אנחנו מאמינים בדו־קיום, ברצון טוב, במחויבות הדדית.
"את כל זה אני מסביר לשגרירים ישראלים ולמאות עיתונאים זרים שפתחנו בפניהם את המפעלים שלנו. הופעתי גם בקונגרס האמריקאי. הלוואי שבכנסת ישראל היו מקשיבים לי כמו שהקשיבו לי שם".
חלק מהמשפחה
לקונגרס הוא נסע על חשבונו. לפני שיצא, פנה למשרד החוץ, להתייעץ. לדבריו, לא ענו לו. פנה גם לשר גלעד ארדן, הממונה על המלחמה בחרם. ארדן החזיר לו טלפון. "אתה רוצה שאסע?" שאל את ארדן. "סע", אמר השר. "ומה אתה רוצה שאגיד שם?" שאל בירנבאום. "שהעסקת הפלסטינים במישור אדומים היא אינטרס ישראלי?" ארדן תמך, אבל בירנבאום ניסח את דבריו בעצמו.
"הסכמתי להופיע בכל תחנת טלוויזיה ולהסביר את עמדתנו בלי תנאים, בלי לשאול מי יופיע מולי", הוא אומר. "בפברואר 2014, למשל, הייתי בבי־בי־סי באנגליה. 'איך אתה מרגיש כשותף לכיבוש?' שאל אותי המראיין כבר בתחילת השידור. 'זו לא התנחלות', הסברתי לו. 'זה מפעל שממוקם בשטח C בהתאם להסכמים עם הפלסטינים. זו אולי אמת שלא נוחה להרבה אנשים, אבל אפילו ג'ורג' מיטשל, שהוביל את הסכם השלום בצפון אירלנד ושהיה שליחו המיוחד של הנשיא אובמה למזרח התיכון, ביקר אצלנו ואמר שזו קרן אור של שיתוף פעולה במקום שיש בו מעט אור'. השלמנו עם העובדה שאת המלחמה ב־BDS אנחנו מנהלים לבד, שמדינת ישראל לא יודעת להסביר את עצמה, לא יודעת לנצל נכסים תקשורתיים שיש לה. היא נכשלת בכך פעם אחר פעם".
ובסופו של דבר לא הייתה לך ברירה אלא להעביר את המפעל.
"המעבר היה חלק מתוכנית שלמה של רה־אורגניזציה בעסק בעקבות קשיים וירידה במכירות, שלא היו קשורים רק לחרם. גיבשנו תוכנית חדשה שכללה הפסקת הייצור בסין, איחוד המפעלים האחרים שהיו מפוזרים בכפר תבור ובאשקלון וריכוז המחסנים במקום אחד. במישור אדומים היו לנו 40 דונם, כאן יש לנו פי שלושה. אבל כן, גם לחרם הייתה השפעה על ההחלטה.
"ואז נפתחה חזית חדשה בביורוקרטיה הישראלית. נקלענו לסיטואציה אבסורדית שבה מצאנו את עצמנו מנהלים מלחמה כדי לשמר את העובדים הפלסטינים שלנו. לא משום שהם זולים יותר – הם עולים לנו בדיוק כמו כל פועל אחר – אלא משום שאלה היו אנשים שעבדו איתנו שנים, שהכרנו את בני משפחותיהם, שחגגנו יחד ימי הולדת וכאבנו יחד אסונות; אנשים שהיו חלק מהמשפחה של סודהסטרים.
"אמרתי לשי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, 'יש לדבר הזה גם משמעות הסברתית: הנה, ישראל דואגת לתעסוקה גם לפלסטינים. האנשים האלו יהיו גשר לתקווה לחיים נורמליים כאן'. הוא אמר: 'הסברה היא לא העניין שלי. אני מנהל את האוצר'".
מה בדיוק ביקשתם?
"אשרות כניסה לעובדים שלנו. אמרו לנו, '600 זה הרבה מדי'. אמרנו, 'טוב, שיהיה 350'. אמרו, 'גם 350 זה יותר מדי'. הלכנו למשרד הביטחון והסברנו את העניין, ואמרו לנו, 'אנחנו איתכם, אבל רשות האוכלוסין וההגירה שייכת למשרד האוצר, וזו החלטה שלהם'. בסופו של דבר אישרו לנו 120. אחר כך אמרו, 'אבל שיהיו נשואים עם ילדים'. וכך, אחרי כל המלחמות, שעד לרגע הזה לא הצלחתי להבין איזה אינטרס הן משרתות, הסכימו לתת אשרה ל־74 פועלים עד סוף פברואר".
בירנבאום טוען שמדינת ישראל נלחמת בעצמה. כך הוא התרשם מהמאבקים שניהל: אין תיאום בין המשרדים, ויותר מפעם אחת משרד אחד פועל נגד משרד אחר. "יכול להיות שיש עוד סיבות לפיגועים שמתרחשים היום, אבל העניין הכלכלי הוא בוודאי אחד הגורמים החשובים. לאנשים שם אין תקווה. אפילו הרמטכ"ל אמר שהוא תומך בהגדלת המכסות של העובדים, אבל איתנו ניהלו מלחמת עולם על כל עובד שביקשנו אשרה בשבילו, בשעה שבאותו זמן נכנסים על בסיס יומי יותר מ־30 אלף שב"חים לעבוד במדינת ישראל, בשעה שהממשלה אישרה תוספת של 20 אלף פועלים סינים.
"אני תוהה איזו מנהיגות יש כאן. יש לי ילד שהוא לוחם באגוז, ואני עושה כל שביכולתי כדי להקטין את הסיכוי לעימות הבא בשטחים. שהאינתיפאדה הזו לא תעלה מדרגה. אני נלחם על 74 פועלים שחייבו אותי לחתום שלא אבקש הארכה לאשרת הכניסה שלהם, בשעה שאני מאמין שישראל צריכה לקלוט מאה אלף".
בגילי, מי ייקח אותי?
70 מיליון דולר השקיע בירנבאום במפעל בנגב. מתחם מרשים, מוקפד, עם דגש גדול על אסתטיקה, "שיהיה נעים לעבוד כאן". יש שם מפעל למתכת, מפעל לפלסטיקה, מפעל להרכבות ומחסן לוגיסטי ענק: כל תהליך היצור, עד אחרון הברגים, במקום אחד. מייצרים שם את מעטפת המכשיר, את מנגנוני ההפעלה, את הבקבוקים – מגרגירי פלסטיק לבקבוק של ליטר – את המדבקות ואת חוברת ההסברה. 1,150 עובדים, 392 מהם בדואים.
נביל בשראת (41), נשוי ואב לשבעה מהכפר ג'בע שבצפון השומרון, שש שנים בסודהסטרים, מנהל את מחלקת ההרכבות. "עשו לנו רע מאוד", הוא אומר על המעבר. "בסוף החודש אני אצטרך לחפש עבודה חדשה. בגילי, מי ייקח אותי?"
לפני חודשיים עשו מסיבת פרידה לעובדים הפלסטינים. "כולם בכו", הוא אומר, "בכו ממש, לא כאילו. אנשים בחוץ לא מבינים מה זה לעבוד כאן. זה לא רק המשכורת. זה הבית".
לפני כשנתיים זכה המפעל בפרס הנשיא ליצואן מצטיין, ולטקס בירושלים לקח עימו בירנבאום את כל צוות המנהלים. לפני שהגיעו, אמר לאנשי הביטחון של משכן הנשיא: "אני מבין שאתם צריכים לבדוק את האנשים, אז אני מבקש שתבדקו את כולנו – יהודים, ערבים ישראלים, פלסטינים – באותו אופן בדיוק". כשהגיעו למשכן, הפרידו את הערבים מהיהודים, הכניסו אותם לחדר צדדי והפשיטו אותם.
כשנגמר הטקס, ביקש בירנבאום את רשות הדיבור. "בבקשה", אמר לו הנשיא פרס. "יותר חשוב להיות אדם מצטיין מאשר יצואן מצטיין", הוא אמר. "זה יפה לחלק פרסים, אבל אנחנו לימדנו את העובדים שלנו לכבד כל אדם, ופה, במקום הזה, לא כיבדו אותם. אם צריך לבצע בדיקה הכוללת הפשטת בגדים, צריך לבצע אותה לכולם". בבית הנשיא נדהמו.
"מפעל עוגן", אומר ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאווי. "דוגמה ומופת לדו־קיום. עובדות פה 150 נשים בדואיות שחלקן מעולם לא יצאו מהבית, ובירנבאום הקים להן קו אמהות: מתחילות בשמונה והולכות הביתה בשלוש. אני מקווה שהמפעל הזה יגדל ויתפתח, כי זה הסיכוי שלנו: המפעל הזה ומפעלים דומים לו. זה גם הסיכוי שלכם. בלי עבודה לבדואים ולחרדים במדינת ישראל, בעוד 20 שנה תוכלו לסגור את העסק".
את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים בחדר האוכל של העובדים. המנכ"ל יושב עם כולם. מוחמד ברהום, מהנדס אלקטרוניקה מעין־רפא, אוכל איתנו. הוא מוסלמי דתי, "מתפלל חמש פעמים ביום", עובד שבע שנים במפעל. הוא מוציא את הלפטופ ומראה לי סרט שמנציח את מסיבת הפרידה מהפלסטינים. "אנחנו לא נשכח את הימים היפים ומלאי התקווה שהיו לנו איתכם", אומרים הפועלים בסוף הסרט. "אנחנו מקווים שעניין האישורים יסתדר, ושנישאר כולנו יחד – פלסטינים, יהודים, בדואים, דרוזים, נוצרים, עולים חדשים – בספינת השלום סודהסטרים ולא נצטרך להיפרד שוב לעולם".
"אמן", אומר ברהום. "אמן", אומר גם עלי ג'אפר. "בתוך הבניינים האלו", אומר בירנבאום, "אנחנו בונים שלום, ועל הדרך גם מייצרים סודה". ¿
