בימים אחרים נוהל "אדמה בוערת" בצה"ל נועד להריץ טירונים. כשהאדמה בוערת, אסור לעמוד; רק לרוץ ממקום למקום. כך נהגו בי כשהייתי טירון , כך נהגתי באחרים. כשזו המציאות, הגוף מתרגל מהר לרוץ בהליכה, לפעמים ללכת בריצה. כל מיני המצאות, העיקר לא להיראות נורמלי. נזכרתי בזה כיוון שבמבט מסביב נדמה שישראל כולה נמצאת בנוהל אדמה בוערת, לפעמים מבחירה לפעמים מהרגל. כמו טירונים שמפתחים זיכרון ברגליים. לא משנה אם מדובר בהצעות חוק שלעולם לא עוברות אבל זוכות לאזהרות בינלאומיות, בקמפיין שתולים או בקמפיין מירי רגב, בספר קריאה או בספר אזרחות. בכל מה שקופץ – האדמה בוערת. כך גם המקרה של עיכוב ותשאול העיתונאים מה"וושינגטון פוסט" אתמול בשער שכם. טעות של שוטרים. לא יותר, ולא פחות. תקלה לא נעימה, אבל לא סוף העולם. והנה, כולם רצים.

ישראל היא גן עדן לעיתונות הזרה. קודם כל, היא מעניינת. יש בה סיפורים ודרמות, סכסוכים לאומיים והיסטוריה. אחרי העניין מגיעה הנוחות: חיי הלילה טובים בישראל, המגורים מפנקים, ואפשר להגיד מה שרוצים ולהסתובב איפה שרוצים. מערב בתוך המזרח. אי ירוק בים של איסלאם פונדמנטליסטי. זו הסיבה שרוב הכתבים הזרים במזרח התיכון מעדיפים להתרכז כאן, ומספרם לא פרופורציונלי לשום אזור אחר.

מתי פרידמן, עיתונאי שעבד בסוכנות AP, חשף לפני שנתיים בירחון "טאבלט" שבסוכנות הידיעות שלו הוצבו 40 אנשים בישראל, ועוד אחד מחוץ לישראל שהיה אחראי על שאר המדינות במזרח התיכון. הוא תיאר את ההטיה של הסוכנות בעד הפלסטינים. לרוב הישראלים הדברים לא היו חדשים. הראייה החד־ממדית, הערבוב בין עיתונות מדווחת לאידיאולוגיה. בעולם של פרידמן הדברים שכתב התקבלו בתדהמה.

פרידמן אחר, מפורסם יותר, מ"הניו־יורק טיימס", תיאר בספרו "מביירות לירושלים" איך נוצר אירוע ביו"ש כשעיתונאי מגיע לשטח. השחקנים מתייצבים משני הצדדים ומתחילים במופע. לפעמים המצלמות מתעדות אירועים, ולפעמים הן יוצרות אותם. פרידמן כתב על האינתיפאדה הראשונה, מאז חלפו כמה שנים ואינתיפאדות, אבל המתח בין הישראלים לפלסטינים ובין העיתונאים הזרים לצבא ולמשטרה נשאר.

האדמה הבוערת ראתה כבר הכל. עיתונאים פלסטינים שעבדו בארגוני טרור, תחקירן של "בצלם" עם מצלמה ואג'נדה אנטישמית, תשלום עיתונאי לשחקנים שיצרו הצגה – וגם לא מעט דיווחים מלאי רושם של אמינות על מה שלא קרה מעולם.

אחד המקומות הבולטים באינתיפאדה הנוכחית הוא שער שכם. משולש ברמודה של העידן האחרון. מחבלים פלסטינים עם רצון לדקור ולירות נמשכים למקום כמו פרפר לאש. מאזור משופץ עם הילה רומנטית הפך שער שכם למתחם מאובטח עם הילה של טירוף דתי. פוטנציאל תבערה לא מוגבל.

אפשר להבין איך מתרחשות שם טעויות, אפשר להבין גם איך יש מי שרוצה להפוך את התקלה של משטרת ירושלים (ואכן זו תקלה) לחזּות הכל. אמש היה כבר מי שטען שזו מדיניות מכוונת: ישראל נגד העיתונאים הזרים, והמשטרה כמוציאה לפועל. במלחמת הנרטיבים שמתחוללת כאן, כל אפיזודה היא עילה טובה למי שמחכים בסיבוב להציג את ישראל כמדינה חשוכה.

ה"וושינגטון פוסט" מאוזן ביחסו לישראל, אבל גם אם היה זה עיתון אחר, ביקורתי להחריד, הוא היה פועל חופשי, כי זה האינטרס הישראלי. משרד החוץ התנצל, ראש הממשלה שלח הבהרה מגרמניה. זה כנראה לא ישנה דבר. לסיפור עיתונאי יש כוח משלו, הוא נולד מעצמו וגדל מעצמו גם כשהדמויות הראשיות הן עיתונאים. ישראל היא המקום היחיד שבו האדמה בוערת כל הזמן.