yed300250
הכי מטוקבקות
    דאום ראשי
    7 ימים • 17.02.2016
    אני מאמין
    או: אז למה בעצם אני ממשיך להתפלל?
    חנוך דאום

    בשנים האחרונות אני עומד בצפירה בימי הזיכרון והשואה גם כשאני לבד בבית. לא תמיד נהגתי כך. בעבר חשבתי, ביני לביני, כי הואיל ומדובר במנהג אזרחי, אין בכך היגיון. איזו תועלת יש לעמוד בצפירה אם ממילא איש לא משגיח בך? העמידה היא הרי סמלית, אז אם רק אני בבית, למה שלא אזכור את החיילים והנספים בדרך אחרת? דעתי השתנתה, ואני מטריח אתכם בעניין משום שהשינוי קשור גם לשינוי שהתווסף לשרשרת השינויים שמתחוללים אחת לכמה שנים ביחסי לעולם הדתי.

     

     

    בשנות ה־20 שלי חוויתי טלטלה באורח חיי הדתי. הפכתי בהדרגה מאורתודוקס שמקפיד על קלה כחמורה – לאחד שלא מקפיד על דבר. הפריע לי לקיים מיני הלכות ומנהגים כשאיני מאמין כלל בהשגחה פרטית ואיני מאמין בהיות איזה בורא קונקרטי לעולם, שאכפת לו ממני וממה שאעשה בחיי. בעבר תהיתי: מדוע לברך על תפוח, אם איש אינו שומע את הברכה? אבל היום אני שואל שאלה אחרת: מדוע לא לברך על תפוח, אם הוא יפה וטעים ומשמח את ליבי, ובעיקר – אם אני מרגיש שאני רוצה לברך עליו לפני שאני טועם ממנו? מה שקרה לי זה שהמטוטלת הדתית החלה לחזור לצד השני, ואני מבין שהגם שאין לי בדל אמונה בהשגחה פרטית – יש לי רגש דתי חזק.

     

    מה זה אומר "רגש דתי"? זה אומר שגם אם אינני מניח תפילין בקפדנות בכל יום כמו בעבר (אפילו בלבנון הייתי מניח, בעומדי על הטנק, בשתי דקות שהוקצו לי), היום, אם מעת לעת מתחשק לי להניח, מדוע לא לעשות זאת? בעבר סברתי אחרת: מדוע להניח תפילין אם אינני סבור שיש איזה גורם שבאמת ציווה עליי לעשות זאת? תהיתי. אך היום יש לי תשובה לכך: אני עושה זאת בשביל עצמי. כשאני מניח תפילין או כשאני הולך להתפלל, אני עושה זאת כי זה משפר את הרגשתי. כי זה גורם לי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר; חלק ממורשת ותרבות שהן ייחודיות לעם שלי ולאתוס שלו.

     

    אין לי שום בעיה עקרונית לאכול במקום לא כשר. אין לי שום מחשבה שאנזק מכך, ואיני סבור כי השאלה מה אוכל משנה משהו למישהו. ובכל זאת, אינני אוכל שרצים וחזיר. מדוע? שוב, הרגש הדתי. בני עמי נהרגו כדי לא להשתחוות לחזיר, אז מה דחוף לי לאכול אותו? אדרבה, אני מזדהה עם הרעיון הכללי שבו אדם נוטל ידיים ומברך לפני הארוחה, ונראה לי נכון שלא כל דבר אוכלים. יש בזה משהו ראוי. אבל הואיל ומדובר ברגש דתי ולא באמונה פרטנית בכך שההלכות הן איזה מתכון שמיימי להפעלת העולם – אני בורר רק את מה שאני אוהב, רק את מה שמעורר בי רגש דתי. ומקיים זאת בהנאה גדולה. 

     

     

    אף פעם לא הבנתי אנשים שמזלזלים בדתיוּת, אבל מקפידים ללבוש בגד בצבע של קבוצתם כשהם הולכים לצפות במשחק שלה. אם אתם מספיק פתוחים כדי להיות חלק ממציאות מדומיינת כל כך, שלפיה יש קבוצת ספורט שמייצגת אתכם; אם אתם אשכרה מרגישים שכאשר קבוצת אנשים מפסידה במשחק כלשהו, הרי שאתם הפסדתם, וכשהקבוצה מנצחת זהו גם ניצחון אישי שלכם; אם עולם מופרך כל כך שבו צריך להכניס כדור לשער או לסל מעורר אצלכם כל כך הרבה אמוציות; אם אתם דבקים בכל ההלכות והסייגים שקשורים בו (זמנים קבועים למחצית, הוצאת כדור ממקום מסוים, לבוש זהה) – למה כל כך קשה לכם להבין אנשים שמספרים לעצמם סיפור על אלוהים ודת ומצוות? אני לא טוען שלאהוד קבוצה זה דבר מופרך (גם אני אוהד אחת ואף הולך למשחקים בחדווה ובהתרגשות), אני רק לא מבין איך, לאור דת הכדורגל והפוטבול ומה לא, לא ברור לכולם שזה אנושי לרצות להיות חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו, להיות חלק מסיפור נוסף? 

     

     

    בחזרה לצפירה: למה אתם עומדים בצפירה של יום הזיכרון כאשר אתם לבד בבית? הרי לעמוד בצפירה זה משהו חברתי ותרבותי. זו הצהרה. אז אם אתה בבית לבד, איזה ערך יש לכך? ובכן, בשנתיים האחרונות אני עומד בצפירה גם כשאני לבד בבית. מה שהתחדש לי זה שאני עומד בצפירה עבורי, לא עבור אף אחד אחר. מה שהתחוור לי זה שלהיות חלק מעם שעומד בצפירה, לעמוד בזמן שבו כולם עומדים ולהיזכר בחיילים ובנספים שבהם כולם נזכרים – מעורר אצלי רגש עמוק כל כך, שזה כנראה הדבר הנכון לעשותו, גם כשאיש לא רואה. לא בגלל שמישהו ביקש. לא בגלל שמישהו ציווה. לא בגלל שמישהו יידע ולמישהו יהיה אכפת אם עמדתי או לא כשהייתי לבד בבית. אלא בגלל שזה חשוב לי.

     

    מסיבה זו אני גם הולך לבית הכנסת בשבת. הכלל שמנחה אותי הוא מאוד לא אורתודוקסי – ואני מודה שפעם גם זילזלתי בו – אבל מתברר שבגיל 40 אדם מרשה לעצמו דברים שבגיל 25, כשהוא נושא את נס המרד, הוא מתרחק מהם: להתרגש עד עומק הלב מהזמירות שסבא של אבא שלו שר בכל שבת, ולהרגיש שיש איזה תוכן לגיטימי וקסום בסמליות. לא, אין שכר ועונש ואין גיהינום וגן עדן ואין אלוהים בקצה השני של התפילה שמקשיב לי באופן אישי און־ליין. אבל התפילה, גם אם איננה פותחת שערי שמיים, היא הרי פותחת לי את הלב, זו עובדה שאי־אפשר להתווכח איתה, ולמרות שכשמישהו בסכנת חיים אני משוכנע שהרופאים הם אלה שיצילו אותו ולא שום גורם אחר – מזמור תהילים בוקע כמעט לבדו מתוכי. אז מדוע להתנגד? 

     

     

    שפינוזה אמר שהכל זה אלוהים. אני אוהב את הקביעה הזו, משום שגם אני מרגיש שאף שאין אלוהים במובן הפשטני, בכל זאת יש משמעות עמוקה לעולם. אינני יכול להוכיח זאת ואני לא מרגיש שום קשר לסיפור שלפיו מישהו ברא אותנו והוא מחכה לנו בעולם שכולו טוב, אבל יש לי תחושה עמוקה שלא באנו לכאן סתם. שיש לנו תפקיד.

     

    היה לי רב בישיבה שסיפר לי סיפור שנשאר איתי עד היום, ובעיניי המסר שלו דומה: שאלו פעם את הרב צבי יהודה קוק אם יש אלוהים בשמיים. בשמיים אינני יודע, הוא השיב. אבל בארץ? בארץ בוודאי יש. שבת שלום.

     

    daum30@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 17.02.16 , 13:55
    yed660100