yed300250
הכי מטוקבקות
    איילת ולדמן
    24 שעות • 20.02.2016
    שוברים כתיבה
    כמה מהסופרים הבולטים בעולם, ביניהם זוכה פרס נובל מריו ורגס יוסה, צפויים להגיע לישראל בחודשים הקרובים. המטרה: לכתוב טקסטים על הכיבוש לספר שייצא בשנה הבאה. העורכים והיוזמים: בני הזוג והסופרים איילת ולדמן ומייקל שייבון. השותפים ליצירה: "שוברים שתיקה", שפונים הפעם במוצהר גם לקהל בחו"ל
    אלעד זרט

    חודשים ספורים אחרי שהכירו והפכו לבני זוג וזמן קצר לפני חתונתם המתוקשרת, יצאו הסופרים איילת ולדמן וזוכה פרס פוליצר מייקל שייבון לביקור בישראל. ולדמן, בת למשפחת מהגרים מקנדה שנולדה בישראל, רצתה לקחת את בן זוגה היהודי לביקור ראשון בארץ הקודש. זה קרה אי שם ב־1992, בימים שנראו על פניו כתחילתה של דרך חדשה ואופטימית: רבין עלה לשלטון, הסכמי אוסלו קרמו עור וגידים ונדמה היה שאפשר לסגור את אחד הסכסוכים המורכבים ביותר בעולם.

     

    מאז חלפו כמעט 24 שנים. רבין נרצח, הסכמי אוסלו הושלכו לפח, מפעל ההתנחלויות צמח וגדל. ולדמן ושייבון, שנחרדו במהלך השנים לא פעם מ"הרטוריקה והאלימות של שני הצדדים", החליטו שהם חייבים לעשות יותר ממקום מושבם בברקלי שבקליפורניה. התוצאה: ספר מסות בעריכתם ובשיתוף "שוברים שתיקה", שכל כולו טקסטים על הכיבוש. הכותבים: כמה מהסופרים הבולטים בעולם. למשל חתן פרס נובל, הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה; זוכת הפוליצר ג'רלדין ברוקס; הסופר דייב אגרס שכתב את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת התסריט לסרט "יצורי הפרא"; קולם טוביין, מחשובי הסופרים האירים כיום; שריל סטרייד, שכתבה את הספר WILD שהפך לסרט בכיכובה של ריס וית'רספון; הסופר הנורווגי הנודע לארס סובי כריסטנסן; הסופרת האמריקאית רייצ'ל קושנר, הסופר המלזי טאש אוו; וזוכת פרס ה־NationalBook Awards, ס'קלין וודסון. לצידם, יכתבו טקסטים גם אסף גברון וניר ברעם הישראלים, וראג'ה שחאדה הפלסטיני.

     

    כל הסופרים הללו יבקרו בחודשים הקרובים בשטחי הרשות הפלסטינית ויכתבו את רשמיהם לספר שיציין 50 שנה לכיבוש, ויראה אור ביוני 2017 בהוצאת "ספרי עליית הגג" הישראלית, ובמקביל בהוצאה האמריקאית הארפר קולינס. המטרה, אומרים ולדמן ו־ורגס שהגו את הרעיון, היא "לקרב קוראים לסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך הנרטיב האנושי, ולא דרך הפזמון הקודר שנצפה בחדשות".

     

    איך זה מתחבר לארגון "שוברים שתיקה", שבחודשים האחרונים הפך כמעט למוקצה בחוגים רחבים בישראל? "לפני שנתיים איילת חזרה לבקר בישראל ובפלסטין לאחר היעדרות של שני עשורים, ופגשה שם פעילים אמיצים של 'שוברים שתיקה', שהפכו לאחרונה להיות מטרה להתקפות ארסיות מצד פעילי ימין", מסבירים בני הזוג שייבון־ולדמן את החיבור. "הפרקטיקה שלהם, עם פרסום עדויות של חיילים שמתארים את החוויות שלהם בגדה המערבית וברצועת עזה, מקשה על ממשלת נתניהו להנציח את חוסר היושר".

     

    מייקל שייבון | צילום: אם.סי.טי
    מייקל שייבון | צילום: אם.סי.טי

     

    לשכנע את הקוראים

     

    ב"שוברים שתיקה" מודעים לרעש שיכול לחולל הספר כשייצא לאור, גם בארץ אבל בעיקר בחו"ל. במידה מסוימת, הארגון שטוען כי הוא אינו קשור לתנועת הבי־די־אס שוב עלול לייצר חומרים שיופצו בחו"ל וישרתו במישרין או בעקיפין את התומכים בחרם. מנגד, טוענים בארגון כי לא מדובר בשום אופן בתמיכה בחרם או באקט שמעודד אותו, אלא בניסיון לגרום לאזרחי ישראל ולקוראים ברחבי העולם להבין את העוול שמחולל הכיבוש: במעשים הקטנים, ביומיום, בפרטים שנראים לנו כמעט מובנים מאליהם.

     

    "אני נרגשת לקראת בואה של משלחת הסופרים הראשונה וגאה בהזדמנות שניתנת לנו לספר לכישרונות אדירים מעולם הספרות על מה שחווים החיילים בשטחים", מסרה יולי נובק, מנכ"לית "שוברים שתיקה". "אני בטוחה שנקודת המבט הייחודית של אמן תספר על הכיבוש באופן שייגע לליבם של אנשים רבים יותר בארץ ובעולם ותשכנע בנחיצות סיומו".

     

    הספר, מן הסתם, לא ייגע בקונפליקטים משני הצדדים של המתרס, אלא רק בעוול שגורם הכיבוש. על הטענה שבכל סכסוך יש שני צדדים, אומרים ולדמן ושייבון: "בכל סכסוך אולי יש שני צדדים אבל בכיבוש יש צד אחד עם כוח וצד שני שמונע, לפעמים, לקיצוניות נוראית מחוסר אונים. אנו מזועזעים מאלה שבחרו לנקוט באלימות, אלה ששיגרו רקטות, לבשו אפודי פצצות ודקרו חפים מפשע. אנחנו מאוכזבים מהכישלונות של פוליטיקאים לא יעילים מסביב. אבל הספר הזה הוא לא ניתוח היסטורי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא שואל שאלות פשוטות: איך נראה כיבוש? איך זה מרגיש לחיות תחת כיבוש?"

     

    מן הסתם יצאתם לפרויקט מתוך התנגדות לכיבוש. אתם באמת חושבים שהספר יכול לקרב את האנשים ולא להסית כנגד ישראל?

     

    "ודאי שהספר לא הולך לסיים את הכיבוש, אבל הוא בהחלט יכול לפתוח חלון לאיך נראה כיבוש עבור אנשים שלא חשבו על הכיבוש בעבר, או שחשבו וניסו לשכוח. הספר יכול להיות אמצעי נוסף להבנת הכיבוש בדרך שונה, ואולי אף עמוקה ומשמעותית יותר. תמיד יותר קל לבטל את ה'אחר' — במיוחד כשהאחר לא נראה כמותנו או מדבר כמותנו. הכתיבה הטובה ביותר, וזה נכון במיוחד לפרוזה, מפתה אותך להציץ מחוץ לכותלי העצמי והתרבות שלך. כאשר המציאות היא הכיבוש, הפיתוי להתעלם או להכחיש את זה הוא גדול, וכתיבה טובה מאתגרת אותנו להסתכל. אנחנו מקווים שמישהו ירים את הספר הזה בגלל שהוא העריץ את אחד הסופרים שמשתתפים בפרויקט, וימצא בספר הזה את אותה השראה".

     

    אתם עוד מאמינים שיש סיכוי לשנות את התמונה?

     

    "ייאוש הוא מותרות. הוא מאפשר לנו לעזוב את הכל ולתת לאחרים לעשות את העבודה הקשה. אנחנו הוזמנו לצפות במציאות בשטח על ידי אנשים שמסרבים לאבד תקווה ורואים עתיד טוב יותר עבורם, בין אם אלה ארגונים פלסטיניים החיים תחת עול הכיבוש, ובין אם אלה פעילים ישראלים שמושמצים על ידי התקשורת ועל ידי פוליטיקאים רק משום שדיברו בקול נגד הכיבוש. אנחנו לא יודעים איך המצב יתפתח, אבל בחרנו להשמיע את קולנו, כדי לשפר את המצב".

     

    שכולם ידברו על זה

     

    לא מעט אמנים ברחבי העולם, משלל תחומים, כבר הביעו את עמדותיהם על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זה לא מסתכם בקריאות לחרם של רוג'ר ווטרס או של סופרים כאליס ווקר, זוכת פרס פוליצר, שסירבה לאשר תרגום מחדש לעברית של ספרה "הצבע ארגמן" בטענה שישראל "אשמה באפרטהייד וברדיפה של העם הפלסטיני".

     

    זוכה פרס נובל מריו ורגס יוסה, שינחת כאן בחודש יוני כחלק מהמיזם. "'שוברים שתיקה' הוא ארגון שנראה לי חשוב יותר מתמיד דווקא בימים אלה", הוא אומר. "הפרויקט הזה הוא הרחבה של מפעל העבודה ש'שוברים שתיקה' עושה: מדברים בקול על מציאות הכיבוש, ומבקשים להאיר את הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים".

     

    גם אסף גברון, המתאר בספרו עטור השבחים "הגבעה" את הקמתו של המאחז הלא־חוקי מעלה חרמש ג', ייקח חלק בפרויקט של ולדמן־שייבון. "הגבעה" שיצא לפני שלוש שנים לאחר תחקיר מקיף שכלל מגורים בבקתה מבודדת במאחז ביהודה ושומרון, מביא את המציאות הקיצונית והאבסורדית בשטחים: האלימות, רדיפת הכוח והממון, וטשטוש הערכים. "לא רק סופרים צריכים לדבר על הכיבוש", מסביר גברון, "כולם צריכים לדבר על הכיבוש, כי הסיום שלו הוא הנושא הכי קריטי לעתיד שלנו. אני מקווה שהספר הזה יהיה עוד צעד בדרך הארוכה לשם, וגאה להיות חלק מהפרויקט".

     

    העיתונאית והסופרת האוסטרלית־אמריקאית ג'רלדין ברוקס, שהתגיירה זה מכבר, למדה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מקרוב, בזמן שעבדה ככתבת לענייני המזרח התיכון של הוול סטריט ג'ורנל בשנים שבין תחילת האינתיפאדה הראשונה עד ועידת השלום במדריד. ברוקס ובעלה, העיתונאי האמריקאי טוני הורביץ, זכו בעבר בפרס מועדון העיתונות בחו"ל על הסיקור הטוב ביותר של מלחמת המפרץ; ספריה היו לרבי מכר, ובשנת 2006 זכתה בפרס פוליצר על ספרה "מארץ'" — המתאר את החוויות המשוערות של אבי משפחת מארץ', מן הסיפור "נשים קטנות", במלחמת האזרחים האמריקאית.

     

    "תמיד הייתי ציונית שהאמינה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים", אומרת ברוקס, "ותמיד חששתי שמפעל הכיבוש והרחבתו דוחף הצידה את האפשרות הזו מהשולחן".

     

    מה דעתך על החרם שנוקטים אמנים ואנשי רוח נגד ישראל?

     

    "הייתי סופרת אורחת בפסטיבל טורינו ב־2008, אשר העניק לישראל כבוד לרגל חגיגות ה־60 למדינה. כתבתי אז נגד החרם, משום שאני חושבת שלאמנים יש תפקיד חשוב בבניית גשרים שנוצרים על ידי פוליטיקה ואלימות".

     

    אילו ציפיות יש לך מהביקור בשטחים הכבושים?

     

    "מזה שנים רבות שלא נפגשתי עם פלסטינים מהשטחים, ואני מצפה בכיליון עיניים להתעדכן על המצב הנוכחי".

     

    הסופר עלא חליחל, שמייצג את הקול הפלסטיני בפרויקט, הוסיף: "אני מצטרף גם כסופר וגם כפלסטיני. החובה לראות ולשמוע, לעבד ולחשוב היא חובה בסיסית בכל מעשה יצירה וכתיבה. כבן לעם הפלסטיני הנאנק תחת כיבוש אכזרי ומדמם אני מגיע כדי לחוות שוב את המעט האפשרי שביכולתי במגבלות הזמן והמקום". •

     


    פרסום ראשון: 20.02.16 , 20:59
    yed660100