yed300250
הכי מטוקבקות
    ביקשנו מהילדים להיות חלק מהבית. משפחת שטיינהרדט-זיו | צילום: דנה קופל
    זמנים מודרנים  • 21.02.2016
    ילדים, עבודה!
    הילדים של היום סרבנים, דעתנים, חכמולוגים ואין להם חשק לכלום. אבל השתתפות בעבודות הבית תתרום להתפתחותם האישים ולדינמיקה המשפחתית. הורים שהצליחו לשכנע את הילדים להוריד את הזבל, לקפל כביסה ואפילו להכין סנדוויץ', מספרים איך התרחש הפלא שלב אחר שלב
    מירי בן־דוד ליוי ׀ צילומים: דנה קופל

    בבית משפחת שטיינהרדט־זיו משוהם, הילדים בן (11), מיקה (9) ואייל (4) ממיינים בעצמם את הכביסה שלהם, מסדרים את החדרים, מכינים לעצמם את הכריכים בבוקר, עוזרים בהכנת ארוחת הבוקר, וכשהם חוזרים מבית הספר הם עורכים שולחן, אוכלים ומפנים את הכלים לכיור בסוף הארוחה.

     

    אם זה נשמע לכם כמו סיפור מהאגדות, אתם טועים. אבל אם אתם חושבים שזה מובן מאליו, שאלו את עצמכם, מה מתוך זה עושים הילדים שלכם?

     

    מוסר העבודה הזה הוא פרי עמלם של ההורים, מיה (39), מומחית להורות ושינה ובעלת MamaMaya (בית הספר הראשון בישראל להורות ושינה), ולירן (43), יבואן מוצרי יוקרה לבנייה ירוקה. "כהורים, תמיד ביקשנו מהילדים להיות חלק מהבית, לפנות את השולחן, לעזור בסחיבות מהסופר, למלא אוכל לכלבה, ותמיד הדברים היו נגמרים איכשהו בריבים, כעסים ובכי", מספרת מיה. "ניסינו הכל: ניסינו בטוב, ניסינו באיומים וצעקות, ניסינו בחלוקת תפקידים קבועה כשאנחנו קובעים להם את המטלות, או כשהם בוחרים בעצמם את המטלות, ניסינו לפעול בסבב מטלות, ניסינו לתת תמריצים וממתקים. באמת שניסינו הכל ושום סידור לא החזיק מעמד לאורך זמן, מה שפגם ביחסים ובאווירה המשפחתית בבית".

     

    לפני שש שנים מיה התחילה ללמוד הנחיית הורים והציבה לעצמה אתגר, לגרום לילדיה לתרום ולהרגיש חלק מהעשייה בבית, תוך שמירה על אווירה טובה ובשאיפה שיום אחד היא תוכל ללמד הורים אחרים לעשות זאת. "לאט־לאט הבנתי שזו הייתה טעות, למשל, להתערב כשהם רבו ביניהם, למה הוא עושה והיא לא וכדומה ולתת מטלה קבועה לכל אחד. בכל יום הגעתי לתובנה נוספת, עד שעלינו על הגל. מה שעובד אצלנו זה לפעול בלי סבב קבוע, אלא על בסיס רצון לתרום במטלות שקשורות לכלל הבית, ואחריות אישית במטלות שקשורות לעצמי, סביבתי, חיי, כי כל אחד נושא בתוצאות מעשיו".

     

    ההורים עובדים מסביב לשעון. משפחת אלדר | צילום: דנה קופל
    ההורים עובדים מסביב לשעון. משפחת אלדר | צילום: דנה קופל

     

     

    וככה זה עובד. "כל אחד מהילדים הבוגרים אחראי על ההתנהלות שלו, כמו התארגנות בבוקר, עמידה במשימות בית הספר וכדומה. בהתחלה הזכרתי להם את סדר הדברים, תיכננו כיצד הם מספיקים להכניס ליום שלהם גם בית ספר, גם אוכל בצהריים, גם זמן שיעורי בית, גם זמן לפנאי, גם זמן לחברים ולחוגים, וגם לתלות את המגבת שלהם אחרי המקלחת. אחרי מספר שבועות של תרגול לא היה לי צורך להזכיר יותר, ורק אם שוכחים אני בוחרת אם להעיר או להתעלם, ולפעמים אני מעירה כי אני מתפוצצת. לפעמים אני מעלימה עין".

     

    את ארוחת הבוקר, למשל, הם מכינים יחד: אחד עורך, אחד מפנה מדיח, אחד חותך סלט, אחד מכין ביצים, אחד את הטוסטים, והאחרון מפנה ומנקה את הכל. "אין תפקיד קבוע, אבל כשכולם עושים יחד זה לא מרגיש כמו מטלה, אלא שיתוף פעולה. אם מישהו ממהר לצאת או מישהו הגיע מאוחר, אין התחשבנות ספציפית על 'עשית לא עשית', אבל אם מישהו באופן קבוע מתעכב ולא מגיע לעזור, פתאום הילדים האחרים הופכים לפנקסנים קטנים ומתחילים לצעוק, 'אתה אף פעם לא עוזר!'".

     

    זה הרגע שבו רוב ההורים נשברים.

     

    "אני ממש מתאפקת לא להתערב במריבה שלהם ולא לתפוס צד, זה תרגול הורי לא פשוט, אבל בעיקרון למדתי שאם אני לא מתערבת הם פותרים את זה מהר יותר ובקלות, ואין בכיות אחר כך. לא אגיד שלעיתים אני לא מעירה או מרימה קול, בסך הכל גם אני בן אדם, אבל לרוב כולם רגילים להתנהלות ועושים את הדברים בשיתוף פעולה".

     

    איך תגיבי לטענה שלפעמים הילד צריך להיות ילד ולא כל הזמן לעזור?

     

    "אנחנו מאמינים שילד צריך להיות עצמאי ולשם כך אנחנו מעודדים את ההתנסות, את הבחירה, ואת הפגנת היכולת. אני לא מסתכלת על התוצאה, למרות שמאוד בא לי לפעמים לעשות במקומם, כי אני עושה את זה מהר יותר או נקי יותר. למדתי לשחרר ולאפשר להם להתנסות, לטעות ולהצליח. ככל שהמשכנו בדרך הזו, הילדים למדו את היכולות שלהם ואפילו התחילו ליהנות מהן".

     

    מה היית מייעצת למשפחות אחרות?

     

    "אל תתקעו כל ילד בתפקיד קבוע, ותרו על סבב קבוע של מטלות, אל תכריחו לבצע מטלות בכל יום. עודדו אותם כשקשה להם על ההתמודדות ועל הניסיון ועל הפגנת היכולת, עזרו להם להאמין ביכולות שלהם ובכך שבפעם הבאה שהם ינסו הם יצליחו יותר. עזרו להם בהתחלה, הראו להם את הדרך ושמשו דוגמה אישית.

     

    "אל תתערבו במריבות שלהם על מי עושה יותר או פחות, אל תתרמו לעניין של השוואות בין אחים. אל תקלקלו את היחסים ואת האווירה בבית על מזבח הבית הנקי, זה לא שווה את זה. העלימו עין ואל תסתכלו על הכל בזכוכית מגדלת".

     

    תרומה צנועה

     

    דפנה איתן, מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר, מאמינה שילדים בכל גיל יכולים לעזור, אם לא בצורה אקטיבית, אז לפחות בצורה פסיבית: "ילד שרק נולד והתחיל לישון יותר ברצף, זו תרומה, כי אמא יכולה לצבור כוחות", היא מסבירה. "ילד ששוכב יפה כשמחליפים לו חיתול זו תרומה ועזרה, אם רק נשכיל לראות זאת כך, וכשאנו נראה זאת כך ונראה לילד שלנו את תרומתו ועזרתו ונעודד אותו על כך מגיל קטן, יש סיכוי שנקבל את עזרתו במטלות הבית גם בהמשך. שיתוף ילדים במטלות הבית אינו מטרה העומדת בפני עצמה, אלא תוצר של התכווננות הורית מעמיקה ורחבה יותר".

     

    לשיטתה, יש שני קווים מנחים שדרכם ניתן להביט על ההתמודדויות היומיומיות עם הילדים ככלל ועם מטלות הבית בפרט: לפי הקו המנחה הראשון, ההורים מגדלים אנשים קטנים שיהפכו לאנשים גדולים וההסתכלות ההורית צריכה להיות מכוונת למטרה זו - איזה אדם אנחנו רוצים שייצא ממשפחתנו? "אם כן, המטרה איננה דווקא מטלות הבית, אלא לגדל ילד עצמאי, רגיש ותורם לסביבתו, עומד על דעותיו. כדי לגדל ילד כזה מתפקידנו לזמן לו התנסויות כדי לשכלל את המיומנויות הללו וכאן המקום של הבית כמיקרוקוסמוס לעולם. לכן חשוב מאוד לאפשר לילד לתרום ולהועיל בבית ולהיות שותף למטלות המשפחתיות".

     

    הקו המנחה השני עוסק בנושא היחסים הטובים בבית. "היום ילדינו נולדו לדמוקרטיה ואנחנו מוצאים את עצמנו לא מבינים מדוע אמרנו והילד לא מבצע כפי שאנו נהגנו כשהיינו בגילם. אכן החינוך היום מאתגר ומורכב יותר להורים וחשוב לבסס אותו על אהבה, כבוד ויחסים במקביל לגבולות. הבסיס ליחסים הוא תחושה שאני שייך ואני חלק מהמשפחה, וכשהילד ירגיש כך הוא ישתף איתנו פעולה בקלות רבה יותר בצמתים השונים ביומיום".

     

    אז איך עושים את זה?

     

    "לפני הכל, חשוב לעשות שיחת תיאום ציפיות שבה נשתף בתחושות שלנו לגבי מטלות הבית והראייה הערכית, כי כולנו חלק וכולנו לוקחים חלק בעשייה, ונשאל כיצד לדעתם הם יכולים לקחת חלק. ניתן לנסות טבלת מטלות קבועה או מתחלפת וכל רעיון נוסף שיביאו הילדים, כדי לאפשר בחירה של המטלות מתוך שיתוף ולא כפייה. דבר שני, צריך שהמטלות תהיינה מותאמות גיל והדרגתיות. בקשו מהילד דבר שהוא יכול לעשות ושיחווה בו תחושת הצלחה, אפילו אם אלו דברים שהוא כבר מבצע באופן קבוע ביומיום, ולאט־לאט נרחיב את תחומי העזרה. חשוב לא פחות לאמץ כהורים זווית הסתכלות חדשה: הסתכלו על מה הוא כן עשה, גם אם זה מעט מאוד, הסתכלו על הדרך ולא על התוצאה, הסתכלו על המחשבה והכוונה, וכן שימו לב לעזרה פסיבית - גם ישיבה בשקט בזמן שיחת טלפון חשובה היא תרומה שיש לעודד".

     

    ויש לה גם כללי אל תעשה: "לא להעניש ולכעוס, הרי אף אחד לא אוהב לעזור כשמכריחים אותו. צריך גם להיזהר ממתן ביקורת - קבלו את העזרה כפי שניתנה גם אם היא לא בדיוק כפי שרציתם שתינתן. אל תסדרו אחריהם, אל תעירו הערות - תמיד אפשר ללמד אחר כך בצורה חווייתית ונעימה כיצד לקפל את הכביסה או לסדר את המיטה לפעמים הבאות".

     

    מעניין איך איתן הייתה מתמודדת עם ילד כמו דיויד כרסנטי (18), בוגר בית הספר הריאלי בחיפה, שמודה בלי בושה שמעולם לא נטל חלק בעבודות הבית: "לא להאמין כמה מטלות יש היום לכל ילד ונער בישראל", הוא מצטדק. "חוגים, שיעורים, פרויקטים, מחויבויות, מבחנים. אני לא חושב שלעזור בבית זה התפקיד שלנו. המטלות כבר יחכו לנו לכשנתבגר. יכול להיות שאני קצת מפונק, אבל אני לא חושב לרגע שלא הייתי ילד טוב, שלא עשיתי מה שצריך או שאני לא מספיק מחונך. אז לילדים ניתן להיות ילדים וכשנגדל ניקח אנחנו את האחריות. נראה לי מספיק הוגן".

     

    איתן מגלה הבנה לילדים עקשנים שעומדים על שלהם. "גם 'לא' זו תשובה", היא מסכמת. "אם הילד מסרב לקחת חלק במטלות, אפשרו לו, אך העבירו מסר שזהו חלק משמעותי בעשייה המשפחתית ואתם בטוחים שיבחר לעזור בהמשך".

     

    תוכנית החלוקה

     

    בבית משפחת אלדר ההורים עובדים מסביב לשעון, מה שלדבריהם דורש באופן טבעי את שיתוף הפעולה של הילדים. האם דור (42), בעלת משרד יחסי הציבור אלדר תקשורת, והאב יובל (45), איש היי־טק, גרים בשוהם עם ילדיהם ליה (11), טל (9) ואסף (6). "שנינו עצמאים, כך שתמיד הטלפון יכול לצלצל בכל שעה והילדים מודעים לזה", אומרת דור. "אנחנו תא משפחתי וככזה ברור לכל שהם חלק מהתפקוד הביתי, המשפחתי והיומיומי. הילדים יודעים שבתשע בערב אני כבר חוזרת לעבוד ולכן הבית צריך להיות מסודר".

     

    יובל: "אני חושב שכבר מגיל שנתיים הם למדו שכל צעצוע חוזר בערב למקום, ובגילים מאוחרים יותר לפנות צלחת לכיור ולזרוק אשפה לפח".

     

    אז מה החלוקה?

     

    דור: "שני הקטנים עושים משימות קטנות שמאוד עוזרות ומקילות: טל אחראית על פינוי המדיח, לאסף מחכה סלסילת גרביים לקיפול, הוא אוהב את זה. ליה, הגדולה, מסייעת במקלחת של הקטן ועוזרת בהכנת ארוחת הערב, סידור שולחן, פינוי ולפעמים גם כלים. כל אחד ומה שהוא יכול לתרום, וכמובן שבעתיד יעזרו יותר. הם שותפים באופן שווה לחלוקת התפקידים, כי אחד מדרבן את השני. יש עזרה הדדית, יפה לראות את זה מהצד, וזה גם מחבר בינינו כמשפחה וביניהם כאחים".

     

    יובל: "כשמישהו לא מרגיש טוב או עסוק בלמידה למבחן, יתר האחים עוזרים יותר ואנחנו משלימים את המשימות".

     

    דור: "החלוקה ברורה כך שיש שגרה ופחות עימותים. הכנתי טבלה על המקרר והם מקבלים סמיילי חיובי אם ביצעו את המטלה, דבר שקורה לרוב. אין אצלנו סמיילי שליליים".

     

    לליה, הבת הגדולה, יש יותר מטלות והיא מקבלת אותן בהבנה. "טל עוזרת לי המון", היא מפרגנת. "לא תמיד זה כיף, אם אני רוצה ללכת לחברה או סתם לראות טלוויזיה, אבל אם כולם עוזרים אז אנחנו מסיימים את המשימות מהר יותר ויש זמן לשאר הדברים".

     

    להורים המעוניינים ללכת בעקבותיהם הם ממליצים לתת דוגמה אישית. "אם אנחנו לא נעשה גם הם לא יעשו", אומרת דור. "צרו שיתוף פעולה והבנה הדדית בקרב הילדים. קיימו שיחות מתמידות והסבירו את החשיבות בעזרה בבית. חלקו משימות קטנות, כל ילד והיכולת שלו, ונסו ליצור הנאה - ברגע שעושים דברים ביחד, שמים מוזיקה ברקע ועושים מזה משחק, אז המשימה מסתיימת ביתר קלות".

     

    דורית שכורי, יועצת זוגית ומשפחתית ומנחת הורים בגישה ההתנהגותית, מתייחסת לחלק לא פחות מאתגר של העניין - שיתוף המתבגרים במטלות הבית. "זה צריך להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום אצלם ולסדר היום משמעות חשובה", היא אומרת. "סדר כחלק משגרת היום של הילדים מלמד אותם אחריות והתנהלות נכונה, מה שייצור אצלם תחושת ביטחון, שניתן לסמוך עליהם והם יכולים לסמוך על עצמם, שהם חלק מהבית ואינם מרכז הבית. היכולת לשמור על שגרה של שיתוף ועזרה בבית מאפשרת רכישת מיומנויות וכישורים חברתיים, ניהול עצמי וביטחון עצמי שהם יכולים, מוערכים וחווים הצלחה ואיך זה מרגיש להצליח ולהיות מוערך".

     

    בקליניקה שלה היא נתקלת בתירוצים מקיר לקיר. "הורים רבים למתבגרים אומרים שכנראה כבר מאוחר מדי להתחיל לבקש מהם להשתתף במטלות הבית ואני אומרת שאף פעם לא מאוחר להתחיל. הורים רבים מעדיפים לעשות אותן בעצמם, כדי להימנע מעימותים, או שהם מרחמים על הילדים כי 'גם ככה קשה להם', או שאומרים, 'אין לי סבלנות, עד שיעשו משהו אני כבר סיימתי חצי בית' ואז מתלוננים שהם קורסים תחת עומס המטלות".

     

    מה הפתרון?

     

    "עומדות לפניהם שתי אפשרויות: לומר שזה מאוחר מדי ולחכות שהמצב יחמיר גם במישורים אחרים, או לעשות שינוי ולהיות המבוגר האחראי בבית. הבעיה העיקרית אינה אם הילד עשה או לא עשה, אלא אם אני כהורה אינני יכול להציב גבולות, וללא גבולות המתבגרים הופכים למבוגר האחראי. מטלות הבית הן חלק בלתי נפרד מאחריות הילד בבית, וכאן הזמן והמקום ללמד אותם מהי אחריות אישית. חשוב לשבת עם הילדים להסביר מהם השינויים שיחולו בבית ומה מצופה מהם, לשוחח עימם על השינויים, לקבוע שיחה שבועית אשר תחל מדברי עידוד ושבח על ההצלחות ותעבור למה מצופה ומהן המטלות, להקשיב למה שיש להם לומר ולהגיע להסכמות". *

     

     

    מה ילדים יכולים לעשות

     

    מגיל 2־3: לאסוף צעצועים, לשים בגדים מלוכלכים בכביסה, לזרוק דברים לפח - כך ממליצה דורית שכורי.

     

    גילאי 4־5: לסדר את המיטה, לערוך שולחן, להאכיל את חיות המחמד.

     

    גילאי 6־8: לרוקן את הפח, לסייע בהטענת המדיח, לעזור בהכנת הארוחה, לצאת עם חיות המחמד.

     

    גילאי 9־11: לטאטא, להכין כריך, לסייע בטיפול באחים קטנים.

     

    מגיל 12: לתלות ולקפל כביסה, להכין ארוחה, לעזור בקניות, לעזור בעבודות קטנות בניקיון הבית.

     

     

    mirilivi@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 21.02.16 , 18:22
    yed660100