שבת בבוקר יום לא יפה.
שישי בבוקר כן.
שישי בבוקר הוא השבת היחידה שנותרה לנו. מדובר בשלוש שעות – תשע עד 12 – בגן עדן. האבוד. שישי בבוקר הוא מכונת זמן שמטיסה את שנינו היישר לשנת, נניח, 2005. יודעים מה קרה בשנת 2005? כלום. שום דבר. בשנת 2005 התעוררנו בשישי בבוקר, התמתחנו, ייתכן שאפילו עשינו את מה שלא היה אז שום ספק שהוא אהבה, ואז התארגנו לאט ויצאנו לעיר. ישבנו בבתי קפה. הסתובבנו בחנויות. פגשנו חברים לבירה ויין של צהריים. קנינו מצרכים לארוחת הערב שעליה החלטנו בצהריים. ואז חזרנו למיטה.
זה מה שקרה בשנת 2005. היינו זוג נטול ילדים שגר יחד. ההווה היה נצחי, ילדים היו מחשבה מגוחכת שעליה דיברנו רק כשרצינו להצחיק זה את זו במשפטים כמו "לילדה הראשונה נקרא רזית, לשנייה כוסית ולשלישית טעית".
אין, היינו קורעים.
ועכשיו, פעם בשבוע לשלוש שעות, שישי בין תשע ל־12 – פרק הזמן המהיר ביותר בהיסטוריה – אנחנו מסוגלים לחזור היישר לזמן ההוא. בשישי בשמונה בבוקר אני משליך את הילדים בהילוך מהיר לגן ולבית הספר, חוזר הביתה קליל ומאושר כמו בלון הליום, ואז היא ואני מתארגנים במהירות שיא, נכנסים למכונית, והספירה לאחור מתחילה: יש לנו, כמו שכמעט שר דיוויד בואי בשעתו, שלוש שעות, זה כל מה שיש לנו.
ואלה שלוש השעות הטובות ביותר של השבוע. אנחנו ממש עושים דברים כמו... כל מה שבא לנו! לפעמים אנחנו ממש מתפרעים והולכים לנמל, קונים קרואסון ויושבים על המזח ואוכלים אותו! לאט. ממש כמו רווקים שאין להם שום סיבה מיוחדת לחשוד שמתישהו יצור אנושי מתוצרתם, שיגיע להם לגובה הברך, יצרח עליהם שמשעמם לו ושאם הם לא מתכוונים לשחק איתו ברגע זה, לפחות שייתנו לו את הטלפון.
לא. בשישי בבוקר אין ייאוש – ואין ילדים – בעולם. על המזח אנחנו נתקלים בחברים במצבנו; הורים נטולי ילדים לשלוש שעות. רווקים־מחדש. אנחנו מתחבקים איתם כמו ניצולים מגורל משותף, ונפרדים במהירות. לאף אחד אין זמן לבזבז; הספירה לאחור נמשכת.
שישי בבוקר, יום יפה. אמא שותה המון קפה בקפה השכונתי, אבא קורא המון עיתון מהסל בקפה השכונתי, ושניהם שוכחים כמעט לגמרי מהסיכוי המאיים שלמחרת יצטרכו ללכת לירקון ולשוט שם בסירה או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה, כי הילדים יכריחו אותם. כי הילדים יתעוררו בשבע בבוקר – בשבת! – ועד עשר יגיע רף הייאוש והכאוס בבית לרמה שתערער את תפיסת המציאות של אבא ואמא עד כדי כך, שהם אשכרה ייכנסו עם הילדים למכונית וייסעו איתם למקום מיואש וכאוטי אפילו יותר: מתחם שרונה. או קיפצובה. או שפיים. או כל מתחם, שכמו הזולת, הוא סוג של גיהינום – אולי כי הוא מתפקע מזולתים על ילדיהם.
אז שישי בבוקר – זה מה שנשאר לנו. כמו שריד ארכיאולוגי שהשתמר כמעט בשלמותו מתקופות קדומות ואפשר ממש לסייר בו ולראות איך אנשים – מה אנשים, אנחנו! – חיו אז.
ואז, בהדרגה, זה נלקח מאיתנו: "שישי משפחתי" בבית הספר של הילד. "יום המשפחה" בגן של הילדה – בשישי כמובן. "ספורט משפחתי" – רק בשישי בבוקר. "מילדות לנעורים" – שישי. והכנת חנוכיות לחג. וצביעת צלחת לפסח. ותפירת תחפושות. ובישול משפחתי. שישי, שישי, שישי, שישי.
אלוהים, הם לוקחים גם את שישי! הם כמו ההוצאה לפועל שנכנסת לבית ריק ותולשת מהקיר העירום את המסמר האחרון! הם לוקחים את כבשת – מה כבשת, טלה כחוש – הרש! או כמו שכתבה בשעתה קולגתי טל רוזנוביץ'־הלוי ממש בעניין הזה: "פירורי הזמן הבודדים שעוד נותרו לנו". אז הם לוקחים גם אותם.
וככה אני מוצא את עצמי מבלה גם בשישי בבוקר בגן ובבית הספר – ותשמעו, זה יכול להיות דווקא מהנה לבלות עם הילד שלך את שישי בבוקר ברגע שסיימת לעבור את שלבי ההכחשה, הכעס, המיקוח, הדיכאון והקבלה שמגיעים בעקבות הבשורה על מותו בטרם עת של שישי בבוקר.
אבל שישי בבוקר אמור להיות שלי! הרווחתי אותו. ולא רק אותו; גם את הימים הבודדים – באמת בודדים – בשנה שבהם מערכת החינוך לא בחופש רשמי כלשהו ומוכנה לקבל אליה את ילדיי לשמונה שעות קצרצרות ביום. הזמן הזה הוא שלי – שלי! – ואני לא מוכן שתיגעו לי בו. ואתן – גננות ומורות (וגננים ומורים) – צריכות להבין את מה שתמיד חשדתן בו והגיע הזמן לומר במלוא אי־הנעימות: כן, אתן בייביסיטר. מבחינתנו, לפני הכל, זה מה שאתן. ובשישי בבוקר בפרט.
למה זה מגיע לכן? כי אתן עובדות במערכת החינוך ונהנות גם ככה מימי חופש בכמות שבני תמותה רגילים יכולים רק לדמיין, כולל אינספור חופשים לא קיימים שהומצאו במיוחד בשבילכן ועונים לשמות כמו אִסרו־תענית־מוצאי־צום־גדליה־רבא. ובכל הימים האלה הילדים, באופן בלעדי, איתנו. עלינו. מהבוקר עד הבוקר שלמחרת.
ולכן אנחנו תובעים את שישי – רק שלוש שעות בשבוע – לעצמנו. וכשגננות ומורות דורשות לשחרר אותן ממשמרת שישי ומשננות שוב ושוב שהן "לא בייביסיטר", אני חש צורך דחוף לנסח עבורן את התשובה בארבע הברות פשוטות: ביי־בי־סי־טר. לגמרי.
מובן שלא רק בייביסיטר; הילדים צריכים גם ללמוד משהו, ואני האחרון שיזלזל בחשיבותן של 12 שנות לימוד, אולי חוץ מההסתייגות הקטנה הזו, שאפשר, כידוע, לגמור אותן גם בחמש־שש שנות לימוד. וכל מי שהעביר אי פעם 12 שנים מחייו במערכת החינוך יודע; את הלימודים האלה אפשר לקצר בחצי ולהשיג בדיוק אותה תוצאה.
אז למה 12 שנים? פשוט כי אין לנו שום דבר טוב יותר לעשות עם הילדים בכל הזמן הזה. פעם עוד היה לגיטימי לשלוח אותם לעבודה בשדה ובנפחייה סביב גיל 11. כיום, באזור גיל 22, אתם מציעים להם בזהירות לשקול לצאת לכם מהבית.
כי זה, בסופו של דבר, העניין: אנחנו מביאים את הילדים לעולם, מתאהבים בהם, ואז אנחנו מגלים ש... יש לנו המון – הרבה יותר מדי! – זמן להיות איתם. אינספור שנים רצופות. שנים עם הראש עמוק מתחת למים, שוחים מצד לצד באיזו שגרה יומית מטמטמת ומפרכת וחסרת אוויר, להוציא שלוש שעות בשבוע – שישי בבוקר – שבהן מותר לנו לקחת קצת אוויר. ולהיזכר בנו.
ואל תבינו אותי לא נכון; זה לא שהילדים לא נפלאים ומדהימים. אבל בסופו של דבר – הם ילדים. יש להם פתיל קצר יותר מנר רקטלי, חוסר כבוד עמוק למסורת ההומניסטית המפוארת של שמונה שעות שינה בלילה, ותחומי עניין שיכולים לשעמם למוות כל אדם בוגר.
אנחנו לא באמת מסוגלים לבלות איתם 18 שנה רצוף. אין דרך. אנחנו לא מתחרטים לרגע על שהבאנו אותם, אבל אם אפשר שמישהו ייקח אותם מאיתנו לכמה שעות, אנחנו נהיה מוכנים לתת לו 7,000 שקל בחודש וחופשה ממש־ממש ארוכה בפסח.
ולכן אנחנו זקוקים למערכת חינוך יעילה. כי בלי חינוך טוב אין עתיד, כלומר אין לנו בייביסיטר שיאפשר לנו לעבוד על העתיד. ושישי בבוקר הוא היהלום שבכתר הקוצים שלראשנו. הוא הטיול הקטן בחצר הפנימית של מתקן הכליאה, שמגיע לנו, כמו לכל אסיר, פעם בשבוע. לעולם אל תיקחו לנו אותו. כי אחרת אנחנו ניאלץ לקחת לכן את יום החופש הנוסף (אִסרו־תענית־הושענא) ביום שאחרי יום החופש שלכן בסוף חנוכה.
