בעקבות הזמן האבוד

א. ערב טוב בן שטן!

אינני יודע למה ולמי אני כותב את השורות הבאות. בוודאי לעצמי. אולי לילדיי. אולי לסקרנים, שסופר אינו יכול לסגור את עולמו בפניהם. כל סופר פתוח לקוראיו ולמבקריו מכל שורה, מכל יצירה שהוא כתב וכותב.

אני רואה את סופה של חנה ואת סופי, מיד בעקבותיו, כדבר המובן מאליו. אני ער למצבנו הפיזי והנפשי. כל המערכות בגופי אינן פועלות כהלכה. חוץ מן המוח היוצר, שאולי ישלים עוד קובץ סיפורים לאחר הרומן "לירי". לרומן הזה אני מצפה ואחזיק מעמד כדי לראותו. אני צופה לו הצלחה גדולה. ספק אם אשלים את הקובץ הבא. לא נורא.

הסיפורים, שהיו קופצים לראשי בחודשים ובשנים האחרונים, נתקלים בדאגה ובחוסר שלווה, ואינם מצליחים להיכנס. על כן הם גם מתקשים לצאת. אל יעל ואל המחשב.

חנה ואמנון שמוש. "אני רואה את סופה ואת סופי כדבר המובן מאליו"

בכל השעות שאני לא בעבודה, אני שוכב ליד חנה, שקמה מהמיטה רק לארוחות צהריים וערב. האצבעות מדברות ביניהן. יד ביד אני מספר והיא מגיבה במילים מעטות, מרוסקות. מילים יפות, המכירות תודה ומנסות להשתלב בסיפורי הזיכרונות שאני מרעיף עליה. לאט, לאט. מילה, מילה. הברה, הברה. אני מרגיש כמה טוב לה, וטוב לי עם זה. אבל היא אף פעם לא קוראת לי אליה כשאני שומע רדיו או רואה טלוויזיה, או כשקוראים באוזניי בעיתון ובספר. היא מחכה בשקט לבואי, ליוזמתי. היא רזתה וכוחותיה כלים, אבל היא שומרת על עצמה, "כדי להיות איתך". היא אוכלת יפה, אולי בעקבות כדור מעורר תיאבון, אבל בשעות הארוכות של אחרי ארוחת הערב, מתוך שיעמום, היא עושה תעלולים מביכים. אין לי כוח לשבת כל השעות הללו לידה, מה שמונע ממני לראות טלוויזיה, שלמרות איכותה היא מפיגה את השיעמום ואפילו את הדאגה. מה שהיא מספרת, ערב־ערב, מדאיג יותר מן הדאגות האישיות שלי ואני לא מפסיק לחשוב: איזו מדינה, איזו ממשלה, איזה עולם אני משאיר לילדיי, לנכדיי ולניניי. הם כל כך עליזים ושובבים, הנינים, ואני ממש דואג להם.

הדאגות לבריאות של נכדיי בקולורדו ושלי בקיבוץ מכבידות לא פחות מהדאגות הזוגיות. לנו זה מגיע. להם לא. שאל אותי מראיין ברדיו, יואב גינאי: "אתה לא חושב, לפעמים, למה כל זה מגיע לי?" ואני עניתי לו: "אני חושב יותר — איך זה שמגיעה לי ולאשתי אריכות ימים, שעליה אנחנו משלמים בגדול. אם לא היינו מאריכים ימים, לא היו באות כל המחלות והצרות. רובן".

אחטא לאמת אם לא אזכיר את העזרה הגדולה שאנחנו מקבלים מגליה הבת, דורון הבן וג'ויס, המטפלת ההודית. גליה מנהלת את ענייני הכספים והיא יושבת עם אמה על אלבומי תמונות ומצליחה לשכנע אותה שהיא אמא שלה. חנה מופתעת כל יום מחדש, אבל שמחה להבין. לרגע. דורון עוזר לנו מאוד מעצם העובדה שהוא יכול לקרוא ולראות מה בצלחת, ולראות שאמא מנסה לאכול את המרק במזלג. הוא מוריד לה את המזלג ונותן לה את הכף ביד, מפציר בה לא לשפוך מרק אל חמאת הבוטנים וכדומה. לי הוא מספר ומבהיר מה יש בכל קופסה סגורה ומה יש בצלחת, וגם עוזר לי להעביר לצלחתי את כל הדרוש. ספק אם הם ערים לכך, כמה עזרתם חשובה ומועילה. גם באותה שעה. גם לאריכות הימים. לג'ויס מגיע סעיף מיוחד. היא תיקח עימה להודו ניסיון, לא רק של מטפלת, אלא של מבשלת למופת ואחות רחמנייה. בלעדיה חנה לא יכולה לצאת מן המיטה.

אני מפחד. מפחד מן השנה הקרובה "הבאה עלינו לטובה", כך אומרים. אני יודע שעם נוכחותו של בן השטן אלץ, אין סיכוי — וקשה לי להתמודד עם התחושה הזאת, שאינה מרפה ממני. לכתוב את זה, זה קצת מקל, כאילו פרקתי את המסע הרובץ על כתפיי ועל מוחי. טוב שלפחות המוח פעיל. כשאני שומע ברדיו את האזהרות מפני אירוע מוחי, אני מגיב כאילו הן מופנות ישר אליי. זה קרה לכל כך הרבה חברים בגילי, ובמצבי מתח כמו שלי.

חנה עם הבת גליה בחנוכה. "עיניה נדלקו מול החנוכייה הדולקת"

אני שומע את עצמי אומר בקול רם, כמה פעמים ביום: "אין לי כוח". לא מזמן היו בי כוחות בלי סוף. סירבתי לחשוב שיש סוף. נהניתי משיריו של חיים גורי, המבטאים את התקופה הזאת, האחרונה בחיי אדם ויוצר. גם היום אני נהנה מקריאת ספרים ומוספים באוזניי. ותצחקו, אני נהנה, הכי־הכי, מחברתה של חנה.

ב. זמן אהבה

אנחנו בראשית השנה ה־13 לנוכחותו של אלץ היימר בחיינו. הספר "בוקר טוב, אלץ היימר" יצא לאור והתחיל להכות גלים. אני נרגש לקראת השקתו באולם גדול ברמת־גן. אני מקווה לפגוש שם אנשים יקרים שאחרת לא הייתי פוגש מפאת המרחק.

למרות שהספר חתום, אני מרגיש צורך להמשיך בכתיבת היומן, אולי לא לפרסום. אני זקוק לכתיבה, שגם אם עיקרה הקלה על משפחות המתמודדות עם המחלה, הרי גם לי היא עוזרת לבטא את הרגשות ואת המחשבות, לבל יתרוצצו בקרבי. יש כמה דברים שדווקא עם סגירת הספר ויציאתו לאור, אני מרגיש שאולי נשכחו ממני או לא הובהרו כראוי.

נשכחה ממני העובדה החיובית שבנוסף לרגש, נותרו אצל החולה כל החושים. חוש הטעם נשאר כשהיה, למרות שהיא אינה מזהה את המטעמים, אבל ההנאה מהם תורמת לרצון לחיות. חוש המישוש במיטבו. מעולם לא קיבלתי לטיפות כל כך רכות וכל כך חמות מחנה שלי. גם חוש הריח נשמר. השמיעה והראייה נחלשו מאוד, אבל הברק בעיניים, כשהנכדה מספרת לה על הנפלאות שעשתה איתה בילדותה, או כשאני מספר על המאורעות המענגים והמבדחים שהיו לנו לאורך 60 השנים הטובות — הברק בעיניים נותן לי כוחות ושמחה. כמעט הייתי אומר — אושר, למרות שזה כמעט הפוך בנוכחותו של בן השטן אלץ.

על העליות והמורדות ברצון של חנה לחיות כבר כתבתי. אבל אני רוצה להבהיר את הנושא הקריטי הזה, להארכת השנים יחד. "יחד" היא מילת המפתח. מול דעיכת הרצון לחיות בגלל התרוקנות המוח — מזיכרונות, מתבונה וממילים — נדלק ומאיר את חיינו הרצון העז להישאר ביחד. לתת אהבה ולקבל אהבה באופן פיזי ומילולי, במבט־מבע־מגע. רצון כל כך חזק, בגוף כל כך חלש. בהבנה מתמיהה של מצבה ובהחלטה נחושה לא להיכנע, לא להרים ידיים. להרים ידיים רק כדי לתפוס את הידיים שלי, שוכב לידה במיטה, לבוש ומספר לה סיפורים יפים, רווחים בין מילה למילה, בקול רם, ואני מקבל את שכרי בו במקום: "אתה אמנון שלי".

הדבר המופלא והקשה להבנה הוא שהרגשות מופנים בעיקר, שלא להגיד רק, אליי. הם מטפטפים לעיתים לשלושת הילדים שלנו, לשעה קלה. לפעמים היא ממש שוכחת מי אני וצוחקת כשאני מסביר לה את הקשרים העזים שבינינו, ומוסיפה אפילו: "איזו טיפשה אני". אבל 90 אחוז ויותר מהזמן היא לא רק זוכרת אותי, אלא גם מבטאת את אהבתה במילים יפות ופשוטות ואמיתיות כמו: "אני אוהבת אותך כל כך. נכון שגם אתה אוהב אותי. מאוד?" או: "מגיעה לי נשיקה מאמנון שלי. עוד אחת!" אנחנו יושבים אל השולחן יד ביד ומצח אל מצח. אוכלים ושותים ונהנים. אני לא יכול לראות מה יש בצלחת, אבל אני רואה את להיטותה למאכלים טובים, וזה נפלא.

ואז מושיט את ידו, כנראה, אלץ, והיא שופכת מרק על הפרוסה עם גבינת השמנת ומכניסה אל כוס השוקו חפצים קטנים, מכל הבא ליד, ופתאום היא שופכת את כל השוקו על כל השולחן. אלץ משתולל. וכשהעוזרת באה לנקות, היא מסתכלת בתדהמה ומתוך חנה, לא מתוך אלץ, יוצאות המילים "סליחה" ו"תודה". והיא מנידה בראשה ולפעמים אומרת: "איך אתה סובל את השטויות שלי?"

אני מרגיש שאני בשיא הזוגיות. אנחנו ממצים את החיים יחדיו, אל מול המוגבלויות של שנינו. כדי לעמוד באתגר, אני ממשיך בכתיבה הספרותית ומקשיב לקריאה ספרותית, יום־יום. הכתיבה משחררת. הקריאה, הטלוויזיה והרדיו מכניסים אוויר לנשימה וכוחות נפש למשימה. פרסומים שלי בעיתונות מוסיפים לי שמחה וכוח, אבל הם וגם הספר החדש מעבר להבנתה של חנה, שהייתה, לאורך 50 שנה, המבקרת הספרותית הראשונה והיחידה שלי.

ג. הרבה חיוכים, מעט מאוד מילים

אנחנו בשלב חדש. חנה רוב הזמן במיטה שלנו, המתכווננת, החדשה. השינה ארוכה ורגועה להפליא. היא אינה מעירה אותי ואינה זקוקה יותר למגע ראשה בגופי ולהתכרבלות סביבי. רגליה אינן נופלות יותר מהמיטה. אלץ ישן? עסוק? לפחות בלילה? הוא לא מציק לה והיא אינה מעירה אותי. שנתי רצופה, אך לא אגזים לומר רגועה. חנה אוכלת ושותה לרוב במיטה, בתיאבון רב. המעבר מן המיטה לכיסא הגלגלים קשה ומחייב שתי מטפלות, ועל כן עושים אותו רק מפעם לפעם, כשמזעיקים מטפלת של משפחה אחרת בקיבוץ לעזרה. מצד שני, יש התאוששות מפתיעה ומשמחת. קל יותר להגיע אליה ולהוציא ממנה הרבה חיוכים ומעט מילים. מעט, אבל נבונות ונכונות, קולעות למטרה.

אקדים ואומר שזה לא קורה כל יום, אלא פעם בשבוע או יותר. ביום־יום היא מגיבה על סיפוריי בחיוכים ובהנהון, בלחיצת ידיים ובקשר עין חם. לפעמים היא מתאמצת לספר סיפור הזוי, שמילת המפתח בו לא תימצא, כגון: "פגשתי אותו והוא אמר לי שאתה יכול להסביר לי ש... ש... אתה מכיר אותו?" אין טעם ואין סיכוי להבין מה כוונתה. אני משתלב בהזיותיה ופותח בסיפור זיכרונות משלי. ובכל זאת, להלן כמה דוגמאות המעידות על ההתאוששות:

בחג החנוכה, למשל, הדלקנו מדי ערב בערב לעיני חנה את חנוכיית הברזל העגולה, שהכין הבן שלנו במסגרייה, בגיל 12. בשבת של חנוכה הגיעו להדלקה הבת ובעלה, הנכדה והנינה. עיניה של חנה נדלקו מול החנוכייה הדולקת ומול ארבעה דורות של המשפחה. בסוף הברכה השנייה והשלישית השתתפה באמירת "אמן" בהתלהבות, ולהפתעת כולנו שרה איתנו שירי חנוכה בערנות, יושבת על מיטתה. לאחר שכולם הלכו, אמרה לי חנה: "זה היה כל כך נעים" והוסיפה: "אני שמחה... אתה יכול להסביר לי למה?" הסברתי לה שזאת משפחה ושזה חג ושיחד איתנו מדליקים נרות אחיה בבולטימור ובתנו ונכדינו בקולורדו וכל היהודים בכל העולם. סיפרתי וסיפרתי ושמחתה עלתה על גדותיה. בשיא ההתרגשות לקחה חנה את בובת המיקי מאוס הגדולה והיפה, שהנינה זנחה מזמן, ונישקה אותה שוב ושוב. הסבה את מבטה אליי בעיניים נוצצות, ואני אמרתי: "אני מקנא". והיא: "אני יודעת!"

השובבות שלה התעוררה לחיים. לאחר כמה ימים ניגשתי אליה וליטפתי את שערה והצמדתי את מצחי אל מצחה, והיא: "אל תתחנף. זה לא יעזור לך". ברצף.

אני מתיישב לידה, מוסיף מילים חמות, יפות, על הימים הטובים שנהנינו ביחד.

משפט אחר, שיצא בקושי מפיה אבל חדר לא רק לאוזניי, אלא גם עמוק לליבי, היה כך:

חנה: "אני רוצה... אני רוצה... אני..."

אני: "רוצה שוקו? מיץ מנגו?"

חנה: "לא־לא־לא! אני רוצה... לחיות! בשביל... אומרים בשביל? בשביל... בשביל להיות איתך". התרגשתי כמעט כמו באותו יום שנתנה את הסכמתה לחתונה. לפני יותר מ־65 שנים.

לפני ימים אחדים, לאחר שיח אצבעות ממושך, מלמולים וחיוכים, שאלתי אותה: "את מרגישה שטוב לי איתך?" וחנה הינהנה ונידנדה את ראשה בחיוב, עד שנאלצתי לתמוך בכתפיה. כשנרגעה, הוסיפה, "תודה" וגם "merci".

אתמול התיישבתי מולה ואחזתי בידה. היא הסתכלה בעיניי ואמרה: "אתה עייף". זה היה כל כך נכון. מדויק. וזה יצא מפיה, אבל בעצם, מנין? הרגשתי איך אלץ מפנה את גבו ובורח במבוכה מן הבית שלנו. אולי אל קליינט אחר. אפילו מיקי מאוס חזק ממנו. ילען אביו, בן שטן!

חנה כבר מזהה את גליה וקוראת בשמה כשהיא נכנסת אלינו יום־יום. היא מתחילה, יותר ויותר, ליהנות מחברתה ולקיים איתה שיחות איטיות אך ממושכות. היא יודעת מה היא רוצה. לאחר שנים שבהן חיכתה שנאמר לה מה היא רוצה ומה היא צריכה, היא פונה אל גליה, אל ג'ויס או אליי ומבקשת בפירוש את המשקה שהיא בוחרת, את השוקולד שהיא אוהבת, את הקלפים שבהם היא משחקת, את הבובה של הנינה או את מיקי מאוס.

אני כותב על השובבות ועל המילים המעטות והקולעות שיוצאות מפיה, כאילו אין כאבים ואין שעות של ניתוק וכעסים וייאוש, שלהם היא משתדלת לא לתת ביטוי מילולי. אולי לא מסוגלת. אולי אפילו מנסה לא להכאיב לי. כשהיא משמיעה קריאות כאב, אני שואל אותה: "מה כואב? או "איפה כואב?" ותשובתה: "אני לא יודעת". את כעסיה היא מוציאה על המטפלת ההודית.

אני מלקט כאן את הרגעים היפים ואת שארית היכולת המילולית של חנה, אבל יש לזכור שזה קורה לעיתים רחוקות. ביום־יום, רק העיניים שלה מדברות ואצבעות הידיים מפטפטות עם אצבעותיי שעות ארוכות. מעט מאוד מילים. מכאן השמחה שלי והלהיטות לרשום מיד, בו בזמן, את מילותיה אחת לאחת.

לאחר ביקור של הנכדה עם בעלה וילדיה, הם קמו לצאת ואמרו: "שלום ולהתראות". תגובתה של חנה: "היה נפלא לראות את כולכם". ברצף, ללא היסוס, בבהירות נדירה. מנין? זה לא יכול לצאת מתוך אפס קוגניטיביות. על אפס זיכרון אני מסכים, אף שיש במשפט שרידי זיכרון. אני מבקש בזה לפנות אל החוקרים של המחלה, לבדוק אם אמנם, אחרי מפולת הזיכרון, הקוגניטיביות והמילים, עדיין נשארות אבני יסוד, אפילו בשנה ה־13 למחלה. השרידים האלה, המופיעים אחת לכמה ימים, מאוד משמעותיים לבן הזוג ולמשפחה האוהבת וכמובן, לחולה ולטעם החיים שלו.

אני ער לעובדה המצערת שברוב המקרים, לחולה האלצהיימר אין בן זוג חי שעומד על רגליו ומסוגל להשאירו בבית. הילדים בדרך כלל בגיל העבודה ואין ביכולתם ללוות את החולה יומם ולילה. חולים רבים מאוד נשלחים לבתי אבות ולמוסדות סיעודיים טובים ויעילים, עם צוות מסור ומלא חמלה. אך זו לא אהבה. החמלה היא חד־צדדית, יורדת מלמעלה אל החולה, כמו מפל מים. שונה מן האהבה ההדדית, המשולה לים ולחוף המנהלים פעילות הדדית מתמשכת, נצחית ומשתנה. אם התמזל מזלו של החולה ובן זוגו לצידו יומם ולילה, בן הזוג צריך (אם הוא מסוגל בגילו) לתפעל בכל יום את אישיותו, שלא לומר את מוחו, של בן הזוג החולה.

אני ער לעובדה שהתמזל מזלנו ויש לנו תמיכה של בת ובן, החיים בקיבוץ במרחק דקות הליכה מהבית שלנו. גיבוי שספק אם בלעדיו הייתי יכול להחזיק מעמד ולהוציא מחנה חיוכים כמה פעמים בכל יום. משום מה אני מעדיף לספר על החיוכים ולא על הקריאות "please help me", הנובעות מן הכאבים ומן הייאוש, בשפת האם שחנה אימצה לעצמה, לאחר שמחקה לחלוטין את שפת האם האמיתית, הגרמנית־אוסטרית שבה דיברה ב־14 השנים הראשונות של חייה בוינה.

אני יודע שכבר סיפרתי על כך, אבל זה לא נותן לי מנוח: יכולת המחיקה שלה מבהירה לי את יכולת ההישרדות. בזקנה המופלגת, כמעט כל אדם חוזר אל שפת אמו ואכן, כשחנה פוקחת את עיניה לאחר שינה, יוצאות מפיה מילים בשפת האם... אנגלית.

מכל הסיפורים שאני מספר ביומן המתמשך הזה, הקורא עלול לחשוב ולהרגיש שאני הוא התורם לבריאותה ולטעם החיים של חנה. האמת היא שתרומתה לחיי שלי, ואפילו ליכולת היצירה, לא פחות משמעותית. חנה משחררת אותי, בחינה וביכולותיה המתמעטות, מן הבדידות ומנזקי הזקנה. ערך היחד גדול בעיניי, כמי שכתב בגיל 20 על האיסיים ובחר בחיי היחד בקיבוץ. למזלי, זו הייתה גם בחירתה האידיאולוגית, העיקשת, של חנה.

כרגע חנה נחה. תכף אגיע אליה. תחילה באמצעות אצבעותיה.

אבל לפני כן, עוד כמה רגעים עם יעל ועם המחשב ועם הקוראים. כסופר, אני מרגיש צורך להרחיב ולהבהיר את השוני התהומי שבין חמלה לאהבה, שוני המבהיר את יתרונות ההיצמדות המלאה של בן הזוג, בכל מצב שזה אפשרי. לא מתוך ביקורת, חלילה, על המוסדות הנהדרים ועל העובדים והמטפלים, אלא בניסיון לעודד כל מי שרק יכול ומסוגל לשמור את בן הזוג החולה בבית ולהקדיש לו את שארית חייו.

מה יכול בן זוג בבית לתת יותר מן המוסד המוצלח והמבריק ביותר בעולם? כאמור, חמלה היא כמפל מים — יפה ומרענן ומועיל, אבל חד־צדדי. לעומת זאת, האהבה היא דו־סטרית, הדדית, וזרימתה מפעילה ומעוררת זרימה חוזרת עד אינסוף. מגע הדדי, נצחי. הגלים מתנפצים אל החוף ונרגעים בחיקו הרטוב, הרך והחלק. גם אם מתוך החול בוקעים סלעים קשים וגם אם הגלים מביאים עימם מדוזות. האהבה ההדדית בין החוף והים, בין החול והגלים — שום דבר לא יעצור בעדה. אני שומע באוזניי את רחש ההתלטפות בין החול והמים.

ד. פרנק הבלתי נשכח

אתמול, על סף השנה החדשה 2016, אני נכנס לחדר השינה לקראת הסייסטה וחנה אומרת לי בתוקף ובבהירות: "אמנון, אני צריכה רופא". ברציפות, בבהירות, ביוזמה ובאבחון עצמי.

משפט כזה לא יוצא מהפה, אלא מגיע מן המוח. האם נשאר שם משהו? האם נבנה מחדש לאחר שנים של היעדרות? האמנם יש ביכולתה של אהבה עזה ומתמשכת להשפיע על החלבונים והקשרים במוח? משפט כזה לא יצא מפיה במשך שנים. כשנכנס אליה הרופא הוותיק, אחת לכמה חודשים, היא לא הבינה מה זה רופא ובשביל מה הוא כאן, ולא שיתפה איתו פעולה. והנה פתאום, לאחר שנים של אי־הבנה, היא צריכה (!) רופא, וזה כל כך נכון ומדויק.

או שהיא מסתכלת, בבוקר, על גופייה יפה שאני לובש מולה ואומרת: "גופייה יפה". ביוזמתה. באבחנתה. בלא צל של גמגום.

אנחנו משחקים במשחק שמוציא ממנה שמחה והנאה, כמעט שהייתי אומר, זיכרונות. אני שר שירי ילדים ושירים מוכרים באנגלית ומפסיק לפני מילת המפתח, או המילה המסיימת, וכמעט תמיד חנה משלימה את המילה הבאה. מנין? מן הזיכרון, זיכרונו לברכה? ובפעם השנייה והשלישית היא נהנית יותר ויותר, בכל פעם שהמילה החסרה נמצאת לה.

בשנה ה־13, ההתנגדויות הקלאסיות שלה למקלחת, לנטילת ציפורניים, לתספורת וכדומה נתרככו וכמעט נעלמו. אני תוהה אם זה חלק מהתבהרות והתרככות כלליות, או שמא זו הבנה קלושה מצטברת של הקשיים שלנו, המתעצמים עם הזמן. הבעות תודה מילוליות, ביוזמתה ובבהירות מדהימה, הולכות ומתרבות. יוצאות מפיה בלי מאמץ. הרבה פעמים בכל יום.

מהיום שהתפתחו יחסים בינה ובין הבובות והמשחקים הילדותיים ש"גנבנו" מהנינים, נעלם הצורך המשחקי המייגע שלה, לשפוך את שאריות המיץ והשוקו והמים זה אל תוך זה, וכולם אל צנצנת חמאת הבוטנים ולבסוף על השולחן מקצה אל קצה. היינו פשוט איטיים להבין את הצורך שלה בצעצועים, כדי לעשות משהו בידיים ולהעביר את השעות הארוכות, שבהן אני עובד והמטפלת מבשלת וכדומה.

לא מזמן, הטלוויזיה חגגה מאה להולדתו של פרנק סינטרה. שאלתי את חנה: "את זוכרת זמר אמריקאי מפורסם בשם פרנק סינטרה?" התשובה: "בטח!" בעיניים בורקות. את זמר הנעורים לא שוכחים. אתה שומע אלץ? את סינטרה לא ימחק מזיכרונה גם לא אביך, השטן!