וזהו סוף הזיכרון

ל"א

.2.5.2013 אני מרגיש לפעמים כמו אמא לילדה קטנה, עיקשת ואהובה. חנה מסרבת כמעט לכל מה שנהוג ומובן מאליו בחיי היום-יום. להתקלח זה עינוי איום בשבילה, ובאמצע המקלחת היא פורצת בבכי, ואני מרגיש שהיא ממש סובלת מהדבר שבעיניי הוא אחד הת - ענוגות הגדולים. נטילת ציפורניים בידיים נעשית אחת לכמה חודשים, לאחר תחנונים והתחנחנות מצידי, וכשהיא נענית, היא מחזיקה את הידיים קצוצות הציפורניים ומתעסקת איתן עד שהיא הולכת לישון, כאילו גזלו ממנה לא רק את ציפורניה, אלא גם את חירותה. ציפורני הרגליים גדלות פרא, ורק הבת שלנו מורשית לגעת בהן אחת לכמה חודשים. על תספורת אין מה לדבר. פעם בשנהשנתיים אני כמעט כופה את זה עליה. גם צחצוח שיניים הוא בעיה. גם החלפת בגדים. באופייה הב - סיסי יש מרדנות, רצון להיות שונה ולא לתת לאיש להתערב בהחלטותיה. למשל, מעולם לא לבשה חזייה או מכנסיים מאז הכרתי אותה, בהתרסה. האם גם אנשים בעלי אופי אחר מגיעים לאותה סרבנות שתיארתי לעיל? אינני יודע.

ל"ב

אני על סף פעולה נועזת, מעוררת חרדה, שאני מרגיש שבלעדיה לא אוכל להחזיק מעמד. החלטתי לנצל את ביקורה של אורלי, הבת מאמריקה, ולנסוע לביקור בפריז לחמישה ימים בליווי הבת הבכורה גליה. אני מאמין שזה ייתן לי כוחות נפש, הן להמשך הטיפול המייגע, שלא לומר המשגע, בחנה ובצרכיה, והן ייתן דחיפה לכתיבה הספרותית שלי. פריז הייתה תמיד אחת המוזות המרכזיות בחיי. ההנחה שלי היא שאם אדחה זאת לעוד שנה, כוחותיי הפיזיים לא יאפשרו לי את המאמץ.

אני משאיר את הסוד עד בואה של אורלי, ואז אספר לחנה. החרדה היא איך יעברו עליה חמשת הימים והלילות בלעדיי. אם זה ישפיע לרעה על מצבה, יהיה לי קשה מאוד עם זה.

אמצע מאי 2013. עברו עליי חמישה ימים נפלאים בפריז. החששות שלי שהיעדרי יגרום נזק למצבה של חנה נתבדו כליל. היא נהנתה משהותה הצמודה של אורלי, ויום אחרי שחזרתי שכחה לחלוטין שנסעתי. בכל פעם שהזכרתי את פריז, הופתעה שוב. הגבינות היו ההוכחה המוחשית ביותר שאכן הייתי מחוץ לבית חמישה ימים וחמישה לילות.

ל"ג

מן הרגע שאני נכנס למיטה, ובימי הקיץ חזי חשוף, היא מלטפת אותי ומונעת ממני להירדם ולישון. זה חוזר גם אחרי שאני נרדם. הליטוף מעיר אותי ואני מבקש ממנה לחכות עד שנתעורר, אבל היא שוכחת ושבה לליטוף, הדרוש לה כנראה מאוד-מאוד. זה ממש מטרד קשה. אני מתעורר, לא שבע שינה, אבל ברור לי שאין מה לעשות.

היא לא מזהה דברי אוכל ולא זוכרת מה היא אוהבת לאכול. על אבטיח היא אומרת: "תן לי מהאדום-האדום הזה." וכשאני אומר לה שזה אבטיח, היא אומרת, "אבטיח לא נראה ככה." גם על פירות ודברי מאכל אחרים היא שואלת "מה זה"? חוץ מבננות, שהיא אוהבת במיוחד מאז ומתמיד.

ל"ד

יולי 2013. אתמול חלה התפתחות מדאיגה, שמעוררת בי חרדה לבאות. זה התחיל בשאלה הנשאלת מפעם לפעם: "לאן יוצאים הערב? אני צריכה למהר ולהתלבש." ואני מסביר לה שאנחנו לא יוצאים לשום מקום ומתבדח שהדיסקוטקים סגורים הערב ולא נוכל לרקוד. אני מפיק ממנה צחוק גדול, שגורם לי הנאה רבה. ואז היא אומרת: "ראית איפה שמתי את הארנק עם הכסף"? כבר שנים שהיא לא נגעה בארנק ולא בכסף.

ואז נכנס הבן דורון, לקראת ארוחת הערב. חנה שואלת: למה דורון הפסיק לבוא אלינו? ודורון עונה, "אני דורון. אני הבן שלך." היא מסתכלת ואומרת: "לא נכון." הוא נבוך. היא שואלת אותו, "מה שמך"? והוא עונה, "דורון." היא פורצת בצחוק ומתחילה להבין שהיא נכנסה לבלבול. וזאת לזכור, שדורון יקר לה וחביב עליה מכולם. אין יום לאורך כל השנה שהוא לא מגיע אלינו לארוחת צהריים ולארוחת ערב, ואין יום שאין מצידה שאלות: "מדוע הוא לא בא אלינו"? או בניסוחה: "נכון שהיום לא ראינו את דורון"?

היא ערה מאוד להידרדרות. אני אומר לה, "תחתונאי צמרת מוכן לעזור לך," והיא צוחקת ואומרת, "אני לא צריכה עזרה," אבל אינה מסוגלת בשום פנים ואופן ללבוש תחתונים בעצמה. אבל בל נשכח, להתעורר כל בוקר לצידה זו מתנה משמיים. לא פחות.

ל"ה

בשבועות האחרונים (אוגוסט 2013) החלה הידרדרות משמעותית בחלק הקוגניטיבי. היא פוקחת עיניים ואומרת או שואלת דברים שלא היו ולא נבראו. "איפה מה שנתתי לך. הזה... תחזיר לי בבקשה."

לא נתת לי שום דבר.

"נתתי לך ואתה החזקת ביד ולא החזרת לי. והבחורה הזאת, מה שמה, הבת של האישה, שכחתי את שמה. למה היא לא באה? היא הבטיחה שתבוא." אני אפילו לא מנסה להבין איזו בת ואיזו אמא, כיוון שלא היו דברים מעו - לם. תוכניות טלוויזיה ורדיו כבר לא מדברות אליה כלל והיא מבקשת לסגור ולתת לה מנוחה מהרעש.

יש לה התנגדות חדשה לכדורים שהיא לוקחת. היא טוענת שאין לה שום צורך בכדורים, בוודאי לא בכדור שינה, וצריך לחפש דרכים להסביר שוב ושוב. היא סופרת את הכדורים שהיא מקבלת וכל יום מופתעת. סופרת שוב ושוב ומחליטה שאת הגדול היא לא תיקח היום.

מכתב שהיא קוראת לי. היא שומרת אצלה וקוראת אותו במשך יומיים שוב ושוב כאילו הגיע זה עתה. למצוא מספר טלפון בפנקס הכתובות זה כבר מעבר ליכולתה. היא טוענת טענה חדשה שאין לה צורך במשקפיים ואף פעם לא היה לה.

אתמול אמרה: "אני צריכה להוציא את הבשר ולבשל אותו," פתחה את המקרר ולא ידעה מה לעשות. חזרה לכיסאה עצובה וממורמרת. מיותר להסביר ששנים רבות היא לא בישלה דבר. היא חוזרת על הביטוי "אני מסוכנת" כשהיא מתחילה לעשות דברים, שפתאום היא מבינה שאינה מסוגלת לעשות.

לפני ימים אחדים היא אומרת לי: "אני צריכה להתלבש כי אנחנו הולכים לבקר את אבא ואמא שלי. מזמן לא ביקרנו אותם." היא מקבלת את ההסבר שלי בתמיהה שעוברת לחיוך ואפילו לצחוק, ומסכמת: "אני מוזרה, נכון? איך אתה יכול לסבול את זה"?

פעמיים-שלוש ביום היא שואלת מי גר בצריף שעל ידינו, וההסבר שלי, שגרה שם המטפלת שעובדת בשבילה כבר ארבע שנים, מפתיע אותה והיא שואלת מה שמה. אמרתי לה פעם: היא עובדת בשבילך. והיא ענתה: "היא עובדת נגדי" והוסיפה: "העולם כולו נגדי." ולאחר דקה: "רק אתה לא."

ל"ו

בעוד חודש חנה בת 90. ימלאו עשר שנים מאז התגלתה המחלה. בימים האחרונים התרוקנות המוח בשיאה. מילים שהיו שגורות בפיה נעלמו מהבנתה. אני מנסה להמשיך את המשפט שהתחילה והיא מגיבה ב"לא-לא-לא." כל ערב צריך להסביר לה מחדש מה יש בגביע של יוגורט עם אפרסקים. היא אוהבת את זה אבל למחרת היא לא זוכרת, לא מה יש בגביע ולא אם היא אוהבת אותו. ובמקום לאכול בכפית מן הגביע, כמו שעשתה אתמול ושלשום, היא מוציאה מן הגביע אל הצלחת.

היא מודה שאין בה שום רגש כלפי הנינים. היא מזהה רק אותי ואת שלושת ילדיה. היא הוזה דברים. למשל, "לקחת לי את זה ואני רוצה שתחזיר לי." ואני שואל, "על מה את מדברת? לא לקחתי כלום." והיא עונה, "את זה, את זה." מחפשת מילים ולא מוצאת. אבל מעבר לכל, נעים לנו מאוד ביחד.

ל"ז

ביומיים האחרונים הידרדרות מדאיגה. היא קמה, ביום ובלילה, והולכת ללא מקל וללא הליכון, נשענת על הקירות ומסתכנת בנפילה שעלולה להיות סופנית. המוח התרוקן מן העבר כליל, יודע ומתבטא שאין עתיד. והמציאות העכשווית התחילה להיות מבולבלת, עטויה בהזיות ובאי-התמצאות בהווה. אמש הגענו למיטה והיא אומרת: "אני רוצה למיטה שלנו. צריכים לנסוע לבית שלנו." אני אומר לה שזאת המיטה שלנו וזה הבית שלנו והיא אומרת: "לא נכון. זה הבית של ארני וזאת המיטה של אחי ארני."

הסבריי אינם משכנעים. וכשאני פותח והיא רואה את בגדיה בארונות ואת חפציה מסביב, היא צוחקת ואומרת, "השתגעתי לגמרי." היא מבקשת הסבר למילים שגורות בטלוויזיה כמו: כתב אישום, למגר, לשכנע. מתעייפת מהרדיו, מסתגרת בעצמה. ולמרות כל זאת, הפלא ופלא: בדיחות לעניין, עקיצות כדרכה, הומור וצחוק בין דמעות לדמעות. היא צוחקת על זה שיורדות לה דמעות ואומרת: "זה לא מתאים לי, אבל זה בא," ומנגבת את הדמעות. היא טוענת שהיא מזניחה את ההליכון כי קשה לה לרדת איתו במדרגות – טענה הגיונית אילו היו פה מדרגות. הדבר המפתיע ביותר הוא אי-יכולתה לזכור או להבין שאינני יכול לראות. היא מושיטה לי טקסטים ותמונות ואומרת לי: תראה, וכשאני אומר לה שאינני יכול, היא שואלת למה או מה פתאום, וזה חוזר יום אחרי יום. מחדש.

ל"ח

אנחנו אחרי החגיגות של יום ההולדת ,90-ה שהתחילו בהזמנה לחברי הקיבוץ לבקר אצלנו בבית והסתיימו במפגש משפח - תי של ארבעת הדורות, עם אורלי שהגיעה מאמריקה, במסעדה במטולה. זה היה שלשום. הבוקר אומרת לי חנה: "תגיד, אתמול הרגתי מישהו"? לא קל היה להוציא את זה מראשה. היא המשיכה ואמרה: "הגיע הזמן שניסע לבית שלנו." הסברתי לה בסבלנות שאנחנו בבית שלנו. תגובתה הייתה: "אני לא חושבת שזה הבית שלנו. הבית שלנו במעיין-ברוך." השיחה התארכה ונראה שהשתכנעה, אבל לא לגמרי. נמחקו מזיכרונה כל המילים העבריות שמעבר לשיחה היומיומית, כגון: נמשים, להדיח, גחמות. "מה זאת עקרה"? היא שואלת. "מה זה זאטוט"? אבל היא לא מתייאשת ומבקשת הסברים, עד שהיא מתעייפת. היא נהנתה הנאה בלתי רגילה מביקורה של הבת מקולורדו. כל יום נפרדה ממנה והודתה לה על הביקור. השמיעה של חנה הולכת ונחלשת בצורה מדאיגה. הצירוף של שמיעה חלשה, הבנה רופפת ואובדן מילים אלמנטריות מהווה משבר בשיחות הקלילות בינינו, שהיו כל כך נעימות ומילאו את השעות הארוכות של שנינו יחד. החורף הגיע והקור הוא אויב ישן של חנה. רק שלא יהיה יותר גרוע. ומי שרואה את הנולד יודע שיהיה. לפני חודש-חודשיים התחילה להגיד: "אני רוצה כבר למות."

ל"ט

על סף שנת 2014. עשר שנים עברו מאז קיבלנו את האישור הרפואי על האלצהיימר. עשר שנים טובות. עשר שנים קשות מאוד. ההאנשה שעשיתי למר אלצ היימר הקלה עליי לעמוד בינו ובין חנה ולהרגיש שאני נאבק נגד אויב מוחשי. כל ארוחה היא מאבק. החל מן הכדורים שצריך לבלוע, ועד השכנוע ש"את זה את אוהבת ואוכלת כבר שנים בהנאה," בעוד היא תוהה מה זה מוסקה ומה זה המבורגר. אינה מזהה גם לאחר שהיא טועמת.

הדאגה שמא תיפול, חלילה, תשבור משהו ותגיע לבית החולים מלווה אותנו ביום ובלילה. היא קמה ושוכחת להשתמש בהליכון, הולכת לאורך הקי - רות ומסכנת את עצמה. ההסבר מובן לה והיא מתנצלת, אבל שוכחת בתוך חמש דקות. אני כועס על מר אלצ היימר. לא עליה. איך אפשר לכעוס עליה?

מ'

אנחנו מתעוררים בבוקר. חנה שואלת: "איפה אנחנו"? אני אומר לה שאנחנו במיטה שלנו. "אתה בטוח"!? היא שואלת. אני שמח שהיא לא שאלה: "איפה אני"? ה"אנחנו" מציל את המצב. היא קמה ושואלת: "איפה בית השימוש? אני לא זוכרת." מדובר בשלושה צעדים מהמיטה.

אתמול היה לי יום שחור. דיברנו כשעה ואז הפתיעה אותי ואמרה: "אתה יכול הלילה לישון בחדר שלך. לא קל לך לישון עם משוגעת כמוני. אני יודעת." ניסיונותיי להסביר לה שאין לי ומעולם לא היה לי חדר משלי, חילחלו באיטיות ובספק, אבל השיחה המתארכת הביאה אותה לרגיעה ואפילו לבדי - חות הדעת. באחד המצבים כשאמרתי לה משהו, היא ענתה: "אחת אפס"! כל הערב היא התחילה משפטים ולא זכרה את סיומם, כגון "האיש הזה, מה-שמו, שאמר לי שהוא רוצה"...21:00-ב היא שואלת: "לאן יוצאים הערב,"? ואז שוב: "בוא נלך לבית שלנו." ואני, "אנחנו בבית," ותשובתה: "זה לא נכון, אבל אני מוותרת לך, כי אני אוהבת אותך מיליון." אנחנו במורד.

מ"א

2014 נפתחה עם התפתחות פאזה שלישית באלצהיימר של חנה. פאזה שאינני יודע עדיין איך אתמודד איתה, ובעיקר אני שואל את עצמי אם צפויה אחריה פאזה גרועה ממנה. הפאזה הראשונה, לפני כעשר שנים, הייתה אובדן הזיכרון. תחילה אבד הזיכרון המיידי הקצר ולאט-לאט אבד הזיכרון כליל עד כדי שכחת נכדיה. הפאזה השנייה, לאחר אובדן טוטאלי של הזיכרון, פגעה בחלק הקוגניטיבי של המוח. יכולת ההבנה של מה שכתוב בעיתון, מה שאני אומר לה, מה שמקשקשת הטלוויזיה.

נכנסנו לפאזה השלישית, והיא שהמוח שהתרוקן התמלא בהזיות, במח - שבות עקומות, מוזרות, תמהוניות, הזויות, לא רציונליות, ובפחדים. זה חלק ממהומה גדולה בתוך המוח, לפעמים המשך של איזה חלום ולפעמים המצאה מן השדים והרוחות. היא קמה בבוקר וסיפרה לי שחטפו אותה וטוב שהגעתי והצלתי אותה. אמרתי לה בצחוק: "מה יש לחטוף? חוטפים מישהו ששווה משהו." והיא צחקה צחוק גדול וענתה לי: you'll pay for that!

מ"ב

בהדרגה אנחנו עוברים לשלב של הזיות פרועות, סיוטים, פרנויות ואובדן דרך. היא אומרת לי, "אל תצא מהבית, כי יהרגו אותך. או יחטפו אותך. אתה תיעלם לי." ומתוך שינה היא מתעוררת ומספרת על "מישהו, מה-שמו, אני לא יודעת מה הוא רוצה, אבל הבטחתי לו שאביא לו לתל-אביב את זה... אתה זוכר את מה"?

סיפרתי זאת לרופא המשפחה והוא החליט להוסיף לה כדורים שימתנו את התופעות החדשות האלה. זה שלב מוכר, הוא אמר לי, בהידרדרות שעוד תגבר.

היא ערה בצורה מדהימה למצבה. מעירה הערות סרקסטיות. חוזרת ואומרת, "אני לא מבינה כלום" או "אני לא מבינה איך אתה סובל אותי. פעם הייתי חכמה."

מ"ג

שיחה בראשית פברואר .2014 חנה פותחת: "אני קניתי לך שלושה... שלושה... שלושה מתנה. אני לא יודעת אם אתה תדע מה לעשות בהם. אולי אחפש מישהו שיראה לך מה עושים איתם. שלושה, שלושה... )עושה תנועות בידה, בלתי מובנות לי.) אני הבטחתי למישהו... מישהו... שאני אביא לו לתל-אביב... אביא לו"... אני: מעניין שאת חוזרת על שלושה. אולי כי יש לנו שלושה ילדים. חנה: "שלושה ילדים? לי ולך"? אני: את זוכרת את שמותיהם? היא מתאמצת ואינה זוכרת אף שם. כשאני מזכיר לה את השמות, היא במבוכה, ממש לא זוכרת. זה מצב חדש. היא מוסיפה ואומרת: "תודה שאתה שומר עליי" )הרבה-הרבה פעמים( ופ- תאום מוסיפה: "אני מפחדת"!,23:00-ב בדרך למיטה, היא פונה אחורה ואומרת: "אני רעבה. תוציא לי אוכל." היא מתיישבת ואוכלת בתיאבון ומסיימת עם פה מלא במילים: "זה הולך ונגמר. אתה מבין"? ושוב: "אני מפחדת." הערב תגיע התרופה שאמורה להרגיע אותה מפחדיה.

מ"ד

13.2.2014 "שלום רב לד"ר, אתמול בצהריים חנה קיבלה את הכדור הראשון של ריספרדל 1 מ"ג. עכשיו אני מבין מדוע היססת לתת לה אותו. התגובה לאורך כל הערב הייתה קטסטרופלית. השיטיון הגיע לשיאים שלא ידעתי כמותם. חנה הודיעה שזה לא הבית שלה ודרשה ממני לקחת אותה לאוטובוס כדי לנסוע לבית שלה. רק שם תאכל ותישן. כשהסברתי לה שזה הבית שלנו עש - רות שנים ואין לנו בית אחר, קראה לי שקרן (מילה שלא שמעתי מפיה ב-60 השנים האחרונות,) וחזרה ואמרה: אתה משקר. תוציא לי מהארון מכנסיים, אני רוצה להתלבש ולנסוע לבית שלי. 50-ב השנים האחרונות היא לא לבשה מכנסיים. היא ביקשה גם לארוז פיג'מה. ב-60 השנים האחרונות לא נגעה בפיג'מה. תמיד לבשה כתונת לילה. ועוד דרישות משונות והזויות, כגון: אני הבטחתי ל... ל... ל... להביא לו, אני לא זוכרת מה... וכו' .'וכו כשהסברתי לה שאין אוטובוס בלילה, פתחתי לפניה את הדלת לראות שחושך וקר בחוץ, היא אמרה שהיא מוכנה לישון לילה אחד בבית הנורא הזה, אבל רק על הספה. בקיצור, היה ערב קשה. פעם ראשונה איבדה את האמון בי. הפסקתי את מתן הכדורים עד לשיחה מחודשת איתך. אחרי שהדברים יחזרו למסלולם. שלך בהוקרה, אמנון שמוש"

מ"ה

ערב פסח תשע"ד. אני בהתרגשות ובהכנות נפשיות לקראת יום הנישואים ה-64 שלנו. כאופטימיסט מול חנה הפסימיסטית (מלידה או מהיטלר, היא תמיד התלבטה), עליי לומר שממש טוב לנו ביחד ונעים לנו ביחד ואנחנו אומרים את זה, זה לזו, כמה פעמים בכל יום. זה נכון ואמיתי ומצער כאחד. הרגש אצלה לא נפגע כלל, אבל הצטמצם ומתרכז בעיקרו באהבה אליי (אובייקטיבית!) ובאהבה מתונה לשלושת ילדינו. את שמותיהם אינה זוכרת. האהבה בינינו גדולה ושלמה ונפלאה, למרות שבשלב זה המוח ריק מכל. אין זיכרון קצר ואין זיכרון רחוק, ומה שעשינו לפני דקה לא היה ולא נברא. גם מהחלק הקוגניטיבי לא נשאר זכר. המילים, שכה מילאו את עולמה, בורחות ממנה. צריך לומר לה כל משפט פעמיים ושלוש. והיא חוזרת ושואלת, עד שמפשטים את המשפט כמו לילדה בת שלוש. היא מתחילה משפטים, מגמגמת ואינה מוצאת את המשך המשפט. "איפה שמת את המעיל שלי, שהיה על יד ה... ה... ה"... או "תחזיר לי את המפתח שנתתי לך כשנסענו ל... ל...ל"... לא נסענו לשום מקום ולא היה מעיל.

היא מדברת בפירוש על הסוף, מבקשת שלא אצטער אם תעזוב אותי ושאמשיך בחיי. מירידה בתיאבון ניצלנו, ממש בימים אלה, על ידי פינוקים ומ - שחקים כמו בפעוטון. התחילה לפני חודש התנגדות לכדורים הרבים שהיא מקבלת. אני מסביר כל ערב שהיא צריכה לבלוע אותם "(מה פתאום"? היא שואלת) ושהם נותנים אריכות ימים. והיא שואלת: "מי אמר שאני צריכה את זה? אני עייפה." ואחרי ליטוף או שניים מצהירה: "טוב לי איתך. נעים לי איתך. אבל מה אעשה בלעדיך."

מצאתי כמה דברים שפועלים לטובה. אני מספר לה בכל יום על תקופה יפה שעברנו יחד לפני הרבה שנים, והיא חיה מחדש את התקופה, ויוצאים ממנה חיוכים ממושכים ואמיתיים, למרות המוח הריק והשעמום המוחלט שבו היא חיה. משמח אותה להשתתף כל ערב בהחלטה מה נאכל מחר. היא לא זוכרת את שמות המאכלים. אז אני מציע לה שתי אפשרויות, והיא בוחרת ביניהן ומרגישה שהיא עדיין עקרת הבית. למדתי שאסור להציע בחירה בין יותר משני מאכלים, כי אז היא שוכחת מה הראשון שהזכרתי.

מנעוריה לא אהבה לעשות את רצונם של אחרים וגם היום היא מתריסה נגדי: "אתה רוצה שנצא עכשיו לשבת על המרפסת? אני לא רוצה עכשיו. אני אגיד לך מתי שאני ארצה." תגובות כאלה משמחות אותי כי הן מעידות על שארית אופי וחיות וחיוניות, שבלעדיהן יכבה הרצון להמשיך לחיות. הרצון הזה הולך ונחלש, למרות מאמציי.

בפסח הזה ירדנו שלב משמעותי ומפחיד. בפעם הראשונה חנה התחילה לדבר על זה ש"רוצים להרוג אותנו. אני לא רוצה למות. אל תצא החוצה. זה מסוכן," ושוב ושוב, "אנשים רעים רוצים להרוג אותנו. אתה תמים, אתה לא מבין." וכשראתה חתולים מתרוצצים על המרפסת ואני עמדתי לצאת, היא אמרה לי: אל תצא עכשיו, יש חיות טרף בחוץ. אמרתי לה: אלה החתולים שאת מכירה, והיא ענתה: ביניהם מסתתרות חיות טרף, חיות רעות, מסוכנות מאוד. וכמה פעמים של "אני לא רוצה למות, שמור עליי"!!

חנה התנתקה כליל מטלוויזיה, רדיו ועיתון. נהנית מאורחים ברבע השעה הראשונה ומיד מתעייפת ומתנתקת. בכל זאת, בליל הסדר, ישבה שלוש שעות וחזרה הביתה בחיוך.

יום חמישי, 8 במאי .2014 הבת הבכורה גליה נכנסת אלינו כמה פעמים בשבוע. היא מתקשה ליצור דו-שיח עם אמה. השבוע עלה בדעתה רעיון מב - ריק. היא הביאה את אלבום השנה הראשונה לחייה. חנה זיהתה בו את עצמה בשנות 20-ה לחייה, את אמה ואביה, והיה בפניה הבהק של זיכרון שנדלק למשך שעה. היא ממש התרגשה למראה התמונות מלפני 63 שנים. שמחה במיוחד לזהות את עצמה, צעירה ופורחת. לצערי, כעבור רבע שעה היא שכחה את החוויה כליל.

ייתכן שהגרוע מכל עוד לפנינו. אבל למרבה המזל, התאהבנו מחדש בעשור האחרון. טוב לנו ונעים לנו בזוגיות שבה זכינו, למרות העיוורון שלי והאלצ היימר שלה. אני מקווה שאוכל להמשיך להתמודד מול אלצ היימר בעזרת הרגשות שלא נפגעו כהוא זה ובעזרת חוש ההומור שחיבר תמיד בין שנינו.

אני שומע מרחוק מרחוק את קולה של אמי ז"ל: "ובעזרת השם".