yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    7 לילות • 01.03.2016
    מעבר לקווים
    רינה מצליח חטפה קללות, שרון פרי העיפה לרצפה בכיר שניסה לשלוח לה ידיים וגילי שם טוב מסבירה למה הן תמיד בחרו שלא להגיש תלונה. עיתונאיות ספורט מספרות על ההטרדות המיניות וההצעות המגונות שהן ספגו משחקנים באמצע משחק, ממאמנים בבתי קפה וגם מהקולגות
    רז שכניק | איור: רות גוילי

    "הייתי אז די חדשה במגרשים, כמה חודשים ראשונים", מספרת שדרנית ספורט שבחרה להישאר בעילום שם, "רציתי להרשים את הבוסים. קבעתי פגישה עם המאמן של אחת מקבוצות הכדורגל הבכירות בארץ לקראת ראיון בלעדי. הוא בחר את המקום: בית קפה על הים. התיישבתי, דיברנו קצת על כדורגל. פתאום הוא התחיל לשלוח לי ידיים. באינסטינקט, דפקתי לו סטירה ואמרתי לו שבחיים לא ינסה לעשות לי כזה דבר כי אני לא בעניין".

     

    התלוננת?

     

    "עידכנתי את הבעלים של הקבוצה והוא הניד בראשו ולא עשה דבר. אני והמאמן הזה היום בסדר. את רוצה לשרוד, לא לעשות יותר מדי רעש".

     

    גם שחקנים העזו להטריד אותך?

    "יש דברים שכבר הפכו לשגרה. דיון על התחת שלי בספסל של הקבוצה. כשאני מביאה סקופ אז זה, 'יופי, פתחת רגליים'. אני עובדת בעולם של גברים, אין מה לעשות".

     

     

    * * * * *

     

    הפוסט של שדרנית הספורט לשעבר בקי גריפין - "אייל ברקוביץ' הכניס את ידיו למכנסיי" - נתקל בהכחשה גורפת של כדורגלן העבר המאיים בתביעה, אבל איפשר הצצה לעולם מטריד מאוד שעד כה נשאר ברובו מאחורי דלת הארונית בחדר ההלבשה. כחלק ממגמה שבה משתנים הקודים ההתנהגותיים ומה שהיה פעם מקובל הופך כיום למוקצה מחמת מיאוס וטוב שכך - נחשפים בישראל וגם בעולם מקרים רבים של הטרדה ותקיפה מינית. באופן לא מפתיע, עולם הספורט רווי בהתנהגויות שמבזות נשים. זה מתחיל בזה שהוא נתפס כמעוז גברי מצ'ואיסטי. ולמרות ששינויים זוחלים ניכרים בשטח, הדיכוטומיה בממלכת הספורט המקצועני ברורה מאוד: הכוכבים הם גברים צעירים, לפעמים יהירים, והנשים הן אלו שממתינות למוצא פיהם, מנסות לשרוד במקצוע תחרותי ושוחק. אה, ויש גם קהל - אלפים משולהבים, עם רוב גברי מוחץ, במתחם שבו מושהות חלק מהנורמות החברתיות ואפשר לפרוק דחפים אלימים בצורת קללות, נהמות, התגזענות ולפעמים גם אלימות פיזית. שירים עם הפועל מ.צ.צ ו־ז.י.ן הם הם לב הקאנון עצמו וכולם חוטפים - השחקנים, נשותיהם, בעלי הקבוצה, השופט וגם התקשורת, למה לא, במיוחד אם מדובר באישה, מה היא בכלל מבינה.

     

     

    "כמובן שחטפתי קללות במגרשים", נזכרת רינה מצליח, אשת חדשות 2 שעבדה בראשית דרכה גם ככתבת ספורט בקול ישראל. "לא לקחתי את זה קשה ולא התייחסתי לזה ברצינות. אני חושבת שהאוהדים קיללו כי הם לא השלימו עם זה שאישה בכלל נכנסת להם לטריטוריה הכי גברית שיש ויש לה מעמד כלשהו - זה הטריף אותם. הם בעיקר רצו להעיף אותי מהמגרשים, שלא אהיה שם. זה היה לפני 25 שנה וכל יחסי הגברים־נשים היו שונים. גם מצד הקולגות, אגב. המנהלים בקול ישראל קיבלו את בקשתי לעבוד בספורט למרות שהחבר'ה במחלקת הספורט לא אהבו את זה. היה עיתונאי שהמציא מדור שספר לי את הטעויות בכל שבת. לימים פגשתי אותו במשחק של הנבחרת ברמת־גן והוא ניגש להתנצל. אחים שלי ביקשו נורא שאפסיק כי היה להם קשה לראות את הקהל מקלל אותי אבל אמרתי להם שאם אפסיק אחרי עונה אהיה קוריוז ואז אגרום יותר נזק מתועלת. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בקריירה שלי, לשדר כדורגל בשידור חי, וגם הכי מהנים, אני הראשונה והיחידה שגם שידרה משחק כדורגל. השחקנים והמאמנים קיבלו אותי אז בצורה מדהימה".

     

     

     

    המשפחה ביקשה שאפסיק. מצליח | צילום: יאיר שגיא
    המשפחה ביקשה שאפסיק. מצליח | צילום: יאיר שגיא
     

     

    שרון פרי, שהתחילה את הקריירה ב'שירים ושערים' ב־1995 בגיל 24 ועבדה באתר וואן, ערוץ הספורט וכיום בערוץ 1, דווקא זוכרת את זה אחרת.

     

    "הייתה תחושה די מלחיצה במגרשים. קריאות מציקות של אוהדים שהיה לי קשה להבליג עליהן. 'לכי למטבח', 'מה את עושה פה', אצטדיון ששר 'כתבת מזדיינת'. הייתי נעלבת, מחזירה להם, מתעמתת עם אוהדים ואז חוזרת הביתה מבואסת. מנהל הספורט יעקב בלסנבוים אמר לי, 'תקשיבי, אם את רוצה להמשיך לעבוד בתחום - תפסיקי לענות להם'. בסוף הבנתי שאין לי ברירה אלא לא לשמוע. הייתי שמה את האוזניות, מגבירה ווליום ולא שומעת כלום, רק משדרת. אחר כך נכנסתי להיריון ואז קיבלתי ריספקט מאוד גדול, כי מה כבר אפשר להגיד לאישה בהיריון".

     

    "הקהל צועק לך, 'כוסית, בלונדינית', ואותי זה מאוד ביאס", מסכימה מיכל רבינוביץ', ששימשה שדרית קווים בקול ישראל ובערוץ 1 במשך שש שנים.

     

     
    הצעות משחקנים. פרי | צילום: נועם יוסף
    הצעות משחקנים. פרי | צילום: נועם יוסף

     

     

    את ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת, המתמחה בתקשורת הספורט, זה לא מפתיע כלל. "הקהל, גם בארץ, בוחן לפני הכל אם העיתונאיות האלו עומדות בסטנדרטים של יופי למרות שאת האוהדים לא בוחנים לפי התאמת גנים של בראד פיט. הן נבחנות קודם כל לפי המראה ולא לפי הידע. עם השנים יש עיתונאיות שיודעות לקבל את ההכרה בזכות מה שהן עושות, אבל תמיד יהיה ניסיון לדחוק אותן לפינה, למסגר אותן שם, או להעיף אותן בכלל מהקטגוריה".

     

    בישראל זה חמור יותר מאשר בחו"ל?

     

    "בארה"ב יש הרבה מקרים של שחקנים שהטרידו שדריות קווים ואת עיתונאיות הספורט בחדרי ההלבשה. אבל אנחנו חברה מצ'ואיסטית יותר מחלק מהתרבויות שאליהן אנחנו אוהבים להשוות את עצמנו וזה בא לביטוי במגרשים וביחס לנשים שם. הכל בסופו של דבר מתקשר הרבה פעמים לזה שתרבות הספורט פה היא באמת בעייתית. אין פה תרבות ספורט שבה כל המשפחה נחשפת, מקסימום אבות לוקחים את הבנים".

      

    * * * * *

     

    אבל היחס המבזה של הקהל הוא רק חלק קטן מהמשוואה הסבוכה שעיתונאיות ספורט נקלעות אליה באופן קבוע. היחסים עם מושאי הסיקור עצמם - שחקנים, מאמנים, אנשי הנהלה וכו' - הם רגישים במיוחד מכיוון שהם מקורות המידע של העיתונאית הרעבה לסקופ וגם מקורבים לעיתים לבוסים שלה ויכולים לנסות לפגוע בה אם תעליב אותם.

     

    "היו הצעות מיניות ממאמנים ומשחקנים", מספרת פרי. "גברים מתחילים עם נשים ואין עם זה בעיה, טבעי שהם ינסו והרבה תלוי בנו, אנחנו צריכות לדעת את מקומנו - הייתי מאוד אסרטיבית וחד־משמעית מבחינת התשובות השליליות שלי לכל מיני סמסים של 'בואי אקח אותך לפה ולשם'. אבל היו מקרים שבהם קיבלתי הצעות מלחיצות. מישהו מאוד בכיר בעולם הספורט הציע להחזיק לי בית בתנאי שהוא יוכל לבוא לבקר אותי שם מדי פעם. זה היה בתחילת דרכי והייתי בשוק. זו סיטואציה שאת לא יודעת איך לצאת ממנה כי זה בנאדם עם כוח שיכול להרוס לך את הקריירה. היה איש ספורט בכיר שניסה לגעת תוך כדי פגישת עבודה. דחפתי אותו והוא נפל כמו שק תפוחי אדמה".

     

    למה לא התלוננת?

     

    "התייעצתי עם הסוכן שלי והחלטנו שלא אעשה עם זה כלום כי זו חשיפה קשה מבחינתי, כאם חד־הורית, סאגה שיכולה לפעול נגדי. בגלל שלא קרה שום דבר בתכלס, החלטתי לשמור על עצמי, למה להרוס לעצמי את החיים? אני יכולה להרוס לו את החיים גם היום. אני מאמינה שזה יחזור אליו איכשהו, אנחנו חיים במעגלים".

     

    המצב כיום טוב יותר?

     

    "היום אנשים מרשים לעצמם לכתוב בווטסאפ דברי נאצה קשים. שחקנים או מאמנים שולחים הודעות בגלל ידיעה שלא מצאה חן בעיניהם, אגו או עצבים. קיבלתי גם כל מיני הודעות מיניות שיכולתי לעשות מהן מטעמים כי אי־אפשר לברוח מזה. אלה הצעות מאנשים מעולם הספורט שאינם חלק מהיום־יום שלי. זה יכול לבוא משחקנים שצעירים ממני ב־20 שנה. לכאלה עניתי שאני יכולה לעשות להם בייביסיטר".

     

     

    הוטרדה בקביעות. שם טוב | צילום: יובל חן
    הוטרדה בקביעות. שם טוב | צילום: יובל חן

     

    "זה יכול להניב סיטואציות מאוד מאתגרות ורגישות", מספרת מיכל גרונדלנד, לשעבר שדרנית קווים בצ'רלטון, ערוץ 1 ואתר וואן, "הייתי בפיינל־פור בבולוניה בשנת 2002 כשדרנית כדורסל של ערוץ 1. אחרי המשחק באתי לחדר ההלבשה לקבל תגובות. שאלתי שחקן אם אפשר להיכנס וכולם לבושים, הוא הסתכל פנימה בחיוך ואמר, 'כן, בואי'. נכנסתי וראיתי לנגד עיניי שחקן עירום כביום היוולדו. זה היה רגע מאוד מביך. לאורך הדרך היו כל הזמן הערות וניסיונות של שחקנים. אחד מהם בא אליי עם הצעה מפורשת וחד־משמעית במהלך משחק גדול. סיימתי להתכונן למשחק ואז אותו שחקן אמר לי, 'בואנה, תקשיבי, את פצצה, אנחנו ננצח במשחק, יש מצב שאת ואני עושים את זה אחרי?' אמרתי לו, 'היית מת, אני נשואה ואל תעז להתקרב אליי'. הוא כמובן ידע שאני נשואה. לאחר מכן הוא הפסיק להדליף לי ידיעות. זה בסדר להשתמש במיניות בקטע נכון. כל אחד מפלרטט קצת. כשכתבת ניגשת למאמן, זה אחרת מאשר אם כתב יהיה שם. אבל אני לא אומרת, לכי עם מחשופים לשידור. זו טעות. הייתי שומעת מהקהל משחק שלם 'בלונדינית מזדיינת'. זה לא נעים".

     

     

     

    יודעת לשאול. נבו | צילום: ענת מוסברג
    יודעת לשאול. נבו | צילום: ענת מוסברג

     

    "פעם, לפני משחק, ניהלתי סמול־טוק עם אחד מאנשי המשק של קבוצה בליגת־העל בכדורגל ואיש נוסף מהמועדון", מספרת הדס גרינברג, שדרנית קווים בליגת העל כבר 11 שנים. "אני קולטת שהאיש משק בוהה בחזה שלי בזמן שאנחנו מדברים על כדורגל ואז פתאום אומר לי, 'וואו, איזה חזה משגע יש לך'. מיד אמרתי לו שיש לא מעט שוטרים באצטדיון, אם הוא 'מעדיף' שאתלונן כבר עכשיו על הטרדה והוספתי שהוא חצוף שהעז בכלל להגיד לי דבר כזה. נגעלתי. הוא התנצל והבטיח שלא ידבר ככה יותר. הוא התנצל בכל פעם שראיתי אותו מאז. אגב, הבחור השני שעמד לידנו די נאלם דום".

     

    איך האווירה הזו משפיעה על ההתנהלות המקצועית שלך?

     

    "זו סביבה יותר יצרית מתחומי סיקור אחרים. לכן אם בתחומים אחרים עיתונאיות עושות שיחות רקע ואין בעיה לשבת לקפה, אני נמנעת מזה לחלוטין. יש אנשים שאמרו - אם את לא יושבת איתי לקפה, אני לא נותן לך מידע. יש שחקן שהתחיל איתי וכשסירבתי, לא שיתף פעולה יותר אחרי שהיה מדליף שלי. אחרי תקופה הוא התנצל על התנהגותו המכוערת. אבל יש את אלה שתמיד יבדקו אם אני יכולה ללכת רחוק יותר. אני מדירה את רגליי גם מאירועים של ספורטאים".

     

    חלק מהעיתונאיות שהתראיינו הודו שההטרדות הפכו לכה שגרתיות, שאם הן יתלוננו בכל פעם שהן קורות, היום שלהן יישרף על מילוי תלונות. התחליף המצער: עור עבה וכיול מחדש של הרגישות להצעות מיניות.

     

    "אני יכולה להפוך כל שיחה שנייה להאשמה בהטרדה מינית", מספרת מיקי שורץ, כתבת ספורט ב'ידיעות אחרונות'. "יש הרבה רמיזות, שאלות כמו, 'בא לך לטוס איתי לחו"ל'. אם את יודעת לעצור את זה נכון ולהפוך את זה לצחוקים, זה יהיה בסדר".

     

    והן לא היחידות שגברים מהתחום ניסו לנצל את מעמדם - ואת יכולתם לקדם או לחבל בקריירה שלהן - כדי להניח עליהן טלפיים. והן גם לא היחידות שהחליטו לא להתלונן כדי לא להישרף בתחום.

     

    "ההטרדות המילוליות היו משהו על בסיס קבוע", מספרת שדרנית הקווים והמגישה בדימוס גילי שם טוב, כיום יועצת התקשורת של השר להגנת הסביבה, אבי גבאי. "הדבר הכי גרוע היה שנתנו לי להרגיש שאם אני רוצה להתקדם מצופה ממני לעשות דברים שלא קשורים למקצוע. בוא נגיד שאלה אנשים שקשורים לתחום והיו בעמדות מפתח, גם בגופי השידור וגם מאמנים, שחקנים וכאלה. זה היה מעבר למילולי, ניסיון מעשי לגעת בי פיזית. הדפתי די בהלם".

     

     

    לא יושבת לקפה. גרינברג
    לא יושבת לקפה. גרינברג

     

    למה לא התלוננת?

     

    "הייתי בתחילת דרכי ופשוט דאגתי שלא להיות בסיטואציה דומה בהמשך. עברתי את זה. היום זה לא היה קורה ולא הייתי שותקת. אבל כשאת רק מתחילה ומקבלת הזדמנות, את חושבת כמה פעמים אם להתלונן".

     

    גברים מהתחום ניסו לערבב את המקצועי והאישי?

     

    "היו הצעות קונקרטיות אבל לא אכנס לפרטים. פיספסתי חומרים שהיו מקדמים אותי מקצועית אבל העדפתי לוותר. מעדיפה לוותר על סקופ ובחיים לא להרגיש שמישהו יוצא איתי לבר כדי לתת לי את זה".

     

    היו דמויות קבועות שהציקו לך?

     

    "כן, אנשים שמרגישים חצי אלוהים ושמותר להם הכל. כשמישהו בא ומתחיל איתי אני לא עושה עניין מכל דבר. יש לאנשים נטייה לומר, 'מה, כבר אי־אפשר להתחיל עם בחורה?' אבל אני מדברת על דברים יותר חמורים. היו הזמנות לבתי מלון, לחדר, לגמרי בלי קשר לשיחה".

     

    לא תמיד ההערות והעקיצות מקבלות גוון מיני ברור, לפעמים זה שובניזם קלאסי, חוסר אמון בסיסי ביכולתה של אישה לתפקד בעולם הגברי הזה, להתמצא בו, לשלוט בחומר, כמו בדיחה עבשה על אישה שלא יודעת מה זה נבדל פסיבי.

     

    "לפני 20 שנה ראיינתי את אברם גרנט" מספרת מירי נבו מערוץ הספורט, "הוא התפלא מאיפה אני יודעת לשאול שאלות על כדורגל, לא הסתדר לו שכתבתי אותן בעצמי. ככה זה היה בתחילת הקריירה - הגעתי ממנגו ולרוב האנשים היה מוזר שהחלטתי לעבוד כעיתונאית ספורט. פיני גרשון קרא לי מיידלע. אוהדי הפועל ירושלים שרו שירי חיבה לאיברים שונים בגופי שגרמו לי להסמיק אבל בעיניהם זה היה שיר חיובי. אני שמחה שהעיתונאיות היום בוחרות להעמיד את האנשים במקום. זו התנהגות שלא מוגבלת רק לעולם הספורט, אלא משהו שנתקלים בו באופן גורף".

     

    razs@yedioth.co.il

     

     

    לקריאת כתבות נוספות וטורים אישיים ממוספי סוף השבוע

     

     


    פרסום ראשון: 01.03.16 , 14:56
    yed660100