טעות אנוש

בתולדות התפתחותו האמנותית של ברטולט ברכט, למחזה 'אדם הוא אדם' שמור מקום מיוחד. המחזה, שהועלה לראשונה בשנת 1926, נחשב לראשון שבו ברכט השתמש במודע בטכניקות שזכו מאוחר יותר לכינוי "תיאטרון אפי", והפכו לחלק אורגני מהשפה הבימתית הבוגרת שלו במחזות כמו 'אמא קוראז'' ו'הנפש הטובה מסצ'ואן'. אך על אף מעמדו ההיסטורי החשוב, מדובר במחזה קצת בוסרי, כיוון שהפן הרעיוני בו גובר במובהק על הפן הדרמטי - אפילו כשמביאים בחשבון שמלכתחילה ברכט לא ביקש הזדהות עם הגיבור המסכן שיצר, אלא שסיפורו יהווה משל ביקורתי.

הגיבור הזה הוא גאלי גיי: סבל אירי פשוט, היוצא לחפש דג לארוחת הערב שלו ומגויס ליחידה צבאית בצבא הבריטי בהודו הקולוניאליסטית על ידי שלושה לוחמים שאיבדו את חברם הרביעי בפשיטה לא חוקית על מקדש עתיק. את הסיפור על המהפך האישיותי שכופים החיילים על הסבל המסכן מגיש ברכט כמהתלה קומית. אחרי סדרת פיתויים, עינויים והפחדות איומות, מפתח גאלי גיי הזדהות כה עמוקה עם אישיותו החדשה, שהוא הופך ללוחם מצטיין המפציץ בלי נקיפות מצפון מבצר מלא בפליטים. דרך הסיפור המזעזע הזה נוגע ברכט בסוגיית עיצוב האישיות של החיה האנושית, שעל פי דעתו היא גמישה להפליא.

בגרסה המוצגת בימים אלו בתיאטרון החאן, הבמאי והמעבד סיני פתר ניסה להשתמש במחזה כדי להעביר מסרים רלוונטיים לתקופתנו, שבה הקונפורמיות גורמת לאנשים להתיישר עם מסרים מיליטריסטיים ותוקפניים כלפי ה"אחר". אלא שמרוב קטיעות עלילתיות, עירובים בין סגנונות שונים ושימוש מתוחכם באלמנטים עיצוביים (טנק מתפרק, ההופך לכל מיני עצמים כולל פיל), ההפקה מאבדת קשר למציאות כלשהי, היסטורית או מודרנית. על אף ניסיון מחויב של יוסי עיני, בתפקיד הסבל התמים, ושל שאר שחקני הלהקה, המעצבים באנרגטיות אוסף קריקטורות נלעגות, העסק מסרב להתרומם. אמנם ההצגה מצליחה לנטרל את תגובת ההזדהות שלנו, כמו שברכט ביקש, אך היא אינה מצליחה לעורר במקומה תגובה ביקורתית־אירונית, אותה "השתאות והתנגדות" שברכט ניסה להנחיל לצופה. כך, במקום שההצגה תצליח להפעיל אותנו למחשבה בונה על המציאות הישראלית המקולקלת היא גורמת לנו למחשבות נוגות על החוליים של התיאטרון הישראלי, המתקשה להתמודד עם חומרים דרמטיים מאתגרים יותר ומורכבים.