סקר וכזב
לא למדנו השבוע דבר חדש, אבל שוב למדנו דבר ישן.
לעולם אי־אפשר לדעת אם הוא דובר אמת או שהוא ממציא דברים. לא בטוח שהוא עצמו יודע.
מה שבטוח, שלראש הממשלה יש יחס אינסטרומנטלי לאמת ולשקר. אין לו יחס ערכי או מוסרי. הוא יגיד מה שצריך כדי לצלוח את המהדורה המרכזית של החדשות בטלוויזיה. וזו בעיה.
בניגוד למנהיגים אחרים, אשר אהבו את השקר והכחש ולא צריך היה לבדוק, כי ידענו שאם הם לא ממש חייבים, הם לא יגידו אמת, לנתניהו, כאמור, אין העדפה, ולכן יש לבדוק כל דבר שהוא אומר ישירות במקור, ובמיוחד אם הוא מצטט, כביכול, מנהיגים או סקרים.
רק בשבוע האחרון געשה הארץ כשנתניהו חזר מגרמניה וסיפר כי מרקל אמרה לו שאכן, הזמן לא מתאים לדיון על שתי מדינות. מיד החלו הוויכוחים, ימין ושמאל, בעד ונגד, האשימו את הרצוג, התאכזבו מהאיחוד האירופי ושכחו שמי שציטט את מרקל היה נתניהו, ושאת כל מה שהוא אומר צריך לבדוק.
לא עברו שלושה ימים, והסתבר שלא דובים ולא יער. ה"די וולט" פירסם כי מרקל זועמת על נתניהו על כך שסילף ביודעין את דבריה: היא וגרמניה תומכים בפתרון שתי המדינות והיא אפילו הנחתה את נציגיה לישיבה המשותפת החגיגית של ועדות החוץ והביטחון של הכנסת והבונדסטג, כדי לבטא את זעמה.
בכלל, השקרים החביבים ביותר על נתניהו הם אלו הנוגעים באיחוד האירופי. לא אחת לאחר פגישה עם נציג ממדינה אירופית כלשהי, מתייצב נתניהו מול המצלמות, ומספר כי מדינה זו שוכנעה שלא לתמוך בסימון מוצרי ההתנחלויות. וכמובן, לא עוברות 24 שעות ונציג המדינה מכריז כי להפך, הם דווקא כן תומכים בסימון, וביתר שאת. או השקר הגדול יותר, והוא שגורמים רבים באירופה תומכים בחרם על ישראל, בעוד שהמצב הפוך. הרוב המוחלט מתנגד נמרצות, ובהרבה מקרים אף בגיבוי חוקי, לחרם על ישראל. כל מה שהם אומרים, זה שהשטחים הכבושים אינם ישראל.
בכל פעם שמשהו תופס את עין התקשורת והוא לא לטובתו, נתניהו מייצר ספין שילכוד את תשומת הלב הציבורית. אמת או שקר, מדויק או שגוי – זה כבר סיפור אחר.
וכך, בעיתוי מרהיב, שבו מקיימים ליברמן ולפיד כנס חירום להצלת משרד החוץ, הודיע נתניהו כי סקר שפירסם "יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט" מציב את ישראל במקום השמיני במדינות העולם בעוצמתה. בדיקה קצרה בגוגל מעלה, כי ישראל מופיעה בדוח הזה במקום ה־25, ואפילו בתת־סעיף המדבר על כוח, מה שפוגע בשקלול הוא הציון הנמוך ביותר שניתן לאיכותו של המנהיג.
נדמה לי שאין טעם לחזור שוב על הסיפורים הישנים, כמו השוטרים הבריטים שראה בנימין הצעיר, או על מקומו של גנדי בממשלתו. אנקדוטות אלה נטחנו שוב ושוב, אבל הדפוס נותר דומה: זורקים נתון בדוי לאוויר בתקווה שאף אחד לא יבדוק אותו.
מי שמיהרה למנף את בדיות נתניהו היא סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי. כשהבינה שגוגל הוא אויבם הגדול ביותר של נתניהו, ממשלתו וסיפוריו, אצה־רצה להיפגש עם בכירי גוגל ויוטיוב ודרשה מהם במפגיע לצנזר תוצאות חיפוש באינטרנט. וכמו הזרזיר, המחרה מחזיק אחר העורב, מיהרה לפרסם כי מנהלי גוגל הסכימו ומעתה יצנזרו.
אלא שחלפו כמה שעות, וגוגל מיהרה להבהיר שהפגישה עם חוטובלי הייתה פגישה אחת מני רבות שהם מקיימים עם פוליטיקאים ממדינות שונות, ושסגנית השר כבר תיקנה את הודעתה המקורית שבה דיווחה - בטעות - על הסכם עם גוגל על מכניזם לצנזור חומרים. או במילים אחרות: לא צנזור ולא נעליים.
ולכן, מה למדנו חדש השבוע? שום דבר.
בדיחה ישנה אומרת כי 82% ממי שמצטטים סקרים וסטטיסטיקות לחיזוק טענתם, ממציאים אותם על המקום. ואכן, ממשלתנו מתחילה לדמות לבדיחה ישנה.
מכתב לא גלוי
ביום רביעי התפרסם מכתב שכתב נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שבו ביקש ממנו לאשר גירוש משפחותיהם של מחבלים מהגדה המערבית לעזה. המכתב מצא את דרכו לתקשורת מסיבה אחת פשוטה: לשכת נתניהו היא שפירסמה אותו. הפרסום והתוכן העלו מיד שתי שאלות: קודם כל, למה טורח נתניהו לשלוח מכתב כזה ליועץ כשהוא יודע בדיוק מהי עמדתו בעניין. הוא כבר שמע ממנו את הנימוק למה לא לעשות את הצעד הזה, שמנוגד לחוק הבינלאומי.
השאלה השנייה נוגעת לפרסום. למה היה חשוב לנתניהו שהמכתב יפורסם, בפרט כשברור מה תהיה התשובה. הסיבה לכאורה פשוטה: יחסי ציבור. נתניהו רוצה להציג בפני ציבור הימין בכלל ובקרב המשפחות השכולות בפרט, שהוא היה רוצה לגרש את המשפחות, אבל המשפטנים לא נותנים לו.
מדובר, אם כך, בסיבוב ציני שעושה נתניהו על גבו של היועמ"ש. אבל זה לא רק זה. תסמכו על נתניהו שמאחורי הסיפור הגלוי יש גם סיפור נסתר, פוליטי כמובן, שהוא הרבה יותר מעניין.
ומעשה שהיה כך היה: במוצ"ש הופיע שר התחבורה ישראל כץ בערוץ 2 והעלה את הצעתו לגירוש משפחות המחבלים. ביום ראשון בבוקר הדליף נתניהו את אותה חוות דעת של היועץ, ששוללת את ההצעה לגרש משפחות מחבלים. נתניהו חשב שבכך הוריד את הנושא מסדר היום, אלא שאז התראיין כץ בפתח ישיבת הממשלה. כשנשאל לתגובתו, הודיע כץ שחוות הדעת של היועמ"ש מתייחסת לחוק הקיים, ולפיכך בכוונתו לקדם יוזמה לשינוי החוק כדי לאפשר גירוש משפחות לעזה.
מיד לאחר מכן התחיל כץ בשיחות עם ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה, מה שבוודאי לא נעלם מעיניו של ראש הממשלה. ביום רביעי נעשה אותו צעד מוזר של שליחת המכתב למנדלבליט, שבו מודיע נתניהו ליועץ שהוא בעד גירוש משפחות ושהפעולה הזאת תמנע טרור.
כץ לא פראייר. את מה שהוא כבר שכח, נתניהו עוד לא למד, ואם כן - הוא למד את זה מכץ. בדף הפייסבוק שלו כתב כץ את הדברים הבאים: "אני מברך על תמיכתו הפומבית של ראש הממשלה לגירוש משפחות מחבלים ועל פנייתו ליועמ"ש למתן חוות דעת בנושא. ביום שני הקרוב בכוונתי להגיש לכנסת באמצעות חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה הצעה לשינוי החוק הישראלי, על מנת לאפשר גירוש או הרחקה של משפחות מחבלים לסוריה או לעזה".
אל תתרשמו מהברכות. תהיו בטוחים שלא נעלם מעיניו של כץ איך עוד יוזמה שלו הופכת להיות של ראש הממשלה, איך עוד קרדיט שרשום על שמו עובר אל נתניהו. אז הנה עוד סיבה למכתב של ראש הממשלה אל היועץ המשפטי: לקחת את הקרדיט על יוזמה של מישהו אחר. אלא שכץ מתכוון לאתגר אותו: נתניהו ייאלץ עכשיו להצטרף ולתמוך בהצעת החוק שעליה עובד כץ.
אבל השאלה בכל הסיפור הפוליטי הזה, היא מה מביא ראש ממשלה להוציא מכתב כזה, שכולו חוסר רצינות ויחסי ציבור. מי נותן לו את העצה, מה זה אומר על מצבו המנטאלי, על תחושת הרדיפה והקרב הבלתי פוסק שלו על קרדיטים ועל סדר היום. הרי ראש הממשלה מקיים דיונים קבועים בהשתתפות היועמ"ש ומנסה לקדם את עמדותיו. הוא לא צריך לפנות ליועץ בכתב ובטח לא לנסח הודעה לעיתונות על גב היועץ, כשכל אחד יודע שיש כבר בידו חוות דעת מאותו יועץ.
וכץ? הוא דווקא מרוצה. זו הפעם הראשונה שראש הממשלה מגבה בפומבי יוזמה שהוא מזוהה איתה באופן כל כך חד וברור. כץ בטוח שנתניהו התכוון לנכס את היוזמה מבלי לקדם אותה, ומה שקרה בפועל זה שהוא גם העצים את כץ כמוביל שלה, וגם יתקשה עכשיו למנוע את קידומה. אז הנה לכם דוגמה, איך ולמה מגיעים חוקים שנויים במחלוקת להצבעה במליאת הכנסת.
פתיל השעיה
חוק ההשעיה ממשיך לדהור קדימה ואחרי שעבר השבוע את ועדת חוקה, הוא יעלה לקריאה ראשונה ב־14 במארס – לתשומת ליבם של חברי הקואליציה שחשבו להיות באותו תאריך בחו"ל. לקראת ההצבעה יהיה בקואליציה גיוס כללי. החוק אמנם לא חייב פורמאלית 61 ח"כים, אבל מבחינה ציבורית זה מה שיוזמי החוק היו רוצים. אפילו הפצצה המתקתקת אורן חזן, כך מאמינים שם, לא יעז להיעדר. ויש עדיין תקווה שליברמן, שהבטיח לאלקין שיצביע בעדו, יעשה כך. וגם אם לא - הוא לא יצביע נגדו. יש שאלה מה יעשה ח"כ סמוטריץ', שדיבר נגד החוק וביום רביעי צייץ בהקשר להשעייתו של חבר הפרלמנט המצרי, שהועף מהפרלמנט משום שנפגש עם השגריר הישראלי. זה מסביר למה אני נגד החוק, כתב סמוטריץ'.
אבל הבעיה היא לא סמוטריץ'. היא מנדלבליט. היועמ"ש, שאמנם אומר מילים כדרבנות על הקשיים המובנים שיש בחוק הזה, אבל משום מה מסכם את דבריו במשפט: החוק הוא לא בלתי חוקתי. כנראה שהיה למנדנבליט קשה ללכת עוד צעד ולומר שהחוק הוא חוקתי ולכן בחר ללכת בלי ולהרגיש עם – לא בלתי חוקתי. מזמן לא שמענו התפתלות כזאת מאדם שאמור להיות מדויק וחד כתער.
והבעיה היא לא אורן חזן, אלא בני בגין, עלה התאנה של מפלגת השלטון, שכבר מזמן השיל את העלה ועומד ערום ועריה, אחרי שרק לפני שבוע אמר בוועדת חוקה שהחוק הזה "הוא לא בעייתי, הוא מאוד־מאוד בעייתי" - והשבוע הצביע בעדו.
נתניהו היה רוצה שהחוק הזה יהיה אקורד הסיום של מושב הכנסת, שיוצאת לפגרה בסוף החודש. הוא נחוש להעביר אותו, למרות שהוא עצמו יודע שהסיכוי שיביא להדחתם של חברי הכנסת הערבים הוא קטן. אבל נתניהו כבר השיג את שלו: עוד נקודות זכות בקרב מצביעי הימין, עוד יוזמה שמטרתה לאותת למצביעי הבית היהודי וישראל ביתנו.
אבל גם ליברמן לא קופא על מקומו. השבוע קיימו הוא ולפיד כנס חירום שנושאו מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. אין באמת סיבה להשתומם משילוב הידיים הזה בין שני ראשי המפלגות. היחסים ביניהם טובים וכאלה היו גם בממשלה הקודמת. הרי הפוטש שעליו דיבר נתניהו ושבגללו, כביכול, פירק את ממשלתו, היה לטענתו הציר בין לפיד, לבני וליברמן. אבל אין ספק שהמפגש הזה עורר אצל נתניהו את כל השדים. מבחינתו, מה שמעניין את ליברמן זה לא מצבו של משרד החוץ, אלא מצבו בסקרים ואיך הוא ממשיך לשתות את המנדטים של הליכוד. לכן, ההתבטאות של נתניהו כלפי הכינוס הזה, "כינוס של השמאל", נועדה לפגוע בבטן הרכה של ליברמן.
אבל שלא נתבלבל: כינוס החירום הזה היה גם מפגש של אינטרסים. ליברמן כיוון את חיציו לנתניהו, לפיד מיצב את עצמו שוב כאלטרנטיבה לראש הממשלה, כמי שיכול בבוא הזמן להביא גם מנדטים מהימין. הנושא התאים לשניהם: ליברמן היה שר חוץ, ולפיד מציג עצמו בקדנציה הזאת כשר החוץ מבלי להיות בקואליציה.
ניתוח של המפגש הזה מעלה, שגם אם היו כאן התקפות מגוש לגוש, המאבק הוא מאבק פנים־גושי. הסקרים שמתפרסמים לאחרונה מראים שהבית היהודי וישראל ביתנו גדלים על חשבון הליכוד. הם מצליחים לקרוע מהליכוד 6־8 מנדטים, שמאוזנים קצת על־ידי מנדטים שעוברים לליכוד ממפלגתו של כחלון.
אותו דבר קורה גם בגוש השמאל: מה שיורד מהמחנה הציוני, עובר ללפיד. כך שהמאבק ממשיך להיות פנים־גושי. מה שנראה השבוע כמלחמה על תדמיתו של משרד החוץ - היה בסופו של דבר גם מאבק על מעמדם של לפיד וליברמן.
הנמסיס של הגברת
יש עוד תקווה. ייתכן שלא הכל נמצא תחת עינה של האחות הגדולה. עובדה: השבוע מונתה העיתונאית לילך ויסמן לתפקיד ממלאת מקום ראש אגף בכיר לתקשורת במשרד האוצר.
ואיך זה קשור לשרה נתניהו? פשוט מאוד. ויסמן, שפוטרה לאחרונה מגלובס, זכורה היטב מהתקרית שהייתה לגברת נתניהו באחת מטיסות ראש הממשלה שאליה התלוו עיתונאים. על פי הדיווחים מאותה טיסה, אחרי ביקור של נתניהו ורעייתו בפריס ובלונדון, הזמין ראש הממשלה את העיתונאים להגיע לקדמת המטוס לתדרוך.
ויסמן, שהייתה בין העיתונאים, לא העלתה על דעתה שזה מה שמצפה לה: בסוף התדרוך הסתערה עליה אשת ראש הממשלה תוך גערות וגידופים, כמו "אני פסיכולוגית ואת חסרת השכלה", "את שקרנית", "אני רוצה לדעת מי משלם לך את המשכורת" והאשימה אותה שרוני מאנה, איש העסקים שהיה בעבר מקורב מאוד למשפחת נתניהו, הוא האיש שמשלם את שכר הדירה שלה. בקיצור, שום דבר שאנחנו לא מכירים ממקרים דומים שבהם קופץ לאשת ראש הממשלה הפיוז.
בכל אותו הזמן עמדו שם אנשי פמליית ראש הממשלה ועיתונאים, כשראש הממשלה מנסה להרגיע את הרוחות ובעיקר את רוחה הסוערת של אשתו כמו שמרגיעים אדם היסטרי. "די שרה", הוא אמר ברכות, "מספיק, שרה". אבל שרה לא הפסיקה. קצפה יצא על מאמרים וכתבות שפרסמה ויסמן בגלובס, שם דיווחה על מעורבותה של אשת ראש הממשלה במינויים, בנאומים, בהחלטות מדיניות ואפילו בכתיבת נאום בר־אילן, כשהיא מסתמכת על ראיון שנתנה יועצת התקשורת של שרה נתניהו, ד"ר אורית גלילי.
מכל זה אפשר להניח מה חשבה נתניהו השבוע, כשהתברר לה שאותה עיתונאית שפוטרה מגלובס – ויש מי שטוענים שבעיקר בגלל כתיבתה על משפחת נתניהו – קיבלה משרה תקשורתית בכירה במשרד האוצר. אפשר לשער מה שמע ממנה ראש הממשלה על שר האוצר שלו. הרי הפרנויה המשפחתית אומרת ששום דבר לא מקרי, ושלא סתם בחר משרד האוצר בדוברת שהיא הנמסיס של גברת נתניהו.
אז זהו, מסתבר שזה דווקא מקרי. כחלון לא ידע. הוא שמע רק ביום רביעי בבוקר, אחרי שהמינוי אושר על־ידי המנכ"ל, שיש בעיה בין שרה נתניהו לבין אותה לילך ויסמן.
ולא, הוא לא מתכוון להתרגש מזה.
לא מצחיק
צר לי, אבל אני מתקשה להזדעזע ממעשהו של אראל סג"ל בתוכניתו בערוץ 20, כשחיקה את סתיו שפיר במונולוג ירוד. מה לעשות, אבל גם בתקופה שלנו אפשר עדיין לעשות הבחנה בין הטרדה מינית לבין בדיחה אידיוטית, גסת רוח ורדודה.
וזה מה שאני ראיתי במונולוג של סג"ל בערוץ 20: הומור נמוך ועליבות שלו ושל חבריו לפאנל.
