למרות שעברו כמעט 15 שנה, סשה פייפר זוכרת מצוין את הפעם הראשונה שישבה מול גבר באמצע החיים, איש משפחה שחי את החלום האמריקאי, והדמעות החלו לרדת. "ברגע שהתיישבנו בבית הקפה הוא פרץ בבכי. בכה ובכה, כל השיחה. אני זוכרת את המלצרית עומדת שם ולא יודעת אם היא צריכה לגשת אלינו או לא, זה היה מראה מרסק לב. גבר כזה מספר לך מה הכומר הנערץ עליו עשה לו כשהיה ילד. את קולטת שמתחיל כאן סיפור שירעיד את העולם, אבל את צריכה ללכת איתו לאט ולהבין עד כמה אפשר ללחוץ בלי שהוא יתפרק לגמרי. הוא היה רק הראשון מבין הרבה גברים שבכו בשיחות איתי, זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל בכל לילה הזכרתי לעצמי שלא אני הקורבן כאן. הם אלה שעברו טראומה איומה בגיל ההתבגרות. זה עצר אותם לגמרי, ורובם מעולם לא התמודדו עם זה, גם לא עשרות שנים אחרי".
פייפר, 44, לוקחת נשימה עמוקה. ממש הרגע היא חזרה הביתה, לבוסטון, אחרי שביום ראשון עמדה על הבמה בהוליווד והחזיקה ביד פסלון אוסקר. היא אמנם לא לקחה אותו הביתה, אבל הוא שייך לה לא פחות מלכל האנשים הדומעים סביבה שניסו לעכל את הזכייה של "ספוטלייט", סרט קטן על פרשה גדולה, בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.
מחלקת התחקירים של הבוסטון גלוב, שהוקמה ב־1970 ומכונה "ספוטלייט", היא הוותיקה ביותר בעיתונות האמריקאית. כוח גרילה קטן שפעם כלל ארבעה אנשים והיום כבר צמח ללא פחות משישה, והוא אוטונומיה מוחלטת שמקבלת זמן, תקציב וסבלנות לייצר תחקירים מעמיקים ואחראים.
במשך עשרות שנים התמקדה המחלקה בתחקירים אופייניים לבוסטון, עיר עם היסטוריה עשירה של שחיתויות ממשלתיות, עסקאות נדל"ן מפוקפקות ועבירות צווארון לבן חמורות וחפות מכל סקס אפיל. בשנת 2001 הם חשפו שימוש נרחב של מיליונרים בקרנות צדקה להתחמקות מתשלומי מסים, והיו בטוחים כי את השיא הזה לעולם לא ישברו.
אבל אז הגיע לעיתון עורך חדש וקשוח, מרטין בארון, שתחקירים על חברות נדל"ן שמשתמשות בחומרים מסוכנים לא הלהיבו אותו. הוא גילה זנב ידיעה על החלטה להעביר כומר בכיר מהכנסייה שלו בלי שום סיבה נראית לעין, ודרש מצוות "ספוטלייט" לבדוק מה קורה מאחורי תא הווידויים. ואכן, קצת לפני פיגועי ה־11 בספטמבר התחילו להגיע טיפים שטענו כי הכנסייה הקתולית — מוסד מקודש תרתי, תרתי, תרתי משמע בבוסטון — מטייחת כבר עשרות שנים תופעה גורפת של התעללות מינית מצד כמרים בנערי מזבח. חמישה חודשים מאוחר יותר, כולל הפסקה מאולצת שכפה עליהם אוסמה בן־לאדן, הם הרעידו את העולם הנוצרי בחשיפת מאות מקרים של טיוח התעללות מינית של נערים בידי 250 כמרים בכירים לאורך לפחות 20 שנה.
התחקיר העצום העניק לארבעת לוחמי הקומנדו את פרס הפוליצר, אבל אף אחד מהם לא חשב שיום אחד הסיפור שלהם יגיע לטקס האוסקר והם ייסעו להוליווד, יתלבשו יפה, יצעדו על השטיח האדום ויהפכו לסלבריטאים. "זה כל כך סוריאליסטי", צוחקת פייפר, שאותה מגלמת בסרט רייצ’ל מקאדמס, שהייתה מועמדת לאוסקר כשחקנית המשנה. "ולפעמים כל כך מטופש. במהלך צילומי הסרט השיג צהובון בריטי תמונות של רייצ’ל מצלמת סצנה שבה היא לגמרי ממסמרת את המראה שלי: חולצה מחוץ למכנסיים רחבים, נעליים פשוטות, שום השקעה בתספורת. והכיתוב מתחת היה 'רייצ'ל מקאדמס מזניחה את המראה שלה לטובת תפקידה כעיתונאית חוקרת'. אמרתי לעצמי 'אוקיי, ככה זה מרגיש. טוב לדעת'".
קריקטורה וקלישאות
כאשר הבמאי טום מקארת'י ניגש לבוסטון גלוב עם הצעה לעשות סרט על התחקיר המיתולוגי שלהם סביב הכנסייה הקתולית, התגובה הראשונית הייתה רתיעה. זו לא הפעם הראשונה שהצעה כזו הונחה על השולחן. רשת "שואוטיים" הפיקה סרט טלוויזיה, בלי שיתוף פעולה של העיתון, ואת התוצאה הגדיר בארון, שאותו מגלם בסרט ליב שרייבר, "זוועה איומה ונוראה". אבל ההצעה של מקארת'י הייתה שונה. הוא הבטיח לעיתונאים מעורבות מלאה בתסריט, פתח להם את הסט לביקורים ושיתף אותם בכל החלטה חשובה. "הייתי מאוד מודאגת”, אומרת פייפר. "חששתי שהם יספרו את הסיפור בדרך שתביך אותנו, כי הרי זה מה שהוליווד עושה. אני לא זוכרת מתי ראיתי סרט או סדרת טלוויזיה שלא הפכו את חדר המערכת לקריקטורה של קלישאות איומות ומטופשות. ב’בית הקלפים’, שהיא סדרה מעולה לכל דבר, העיתונאים שוכבים עם המקורות שלהם. מה זה צריך להיות?"
פה אפילו לא סידרו לך איזה רומן מהצד.
"כלום, ממש משעמם".
כמה הסרט קרוב למציאות?
"מאוד קרוב. כמובן שזה סרט והם לקחו קצת חופש אמנותי, אבל הם הצליחו להכניס חמישה חודשי עבודה בשעתיים ועדיין לשמור את זה אותנטי. לדוגמה, במהלך התחקיר בנינו מסד נתונים שלם שמצליב שמות כמרים. במציאות זה היה שלושה שבועות של עבודה שחורה ומתישה, והם הפכו את זה לשתיים־שלוש דקות של קולנוע מרתק. הם הציגו את העבודה שלנו כפי שהיא באמת, רק בדרך מלהיבה".
כמה קרובה סשה של רייצ'ל מקאדמס אלייך?
"קרובה באופן מפחיד. בעלי אומר שהיא תפסה דברים שלא שמתי לב שאני עושה. הדרך שבה אני מזיזה את השיער, הנטייה שלי להניח את הלסת על היד. מעצבי התלבושות רצו לדעת איפה אנחנו קונים את הבגדים שלנו, איזה תכשיטים אנחנו עונדים, רייצ’ל שמה לב מתי אני עם טבעת הנישואים שלי ומתי לא. כשראינו את הסרט הבנו שכל הזמן שבו בילינו עם השחקנים, בין שבארוחות ערב או סתם בהליכה על הסט, הם למעשה תיחקרו אותנו. הם מראים בסרט גינונים שלנו, שאפילו לא ידענו עליהם".
על מידת הרצינות בעבודה של יוצרי הסרט, אפשר ללמוד מאחת הסצנות החזקות בו, במהלכה מגלה צוות "ספוטלייט" כי העיתון קיבל טיפ על מה שקורה בכנסייה כבר 20 שנה קודם לכן ולא עשה עם זה כלום. את הפרט הזה לא גילו העיתונאים האמיתיים, אלא תחקירני הסרט, שסיפרו לעורכי העיתון מה קרה במתחת לאפם של העורכים הקודמים. הסצנה נכתבה ושולבה בסרט כאילו קרתה בזמן אמיתי.
"רמת הירידה לפרטים הדהימה אותי", אומרת פייפר. "הם בנו בטורונטו סט שהיה העתק מדויק של המשרד שלנו. נכנסתי למשרד הזה והוא נראה מושלם, חוץ מזה שהטלפון על השולחן של רייצ’ל הונח בצורה כזו שהיא לא הייתה יכולה לדבר ולהקליד במקביל. והרי עיתונאי חייב להיות מסוגל לעשות את שני הדברים ביחד. הערתי להם, והם מיד שינו את עיצוב השולחן. כל הדברים האלה נתנו לי ביטחון שהם יספרו את הסיפור כמו שצריך".
שיברון לב מול סבתא
תחקור מוסד כמו הכנסייה הקתולית הוא תיק כבד מאוד עבור כל גוף עיתונאי. בבוסטון מדובר בכובד כמשקל האגו של דונלד טראמפ. פייפר היא זו שהצליחה להוציא הודאה מהכומר רונלד פקווין, שהתעלל בילדים במשך 15 שנה, ומאוחר יותר נשלח ל־12 שנה בכלא. אבל על הרוב המכריע של המקרים חל חוק התיישנות, ובלי הודאות לא היה מה לעשות נגדם.
העיתונאים שגדלו בעיר באו מרקע קתולי, גם אם אינם דתיים בעצמם, והסרט מתאר בעדינות את שברון הלב של פייפר כשהיא צריכה לספר לסבתה מה קורה בכנסייה שאליה היא הולכת בכל יום ראשון. "מאוד הדאיג אותי איך זה ישפיע על סבתא ואמא שלי", אומרת פייפר, "אבל זה לא יכול היה להיות שיקול לגבי עשיית התחקיר עצמו. סבתא שלי מתה לפני שמונה שנים ולא עזבה את הכנסייה עד הרגע האחרון, גם אחרי ששמעה מה נעשה שם".
היו עליכם לחצים מלמעלה לא לגעת בזה?
"לא. הכנסייה כמובן לא שיתפה פעולה, אבל מהעיתון קיבלנו תמיכה מוחלטת".
יש סצנה קשה שבה רייצ'ל מדברת עם אחד הקורבנות ואומרת לו שהוא צריך לרדת לפרטים. זה קרה?
"כן. מצד אחד היה חשוב לנו לא להפוך את התחקיר לשרשרת של סיפורי זימה, אבל רק להגיד שהילדים ‘הותקפו מינית’ זה פשוט לא מספיק, כי זו סקאלה של בין לשים יד על הרגל של הילד במכונית עד לאונס של ממש. ידענו שאנחנו צריכים להשיג את הפרטים, אבל רצינו לדווח על זה באופן הכי יבש שאפשר".
מה עושה את ההבדל בין הצלחה וכישלון בסוג כזה של ראיונות?
"לפני הכל צריך לדעת להקשיב. לא כל העיתונאים הם מאזינים טובים. אתה צריך להיות כן, אמפתי, לגרום לו להאמין שאתה שם כדי להגן עליו. במקרה הזה מדובר בגברים בגיל העמידה שמעולם לא דיברו על מה שקרה להם. זה היה מייסר".
היית אישה יחידה בצוות. לפחות לפי הסרט, זה עזר לך.
"ה'גלוב' הוא מקום טוב מאוד בכל מה שקשור לשוויון בין המינים. יש הרבה נשים בצמרת העיתון, והאמת שהיא לא הרגשתי אפילו שאני אישה בודדה. תמיד הרגשתי שווה לגברים. אני כן חושבת שהיה לי יתרון בשיחות עם הקורבנות. אלה גברים קשוחים וגאים, שהרגישו מאוד מושפלים ומאוד התביישו במשהו שקרה עשרות שנים קודם לכן ובשום אופן לא היה אשמתם. היה להם יותר קל לדבר על זה עם אישה, ובגלל זה יצא לי לדבר עם מספר עצום של קורבנות".
התחקיר של "ספוטלייט" פורסם בתחילת 2002, כשחדשות באינטרנט היו עדיין בחיתוליהם. ספק אם היום אפשר היה לשבת על סיפור כזה במשך חמישה חודשים. "כן ולא", קובעת פייפר. "מצד אחד, אני מניחה שהיום היינו משיגים מידע קצת יותר מהר. מאידך, בטח היה לחץ לפרסם מוקדם יותר. אלה היו הימים הראשונים שבהם אפשר היה לקרוא כתבות באינטרנט. לא היינו מתוחכמים טכנולוגית כמו היום, אבל זה כן היה אחד הסיפורים הראשונים שהפכו ויראליים".
יכול להיות שהיום, עם הלחץ לפרסם מהר, הייתם מעגלים קצת בפינות?
"לא אנחנו. אני חושבת שיש הרבה יתרונות בטכנולוגיה, כל עוד האינטגריטי של העבודה העיתונאית עצמה נשמר. למשל, היום היינו יכולים להעלות לאינטרנט את אלפי מסמכי בית המשפט שאספנו. זה ערך מוסף שאני לא מזלזלת בו, אבל אני עדיין אוהבת הכי הרבה את העיתון המודפס, במיוחד במציאות שבה כבר די קשה למצוא עיתונות רצינית".
ואכן, האוסקר של "ספוטלייט" היה כמו זכייה בגביע לקבוצה שנלחמת לא לרדת ליגה. פייפר מספרת על גלי תגובות של קולגות דומעים מהתרגשות. "הפרינט בארה"ב במצב נורא", היא אומרת. "האינטרנט שחט אותנו כלכלית, ופתאום מגיע סרט כזה שחוגג עיתונות רצינית, חוקרת ואחראית. חברים אמרו שהם לקחו את הילדים שלהם לסרט ובפעם הראשונה הילדים חשבו שלאבא יש מקצוע מגניב".
עם כל הכבוד לרגשותיהם של עיתונאים, מי שהתחקיר והסרט באמת עזרו להם, הם הקורבנות. מרטי בארון סיפר על מפגש שהיה לו עם ישיש בן 82, שניסה פעמיים לראות את הסרט ולא הצליח לעשות את הדרך ממגרש החניה לאולם הקולנוע. בפעם השלישית מצא אומץ להיכנס. הוא מעולם לא דיבר על כך עם אף אחד, אבל הוא ניגש לבארון ואמר לו, "אני רק רוצה להגיד תודה".
"זו הייתה התנסות ששינתה אותי לגמרי", מסכמת פייפר, שחזרה לפני שנה לעבוד בבוסטון גלוב אחרי מספר שנים ברדיו הציבורי. "גם אישית וגם מקצועית. כעסתי המון זמן והכעס הזה היה מנוע, הוא גרם לנו לרצות לעבוד עוד יותר קשה על הסיפור הזה. וגם למדתי כמה חשוב לצאת מהמשרד ולדפוק בדלת. כל כך קל לשבת ליד השולחן ולעשות הכל בטלפון, אבל לפעמים כשאתה מגיע למישהו הביתה ודופק בדלת, יכול לפתוח לך כומר לשעבר ולהודות שהוא התעלל בילדים, בלי לחשוב אפילו שהוא עשה משהו רע".
איך זה להיות סלבריטאית?
"מאוד לא נוח. פתאום את בצד המתראיין, ומישהו שואל, 'איך כל זה השפיע על הנישואים שלך?' ואני חושבת, 'למה אתה שואל את זה, מה זה עניינך'. אבל אנחנו עושים את זה לאנשים כל הזמן, אז היה בריא לטעום קצת מהתרופה שלנו. כל החוויה הזו הייתה חלומית, אבל עכשיו אני רוצה להוריד את האיפור ולחזור לעבודה".
