כולם שואלים אותי למה אני הכי מתגעגע.

הגעגוע הנוקב נוגע בשיחות שהיו בינינו, ולא יהיו עוד. כשהתחלת עם הדר שיחה, כל שיחה, מעולם לא ידעת לאן תגיע. כך זה היה עם הדר הילד, הדר הנער והדר הבחור. הייתה לו היכולת לקחת כל נושא, לפתח אותו, לשנות אותו, לייצר ממנו פרודיה, להפוך אותו לפילוסופי. לזה אני מתגעגע.

יתרה מכך, הוא היחיד שאהב כמוני אספרסו. קפה כפי שקפה צריך להיות, כפי שנולד. שחור ומר. ללא תחפושות של סוכר או חלב. בתוך ספל קטן כשהיד עוטפת אותו כולו, והוא מקרין גם את חומו, גם את הניחוח המיוחד שאין בלתו. רק הוא ואני חלקנו בתאווה הזו, בדרך כלל משני צידי שולחן המטבח. הדר אהב להתמרח על השולחן, מתקרב לבן שיחו עד כמה שאפשר, חורט באחרים את עיניו הטובות ואת קמטי צחוקו ואת מחשבותיו. ושיחות על אספרסו - להן אין לי תחליף.

אני זוכר שיחה כזו קצת לפני פסח תשע"ד. הוא חיפש ספר טוב כדי לקנות לעדנה, חברתו ולימים ארוסתו, לקראת החג. דבק במנהג שהמצאנו במשפחה, שכל ילד מקבל ספר לפני פסח, לפני ראש השנה וביום ההולדת. הוא סיפר לי בתדהמה כי רצה לקנות לעדנה את "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד ומצא את הספר, ששמו שונה ל"בלב האפלה", בתרגומם של יאיר לפיד ושולמית לפיד. הדר היה קורא אובססיבי של ספרים בעברית ובאנגלית. את Heart of Darkness קרא באנגלית בגיל צעיר וחזר וקרא וחזר וקרא. הוא נלהב מהמצאת התרגום של "מאפליה", להדגיש אפלה עמוקה. ביטוי של ירמיהו, כדי לתאר את השילוב בין אפל לעוד יותר אפל. ומכיוון שכל מי שקרא את קונרד יודע שהמקום המרוחק ביותר, האפל ביותר במסע, הוא אצלך פנימה - השימוש של הביטוי "לב המאפליה" ל- Hart of darkness הפליא אותו ומצא חן בעיניו מאוד. הוא לא הצליח להבין איך שינו את השם ולכן לא קנה את הספר, וביקש ממני שאחפש לו את התרגום הישן. אז זינק והחל לדבר על שמות הגיבורים ועל היחס בין השם לבין הדמות. ניסיתי להגיד לו שאין סוף מאמרים נכתבו כבר על קורץ ועל המשמעויות של שמו, אבל הוא כבר המריא לגבהים אחרים, מהרהר במשמעויות של שמות גיבורים ואנשים וממציא רעיון שחוקרי קונרד לא העלו בדעתם. הדר החל להשוות בין יעקב ומסעו ושינוי שמו ומרלו ומסעו וקורץ ומסעו.

אל"מ עופר וינטר, מח"ט גבעתי, מכתיר את סג"מ הדר גולדין כקצין מצטיין חטיבתי

עכשיו במשך שעות אני מנסה להיזכר בהמשך השיחה, אבל איני זוכר אותה עוד, כי חטאתי בחטא הקבוע של ההורים והתייחסתי לילדי כמובן מאליו. נהניתי מהשיחה ומריח הקפה ומהחברותא והיו לי הרהורים אחרים, והכל היה מובן מאליו וימשיך מחר או בכל עת אחרת.

זיכרון אחד בכל זאת עוטף אותי מאז ולא מרפה. לפני עשר שנים היינו שנה בקיימברידג' ובאחד ממוצאי השבת הגיעו לבקר אותנו דיאנה ופיטר ליפטון, חברים יקרים. פיטר היה ראש הפקולטה לפילוסופיה של המדעים בקיימברידג', אחד החוקרים המבריקים והצעירים בתחומו ואדם נפלא. כשנכנס לחדר ראה את Hart of Darkness מונח פתוח בצד והתחיל לדבר איתי על נפלאות כתיבתו של קונרד ועל ייחודו של הספר הזה במיוחד. אמרתי לו שאני ממש שמח לשוחח איתו על קונרד, אבל את הספר קורא הדר ולא אני.

אהבתו הגדולה של פיטר הייתה שיחה עם ילדים ונערים בסוגיות פילוסופיות מסובכות, והוא פנה נלהב והחל לדבר עם הדר על הספר. זה היה מפליא לראות את השיחה הזו בין פרופסור בקיימברידג' בעל שם עולמי ובין נער בן 14 שקורא את קונרד. בסוף השיחה הוא אמר לי "בחור מעניין ביותר גידלת, יהיה מרתק לדבר איתו על כך כשיתבגר".

פיטר ליפטון נפטר באופן פתאומי שנה אחר כך, ומאז הצטערתי שלא יוכלו השניים האלה להיפגש "כשיתבגר" ולהמשיך לדבר על קונרד ועל קורץ. כעת אולי יושבים השניים היכן שהוא, אחד אוחז ספל תה והשני אספרסו, ומשלימים את השיחה. אולי הדר מבהיר לו מדוע יעקב אבינו במסעו הזכיר לו את מרלו במסעו, ואיך השם קורץ קשור לאופן שבו יעקב הופך לישראל.

"שביל החיוך", המסע לזכר הדר בניו זילנד. להגשים את החלום שלו

כולם שואלים אותי איך נשארים בעלי תקווה, איך ממשיכים להיות אופטימיים.

אני מסתכל על צילומי הטיול של צור וחבריו בניו־זילנד וחש את התקווה. לפני שלושה חודשים צור וחבריו יצאו לטיול הגדול. חבורת הטבעת. שבעה קצינים שהשתחררו, חברים של הדר ושל צור. מגלן ורימון, גבעתי ושריון, מודיעין והצוללות. חבורת טבעת רב חיילית.

הדר אהב מאוד את טולקין. בילבו, פרודו סם ואראגורן היו בנשמתו. ספרי ההוביט ושר הטבעות נקראו הלוך ושוב עד שהכריכה התפוררה והדפים פרחו באוויר. ואז הגיעו הסרטים והנופים המרהיבים. ישבנו יחד כל האחים והאחות בכל הסרטים, ראינו את כל הנופים ודיברנו על ניו־זילנד.

התאומים הדר (משמאל) וצור בילדותם. "האירו את העולם הסובב אותם"

צור וחבריו יצאו להגשים את החלום הזה של הדר ועשו זאת במלוא העוצמה, והדר נוכח. מתחילת דרכה, בכל מקום שעצרה, החבורה הזו השאירה פתק. ובפתק כתוב: "בשביל החיוך - מזמינים את כולם להשתתף בטיול מיוחד לזכר סגן הדר גולדין - הטיול יתקיים ביום חמישי 4.2.16 במסלול הרוב רוי בעמק המטוקיטוקי. התכנסות ב־10:30 בחניון של הטרק. הטרק יימשך ארבע שעות. מסיימים באגם וואנקה, גיטרות ומפוחיות. מחכים לראותכם". הגיעו 150 חברות וחברים. והדר נוכח.

הביטו בתמונות, הביטו בסרט, הביטו היטב! (הסרט ביוטיוב – בשביל החיוך בניו־זילנד פברואר 2016). כשתצפו, שאלו את עצמכם כמה שאלות: היכן בעולם קיימת אחווה כזו, המחברת 150 צעירות וצעירים למסע לזכר חבר שנפל? הביטו בתמונות ושאלו את עצמכם, הצעירות והצעירים האלה - הם דתיים או חילוניים? האם הם מזרחים או אשכנזים? האם הם עניים או עשירים? אי־אפשר לדעת! בכך הם הגשימו את חלומו של הדר. מאות צעירות וצעירים ללא הבדלים, ללא שסעים.

מה דורשת האחווה הזו? שלא נשכח שהשארנו אותו בידי האויב. שנזכור אותו ואת חיוכו. מאוחדים ברצון לזכור, מאוחדים בדרישה להביא חבר, עמית, לקבר ישראל. להשיבו מידי האויב. לכן אני בעל תקווה. אני בטוח בדור הזה, דור הדר. צור, חבריו וחברותיו מבינים עניין ויודעים מה הם רוצים. הם יחזרו הנה, יאחו כל שסע, יפתרו את הקשיים וילכו לאורם של דברי הדר: "אין קושי ואין בעיה - יש רק אתגר".

כך כתב הדר למפקדו בעת שהיה מפקד צוות הטירונים של סיירת גבעתי, במארס 2014: "חייל שני - סיפור די שונה. הודיע לי שאינו מוכן להיות לוחם. חשב שהטירונות זה אתגר כיף, הבין שזה דורש יותר מסתם מאמץ וכרגע הוא מסתובב כבוי ואדיש ומעדיף לא להיות קרבי על מנת להשקיע ולהתפתח באזרחות. הוא לא בא ממשפחה שמעודדת אותו להיות קרבי, כהגדרתו 'שמאלנים אתאיסטים', וגם חברה שלו לא רוצה אותו קרבי.

שמחה גולדין, השבוע בביתו. "עמידה על הערכים שלנו היא שתביא לנו את הניצחון"

"לקחתי אותו לשיחה אישית ועברתי איתו על כל הנושאים שהעלה. בקצרה - אמרתי לו ששליחות זה לא לנופף בדגל ולשיר המנון, אלא זה לעמוד בשני טורים לא במסע, אלא בדרך לעזה, כשנופלים קסאמים על משפחות של חברים שלך. סיפרתי לו על משמעות של צוות - על הצוות שלי, על האווירה בלוחמים. אמרתי לו את האמת עליי ועל המפקד הסמל - שאנחנו מאותו צוות ורצים כבר הרבה זמן ביחד, בעלי דעות פוליטיות 180 מעלות הפוך וזה לא מונע מאיתנו לישון כפיות כבר שנתיים בשטח, לאהוב ולעבוד אחד עם השני בצורה אדירה וזה מה שיפה בצבא, שאתה נפגש עם האנשים ללא מחיצות".

זה הדר, אלה הם דבריו, וכך בדיוק הדר נהרג, "שני טורים בדרך לעזה כשנופלים קסאמים על משפחות של חברים שלך".

שמחה ולאה גולדין בסיור בדרום. "לא 'עוטף עזה', אלא 'עוטף ישראל'"

כולם שואלים אותי אם אנחנו מבקרים בעוטף עזה.

הכינוי הזה, "עוטף עזה", מרתיח תמיד את דמי. חבל הארץ הזה אינו עוטף עזה, אלא עוטף ישראל וכך יש לכנות אותו, "עוטף ישראל". אנחנו כמובן מבקרים בחבל הארץ הזה, שעל הגנתו נפל בננו וגופתו נחטפה על ידי חמאס. כל כמה שקשה, אנחנו מבקרים בעוטף. כל פעם שאני מגיע, הזיכרון תופס אותי מחדש.

ב־29 ביולי 2014, ב' בחודש אב, קיבלתי הודעה כי הסיירת יצאה למנוחה. לבשתי את המדים שלי, ענדתי את הדרגות ונסעתי דרומה. ב־75 דקות הגעתי מכפר־סבא לצומת מעון, לכביש 232. טסתי במהירות בכבישים הריקים, מחריש את הרדיו כדי שלא לשמוע צבע אדום ומתקשר לכל מי שהכרתי בגזרה כדי לדעת להיכן הסיירת יוצאת.

בצומת מעון חסמו השוטרים הצבאיים את הציר לכולם ולא אישרו לאזרחים לנוע על ציר 232. היה צורך להציג תעודת זהות כדי להוכיח שאתה מיישובי האזור. השוטרים הצבאיים התווכחו בפנים עייפות עם "תושבים" שרצו לנסוע על הציר הדרומי, למרות שכל הלילה נחתו פגזי מרגמה באזור. שוטר פינה לי את הדרך ואת המחסום. הנפתי את היד ואמרתי לו: פלס"ר גבעתי, והוא אמר - תשאל במחסום ניר יצחק.

בשדות ניר יצחק מצאתי את הסיירת כולה. שטחי כינוס. הם נחו, התקלחו, החליפו בגדים. שם פגשתי את הדר ואת חיוכו. לא ידעתי, אבל תהיה זו הפעם האחרונה. מסביבנו הרימונים הבשילו מירוק לאדום, ואני חשבתי על האיור שהדר אייר את ההזמנה לחתונה, שבוע קודם, בשטחי כינוס. הדר צייר מסגרת צוחקת, ציפורים ורימונים, ובאמצע בית משיר שיש בו עדנה, יש בו כרמל ויש בו הדר. הוא שלח את האיור משטחי הכינוס בווטסאפ. לאחר נפילתו קיבלנו את המקור. בשטחי הכינוס, לפני הכניסה לעזה, קצין מצייר הזמנה לחתונתו על צידם האחורי של דפי רשימת הציוד (רשמ"צ). שיר, ציפורים ורימונים. הציפורים שעפו מאזור המלחמה המופגז, והרימונים. אותם הרימונים שבשלהי תמוז הופכים מירוק כהה לאדום עז.

לפני שבוע, אשתי ואני הוזמנו לבקר בחבל אשכול. שנה ושבעה חודשים אחרי, עמדנו באותו הצומת. אי־אפשר היה לחצות אותו. משאיות הרעימו את הדרך בשיירה אין סופית, פונות שמאלה בצומת מעון, נכנסות לכביש 232. האיש שעמד לידינו אמר: "הלבנות הנמוכות - אלה חצץ, האלה - אלה בטון, ואלה סחורות, סחורות עאלק". נתיב המשאיות המהיר הזה, משאיות המביאות לעזה חצץ, מלט וסחורות, "סחורות עאלק", חולפות ביעף על פני כל היישובים שסבלו כל כך לפני שנה ושבעה חודשים. עין השלושה, נירים, ניר עוז, מגן, עין הבשור, ניר יצחק.

היינו אורחי "נופי הבשור". "נופי הבשור" הוא, כפי שמכריז השלט בכניסה, בית חינוך. עברנו את השער ונכנסנו לגן עדן. דשאים מרהיבים, כיתות פזורות בין ערוגות פרחים ועצים מוריקים. ילדים מקיבוצים וממושבים, המתחנכים ביחד, ישבו בקבוצות בגנים. גם זה פלא. יצרנו בית חינוך, הפכנו אותו לגן פורח, יצרנו תוכניות מיוחדות, שילובים מרתקים, צוות מורים מסור. ואנחנו, הסבירו לנו, בית הספר הראשון המוגן כולו! בית ספר שאנו עטפנו אותו בבטון, מפני אויבינו. גן עדן מבוטן. מצפון לבית החינוך המוגן, שיירה אין סופית המובילה בטון, חצץ ו"סחורות עאלק" לעזה. במרכז הילדים היושבים בקבוצות, בגן העדן שפזורות בו מיגוניות המיועדות לקלוט את כולם בתוך 15 שניות, מרגע שיחליטו לשגר כנגדם פצצות מרגמה, קסאמים ורקטות.

אחר כך יצאנו לשטחים החקלאיים שבדרום היישובים. עברנו בשדות החיטה. חיטה כזו לא ראיתי מעולם. זקופה, ירוקה, סמיכה. "מה זה?" שאלתי את רכז הביטחון, "אנחנו בנגב?" "כן", הוא אמר, "גם אני לא ראיתי את החיטה במצב כזה, הרבה גשם ירד השנה". ואז עצר את האיסוזו די מקס, ירדנו לשביל והוא הצביע דרומה: "זה עבסאן, אחריו ח'אן יונס". ואני חשבתי שוב על החיטה הבשלה שלידנו, האויב המתכונן שלדרומנו והכביש הסואן לצפוננו. שיירה אין סופית המובילה בטון, חצץ ו"סחורות עאלק" לעבסאן וח'אן יונס.

כולם שואלים אותי אם אני מאמין בממשלה.

אני מאמין בהנהגה אמיצה. מתוך ההנהגה אנו בוחרים ממשלה. הממשלה לא מושלת בנו, היא מנהיגה אותנו. העם קובע את המנהיגים הראויים לו. אנחנו עם שהחליט שצבאו, צה"ל, יהיה צבא העם. המשמעות היא שערכי העם הם המצווים את התנהגותו ואת נוהגיו. זה ערך מרכזי. ובערך הזה אני מאמין.

בשנת 1978, בלילה שבין ה 8 וה־9 ביוני, סירב אל"מ אמנון ליפקין־שחק, אז מח"ט הצנחנים, למלא פקודה, תחת אש. כוח הצנחנים שבפיקודו יצא לפשוט על בסיס המחבלים דרומית לזהרני, בסיס שממנו יצאו המחבלים שפגעו באזרחי ישראל במלון סבוי ובפיגוע בכביש החוף. כשפוצצו כוחותינו את הבניינים בכפר, נהרגו שני קציני צנחנים, סרן ניר זהבי וסרן יפתח עין, ונלכדו בתוך הבית. מפקד הפעולה, תא"ל מתן וילנאי (הקצח"ר), שפיקד על המבצע מסטי"ל בלב ים, קיבל התרעה על כוחות מחבלים המתקרבים לגזרה. הוא הורה באופן מפורש לסגת ללא גופות החיילים. ליפקין שחק הורה שלא לסגת ללא גופות הקצינים. הכוח פינה את ההריסות, הגיע לגופות, חילץ אותן והשיב אותן לקבורה בארץ ישראל. בתוך הכוח הזה הייתה קבוצה מסיירת צנחנים שעליה פיקד בוגי יעלון, אז רב־סרן.

אני מניח כי ההחלטה הזו של מפקדו עמדה לנגד עיניו 26 שנים אחר כך, במאי 2004, כשהיה רמטכ"ל.

ב־11 במאי 2004 נכנס כוח משוריין של חטיבת גבעתי לבצע פעולה בשכונת זיתון בעזה. שני נגמ"שים נפגעו, אחד הושמד כליל. על שרידי הגופות והנגמ"ש השתלטו אנשי הג'יהאד האיסלאמי. מפקד אוגדת עזה דאז, תא"ל שמואל זכאי, הורה לפשוט על השכונה ולהחזיר כל שריד של גופות החיילים לקבר ישראל. האיום היה שעד שלא יוחזרו הגופות, כוחות צה"ל לא ייצאו מהשכונה ודחפורים כבדים יתחילו להרוס אותה. זה מה שצה"ל עשה. נהרגו עשרות מחבלים והדחפורים אכן התחילו לפרק את הבתים. התוצאה הייתה שהג'יהאד האיסלאמי העביר את שרידי הגופות לצלב האדום.

יום לאחר מכן, ב־12 במאי, בעוד כוחות צה"ל נלחמים בשכונת זיתון על מנת להחזיר את שרידי הגופות לקבורה בארץ, פוצץ נגמ"ש של צוות המנהרות בציר פילדלפי. התגובה הייתה מיידית. דחפורים של צה"ל הקימו גבעות עפר ומאחוריהן נכנס כוח לסרוק ולהביא את שרידי גופותיהם של לוחמי צוות המנהרות לקבר ישראל. כוח אחר הרס את הבתים שמהם נורתה אש על הנגמ"שים ואחר כך על הסורקים. בפעולה זו נהרסו יותר ממאה בתים. לכוחותינו היו שני הרוגים, אחד מפגיעת צלף ואחד במהלך החילוץ של ההרוג מהבית שבו שהה.

אלה הם הערכים האמיתיים של צה"ל, הרעות שנשאנוך בלי מילים. אלה הערכים שעליהם חונכתי ועליהם חינכתי את כל ילדיי. מוסכמה ראשונה במעלה היא שהכוחות היוצאים לקרב חוזרים עם הפצועים ועם החללים.

ההנהגה של מדינת ישראל היום מורכבת מאנשים שלחמו בכל מקום והגנו על המדינה. הם יודעים כי בשוך הקרב, המפקד חוזר לבסיסו מעוטר בחייליו החיים, הנושאים על כתפיהם את הפצועים ואת החללים. אנחנו לא משאירים איש בשטח. זה היה הלקח המר של הולדת הצבא במלחמת השחרור. על הלקח הזה חונכו יחידות צה"ל, החל מהנח"ל המוצנח והצנחנים וכלה בשריון ובחיל האוויר. כך היה בקרבות הקרובים לבית, וכך היה בקצה העולם. כוחות צה"ל שפעלו באנטבה הביאו בשובם את גופתו של יוני נתניהו לקבורה בישראל. אני בטוח שהיו עושים זאת בכל מחיר, גם במחיר חשיפה נוספת לסכנה שבה היו. כך היה בכל המלחמות ובכל המבצעים. צה"ל חזר עם חייליו, עם פצועיו ועם חלליו.

בצוק איתן צה"ל השאיר שתי גופות בעזה וברפיח. בתשעה באב הגיע מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, היישר משדה הקרב, לפני שנסע לביתו ולמשפחתו, לאוהל האבלים, לדבר איתי ועם משפחתי על הקצין המצטיין שלו, הדר, שנהרג ונחטף בפאתי רפיח. הוא אמר לי שעשה כל מה שאיפשרו לו הפקודות על מנת להגיע להדר ולהביאו לקבורה בישראל. ראיתי בעיניו את כל מה שלא אמר. הוא אמר שהוא בטוח שצה"ל יעשה הכל על מנת להביא את הדר לקבר ישראל.

אנו מנהלים היום מלחמה של ערכים. הערכים שלנו - ערכים של חיים, והערכים של האויב, חמאס - ערכים של מוות. אסור שנתבלבל ואסור שנוותר, כי העמידה על הערכים שלנו היא שתביא לנו את הניצחון. שמירה על ערכים מרכזיים היא התעוזה, ויתור על ערכים מרכזיים הוא פחדנות. אנו הנועזים, ולכן לא נכנע בפני הפחדנות. אנו אנשי החופש, ולכן לא נכנע בפני מי שרוצים לאסור ידינו.

במשך שנות דור שילמנו מחיר יקר ביותר עבור חללינו שהוחזקו בידי האויב, וכעת עלינו מוטלת המשימה להפוך את המשוואה. על הנהגת ישראל לקבוע את המחיר שאותו ישלם האויב על כך שאינו מחזיר את חללי צה"ל לארצם. החברה הישראלית תתמוך בהנהגה, שבאומץ ובנחישות תבהיר לאויב עד כמה יקר יהיה המחיר שישלם על הפגיעה בערכינו. זה חייב להיות עיקרון מנחה בכל דרך הפעולה שלנו אל מול האויב, בכל שטח, בכל תחום.

לדוגמה, ערכינו הקובעים את הדרך ההומניטרית לטיפול באויב יקבעו גם את המחיר שהאויב ישלם על התנהגות אנטי־הומניטרית. כל הורה יודע היום כי מטרת חמאס היא לחטוף חיילים ולהחזיק בגופותיהם. כל חייל בכל גבול מבין זאת, כל אמא של חייל מבינה זאת, כל מילואימניק מבין זאת. מבינים זאת הרופאים המטפלים בחולים מעזה, מבינים זאת נהגי המשאיות החולפים בכבישי הדרום על פני היישובים שהופגזו ומביאים "מחוות הומניטריות" לעזה. מחווה הומניטרית חייבת להיות תלויה בהתנהגות הומניטרית, שאם לא כן, היא מעניקה פרס להתנהגות אנטי־הומניטרית. אויבינו המחזיקים בחללי צה"ל ממשיכים במאמציהם לחטוף ולרצוח בגלל הרוח הגבית שמעניקות להם המחוות ההומניטריות הניתנות ללא תנאי.

ישנה אמנה בין הלוחמים לבין מפקדיהם, ישנה ברית נצח בין ההורים לבין הנהגת המדינה. אלפי החיילים יודעים ומחכים, האמהות יודעות ומחכות, האבות יודעים ומחכים. אמות המוסר שלנו קובעות שיש להביא את סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי ואת סמ"ר אורון שאול מחטיבת גולני לקבר ישראל. רק הנהגה אמיצה תביא את הדר ואורון לקבר ישראל. נעשה זאת בדרכו של הדר, בעוז ובענווה. נעשה זאת בשם ערכינו, לא ניחת ולא נירתע, בשם התעוזה, בשם החירות, בשם האור.

כולם שואלים אותי כיצד ממשיכים.

ב־ד' באדר, השבוע לפני 25 שנה, נולד הדר. לציון יום הולדתו נצעד ביום ב', ד' באדר ב' (14 במארס 2016) בשביל ישראל, מקרן נפתלי עד מצודת כח, וכן נקיים אירוע מוזיקלי ביום ו', ח' אדר ב', 18 במארס, בשעה 11 באמפי שוני בבנימינה.

וכך כתב עליו אחיו חמי בסיום השלושים: "הדר נולד ב־ד' באדר תשנ"א למשפחת גולדין, שהתגוררה אז ביישוב המעורב דתיים וחילונים, אשחר. הדר יצא לאוויר העולם לאחות בכורה - איילת, אח גדול - חמי, והמתין מחוץ לבטן חמש דקות תמימות עד שיצא אחיו התאום - צור. הימים היו ימיה האחרונים של מלחמת המפרץ הראשונה, והתאומים שמחו עם המשפחה בחג הפורים כאשר המלחמה תמה. מאז הדר, יחד עם אחיו התאום, גדלו והאירו את עולם המשפחה ואת העולם הסובב אותם. יחד כבשו את לב הגננות והמורות, יחד למדו לנגן, לצייר ולפסל, יחד הלכו לבני עקיבא והפכו מחניכים למדריכים, יחד הלכו למכינה קדם צבאית, יחד סיימו קורס קצינים וגידלו דור חדש של חיילים.

"עם תום המבצע לחיפוש הנערים החטופים, הדר החליט שהגיעה העת לשמח את המשפחה והיושבים בארץ הזו, ועל כן הודיע שהוא הציע נישואים לעדנה. המשפחה חגגה את האירוסים ונקבעה חתונה. הדר יצא לקרב ולא שב. הדר נהרג במהלך הפסקת אש, בפעולה שנועדה לאיתור מנהרות שמטרתן חיסול היישובים בדרום. גופתו נחטפה ומוחזקת על ידי חמאס. הדר, בחיוכו, בציוריו, בכתביו ובלבבות משפחתו, חניכיו וחייליו, הותיר את צוואתו הנושאת את דגל אהבת האדם. הדר לא הרשה לחייליו לקלל, עסק במתן עזרה לזקוקים וניסה בכל מאודו לחבר בין יושבי הארץ הזו, השונים כל כך והזהים כל כך, דתיים וחילונים כאחד".

את הבחור הזה השארנו בעזה ואת הבחור הזה אנו מצווים להביא לקבר ישראל, בישראל. לכן, כשכולם שואלים אותי כיצד ממשיכים, אני משיב בדברים שהדר אמר תמיד: "יש לך שתי אפשרויות בחיים, להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים".