"ההכנות להגשמת החלום הסתיימו ותרומת הכליה עמדה ממש במרחק של הושטת יד. נותר רק לקבוע מי המושתל ותאריך לניתוח. סוכם שאני אתרום לאדם מסוים ושאשתו, שאין התאמת רקמות בינה לבין בעלה, תתרום לאיש אחר. נשמתי לרווחה".
(מתוך "יומן מסע — המאבק לחיים", שכתב הרב אביחי רונצקי במהלך אשפוזו בבית החולים).
•••
תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, בעל העיניים היוקדות, המתנחל מהיישוב איתמר, מוכר לציבור כרב הצבאי הראשי לשעבר, כמי שהסתובב בשטחי הלחימה במהלך צוק איתן והשתתף בתדריכים לחיילים, שמצאו איכשהו את דרכם לאוזני שרים, וגם התמודד לכנסת ברשימת הבית היהודי. נערץ על תלמידיו כרב ישיבת עטרת כהנים בירושלים וכרב הישיבה באיתמר. צמחוני על גבול הטבעונות, שמגיל 22 לא הכניס לפיו בשר, דגים או ביצים, חסיד של ריצות ארוכות ומעריץ גדול של צה"ל והמדינה. בן 64, אב לשישה, בהם ילד מאומץ, סב ל־26 נכדים. אך כל אלה הדברים לא הכינו אותו לטלטלה שאחזה בו לפני כחודש, אז החל בקרב על חייו.
אנחנו נפגשים בירושלים, שבוע אחרי שהשתחרר מאשפוז ממושך. במקום לתרום כליה הוא עבר ניתוח להסרת גידול סרטני שהתגלה בגופו, ובקרוב יחל טיפולים כימותרפיים. הליכתו זקופה, אך איטית מהתזזית הרגילה שלו, והרזון ניכר בו. "איבדתי שישה ק"ג ממשקלי", הוא אומר, "וגם עכשיו לא מותר לי לאכול הכל".
מדי פעם מעכירה עננת כאב את עיניו הירוקות־חומות. אך לא איש כמותו ייתן לכאב לנהל אותו.
הכל החל לפני שנה וחצי, כאשר שמע רונצקי שהבן של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת־גן, תרם כליה. סתם כך. מעשה אלטרואיסטי. "ביקש להציל חיים בחייו", מספר הרב רונצקי בקולו הרך והיציב, שאינו מסגיר את הכאב. "מיד הרמתי טלפון לרב שפירא, בירכתי אותו וביקשתי לדעת עוד פרטים. הוא סיפר לי שיש עמותה, 'מתנת חיים', של הרב ישעיהו הבר. הטלפון הבא היה לרב הבר, שהוא עצמו נתרם כליה. אמרתי לו שאני מעוניין לתרום כליה. האמת היא שבתחילה אפילו לא סיפרתי לאשתי, רונית. אבל כששמעה, לא התפלאה. היא מכירה אותי. הרב הבר שלח לי טפסים והתחלתי בסבב של שבועיים־שלושה שבו עשו לי שלל בדיקות".
בעודו עסוק בבדיקות הרבות לבחינת התאמתו לתרום כליה התקשר אליו בנו המאומץ, עודד, שגר ברמת הגולן, וביקש ממנו לבוא איתו לביקורת שגרתית בבית החולים. "כשאימצנו את עודד הוא היה בן יומו, תינוק שננטש בבית החולים בשל שלל מחלות מהן סבל. אימצנו אותו לחיינו והוא בננו האהוב לכל דבר ועניין. לפני מספר שנים כרתו לו כליה שפסקה לתפקד. נזכרתי שכאשר הייתי איתו באחד הטיפולים הקשים שעבר בצרפת, והוא אז בן 13, הוא שאל אותי, 'אבא, למה אני סובל כל כך?' ולא הייתה לי תשובה. כשביקש שאבוא איתו לביקורת, לא היססתי. נכנסנו לחדר הרופא, שבלי כחל וסרק הודיע לנו שגם הכליה השנייה חדלה לתפקד, וקבע: או דיאליזה או השתלת כליה. 'מצוין, עודד', אמרתי לבני, 'אני אתרום לך. הרי אני רשום לתרומת כליה'".
•••
"קפצתי ממקומי כנשוך נחש. הנה, הכל מתבהר. מה פשוט יותר מלתרום כליה לבנך? עד מהרה התברר שתהליך התרומה שלי איננו פשוט כלל ועיקר (לא הייתה ביניהם התאמה – נ"ד). לעודד נמצא תורם אחר. האבא של אשתו. ואני, ביודעי שהנני בריא ומסוגל לתרום כליה, החלטתי שלא להרפות ולהמשיך לנסות לממש את רצוני לתרום כליה למי שזקוק לכך".
הבן עודד עבר השתלת כליה מאביה של אשתו. הכליה לא נקלטה, ולאחר מספר חודשים וסדרה של טיפולי דיאליזה קשים נמצאה תרומת כליה נוספת, הפעם מבעלה של אחותו. הניתוח עבר בשלום והכליה נקלטה. ובמשך כל הזמן הזה המשיך הרב רונצקי לעשות בדיקות, שמטרתן להגשים את רצונו לתרום כליה. הוא נפגש עם ד"ר רותי רחמימוב, נפרולוגית מבית החולים בילינסון, שבלי חתימתה לא ניתן לתרום. "היא הסתכלה עליי, הסתכלה על הבדיקות, ואמרה שהיא לא מאשרת לי לתרום כליה", מספר רונצקי. "היא הסבירה שמאחר שעברתי התקף לב לפני 15 שנים, ושמו לי סטנט (תומך עורק), אני לא מתאים לתרום. הייתי בשוק. סירבתי לקבל את הדין. התחלתי לרוץ לרופאים פרטיים כדי שייתנו לי חוות דעת שאיתה אוכל להמשיך את ההליך". ד"ר רחמימוב לא עמדה במכבש הלחצים שהפעיל, והחליטה לשלוח את התיק הרפואי שלו למומחה בעל שם עולמי מארה"ב. גם תשובתו הייתה שלילית. "לא הסכמתי לקבל את פסק הדין", אומר רונצקי. "המשכתי לנדנד ולהיבדק. סיפרתי להם שאני רץ כל יום חמישה ק"מ, שאני לא מכניס דבר ג'אנק פוד לפי, שאני ממש, אבל ממש, רוצה לתרום כליה".
כולם אומרים לך שתרומתך לא מתקבלת ואתה מתעקש, למה?
"יש 850 איש שמחכים לתרומת כליה, ואין דבר נאצל יותר מלתת דבר מתוכך למישהו שאינך מכיר ובכך להעניק לו חיים. אנשים יכולים לחיות חיים שלמים עם כליה אחת. אז למה לא אני? אשתי ידעה שלא ניתן לשכנע אותי אחרת. בני משפחתי לא היו נלהבים, אך קיבלתי הסכמה שבשתיקה למהלך שלי".
•••
"העולם התחלק בעיניי לטובים ורעים. אלו שתמכו בי השתייכו לטובים והמתנגדים – לרעים. האגוז הקשה הייתה ד"ר רחמימוב. התדפקתי על דלתה ולא הרפיתי, עד שבאחד הימים החליטה לבחון מחדש את הסוגיה. לאחר זמן שנדמה בעיניי לנצח, ולאחר ששבה ובדקה את התיק והתייעצה עם שורה של רופאים בארץ ובעולם, שינתה את דעתה והחליטה לתמוך בתרומת הכליה שלי".
וכאן מגיע הטוויסט בעלילה. רונצקי זומן להופיע בפני הוועדה העליונה, שאמורה לבדוק אם התורם כשיר נפשית ורפואית לתרום כליה. יו"ר הוועדה אמר לו ישירות בפניו שהוא לא מתכוון לאשר, והוביל את הדיון כך שבקשתו תידחה. רונצקי המשיך להתעקש. הוא שלח מכתבים, חוות דעת, מסמכים. "הישיבה השנייה של הוועדה בענייני התקיימה כשאני ואשתי היינו בטיול בן שלושה חודשים בהודו. מאחר שלא הייתה קליטה, עלינו על פסגת הר גבוה כדי לשמוע את החלטתם. באותה ישיבה הדעות נחלקו".
בחודש יולי הוא חזר מהודו. "כשחזרתי ארצה באתי שוב והתעקשתי, ולאחר שניתנה ההסכמה של ד"ר רחמימוב ושל המומחים הנוספים, שהשתכנעו שמצבי הרפואי כן מאפשר תרומת כליה, הפעם אישרו לי. יו"ר הוועדה אפילו התנצל על הדרך שבה דיבר אליי".
האישור הסופי ניתן לפני כחודשיים, ונקבע שהניתוח יתקיים ב־1 בפברואר. לבקשתו של הרב רונצקי, הוחלט שהוא יתרום כליה לערבי־ישראלי שאחרים סירבו לתרום לו, ושאשתו של הנתרם תתרום ליהודי. "התכוונתי למתן בסתר, ולכן לא רציתי לפגוש את הנתרם, רק ביקשתי פרטים על המשפחה. אמרו לי שמדובר במשפחה מאוד הגונה".
החלטת לתרום לערבי־ישראלי בעוד אחרים סירבו. נאמר לך למה סירבו?
"כי טענו שעניי עירם קודמים. כלומר, יהודים קודמים לערבים. אני לא מאמין בחלוקה הזאת".
•••
"כרב צבאי ראשי עסקתי בסוגיה זו של מידת סיכון חייך למען הצלת חברך. למסקנת ההלכה, מותר לאדם לסכן את עצמו עבור זולתו, ואף על פי שיש חולקים ואוסרים, במקרה שלי לא הייתה כלל בעיה הלכתית, מפני שאחוזי הסיכון היו קטנים ביותר".
אז יש תאריך לניתוח, ויש תורם ונתרם, ואתה בטח בעננים.
"הייתי מאושר שאני עומד לתרום כליה ולהציל חיים. שמחתי עוד יותר שזה לערבי, כי זה יכול לחזק את הדו־קיום. ובעיקר שאני מאיתמר, ועוד יותר מכך, שאני רב מאיתמר. הרי כולם משוכנעים שבאיתמר זוללים ערבים לארוחת בוקר. הסתובבתי עם חיוך על הפנים. ואז אומרים לי לעבור עוד בדיקה אחת קטנה, קולונוסקופיה. שאלתי מתי הבדיקה, ואמרו לי שביום שלישי. הזכרתי להם ששבוע אחרי זה אני אמור לתרום כליה. ביום שלישי הגעתי לבית החולים, ולפני שנכנסתי למחלקת הגסטרו עברתי דרך מתאמת ההשתלות שאיחלה לי בהצלחה. הבטחתי לבוא להגיד שלום בתום הבדיקה. ואז הכל השתבש".
•••
"הורדמתי באמצעות חומר טשטוש ולאחר כשעה אני שומע קול שמדבר אליי מבעד לערפילי הכרתי. ד"ר יונה אבני אמרה לי בפשטות וברוגע: 'הוצאנו לך מספר פוליפים, אך יש אחד גדול שהכרחי להוציאו בניתוח. הייתי שרוי עדיין בתחום אפור של מעבר לערות מלאה, כך שמילותיה לא הופנמו".
כשחזר להכרה מלאה ניסה להיזכר בדברים שאמרה לו הרופאה. "נזכרתי שדיברו על ניתוח וחשבתי שהם מתכוונים לניתוח ההשתלה. הלכתי לרופאה וביקשתי שתסביר לי מה אמרה בדיוק. היא הכניסה אותי לחדר הרופאים ושאלה אותי אם הגעתי עם ליווי. השבתי בשלילה ושאלתי למה אני צריך ליווי. הם אמרו לי שמצאו משהו ושלחו לביופסיה, ושהתשובה תהייה בעוד שבועיים. אמרתי להם שבעוד שבוע אני תורם כליה. הם הביטו אחד בשני ושתקו. הסתכלתי על מנהל המחלקה ואמרתי לו, 'הייתי תא"ל בצבא. תגיד לי מה קרה'. תשובתו השאירה אותי בהלם: 'יש לך גידול סרטני'. ואני מבין ולא מבין ורק מרגיש תחושת החמצה על כך שכנראה לא אוכל לתרום כליה. הרי נשמתי את זה יום ולילה".
אתה לבד, אומרים לך שיש לך גידול סרטני, השמיים נופלים, ואתה חושב על ההחמצה שלא תתרום כליה?
"כן, זה מה שהטריד אותי. לקחתי את המכתב שנתנו לי, יחד עם צילום מהקולונוסקופיה, והלכתי ישר למחלקת ההשתלות. האחיות חייכו אליי. התעניינו בשלומי. בקושי עניתי. נכנסתי לחדר של פרופ' איתן מור, מנהל המחלקה. הגשתי לו את המכתב והצילום. הוא הסתכל, שם אצבע על נקודה בצילום ואמר, 'זהו זה'. ספקתי ידיים בצער והצמדתי אותן אל חזי. כולם סביבי היו בתדהמה. יצאתי משם מבולבל ועצוב בעיקר בשל העובדה שלא אוכל לתרום ועוד לא לגמרי קולט מה עוד לפניי".
לא התקשרת לרונית, אשתך?
"רק כשנכנסתי למכוניתי, בדרך חזרה הביתה, התקשרתי לרונית ואמרתי לה, 'גילו לי גידול סרטני במעי'. היה שקט על הקו. שמעתי אותה נושמת עמוק ואז היא אמרה לי, 'אתה תודיע לילדים'. התקשרתי מהדרך אחד־אחד לילדים ובישרתי להם. הם ילדים חזקים. לא היה בכי או פחד. הם הבינו שיש מאבק ושצריך לנצח".
לאחר מכן החלה ההתארגנות לניתוח, שהתקיים שבוע לאחר הבדיקה.
•••
"נסעתי הביתה לאיתמר. מסך כבד ירד מאחוריי. קו פרשת המים. ידעתי שאני חייב להתחיל ולסדר את מחשבותיי לכדי סימון מטרה, יעדים ותוכנית לביצוע. ממש כפי שלמדנו ועשינו בצבא. כל אחד מששת ילדיי קיבל ממני את הבשורה וכך התחלקנו יחד במעמסה הכבדה הזו. לרמי"ם (ראשי מתיבתא, שהם המורים בישיבה) הודעתי בכינוס מיוחד, ולכלל התלמידים סיפרתי אודות מחלתי כשאני נפרד מהם למעשה לתקופה ארוכה... השמועה עשתה לה כנפיים. בעיקר נגעו לליבי מילותיהם של פצועי צה"ל, נכי הגוף וגיבורי הרוח, שביקשו לעודדני בשעות הללו".
הרב אביחי רונצקי החל את חייו כחילוני. עם גיוסו החל מסלול בשייטת 13, אך לאחר כשנה וחצי עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים היה מ"פ בסיירת שקד. בתפקידו זה הכיר את רונית, שאותה ציוות להיות הפקידה הפלוגתית. "היום זה לא היה עובר", הוא אומר בחיוך. הם עברו לגור ביחד, לאחר מכן נישאו, ובגיל 26 החל את תהליך החזרה בתשובה. "אני התחלתי ורונית הצטרפה בהמשך".
מה גרם לך לחזור בתשובה?
"התהליך החל אחרי הרבה מאוד מחשבות. תהיתי על קנקנם של החיים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה החברה הישראלית, ואני בתוכה, איבדה את ביטחונה. התחלתי ללמוד בישיבה ובהמשך הוסמכתי לרבנות במקביל לכך שהמשכתי לעשות מילואים כקצין קרבי. התקדמתי בסולם הדרגות והתפקידים במילואים עד לדרגת אלוף־משנה בתפקיד סמח"ט וראש מטה חטיבה".
בשנת 1984 הקים הרב רונצקי יחד עם עוד חוזרים בתשובה את היישוב איתמר, על גיבעה נישאה לא הרחק מצומת תפוח. מקום יפהפה שמחלקו המזרחי נשקף נוף מרהיב עין. וילות רחבות ידיים לצד קרוואנים. במשך שנים לימד בישיבת עטרת כהנים שבירושלים. בין תלמידיו היה גם תא"ל אופק בוכריס, שחשוד באונס חיילת. "התקשרתי וחיזקתי את ידיו. אני מכיר היטב אותו ואת משפחתו. תמיד היה בחור יוצא דופן, חד, חכם ובעיקר בעל מידות ובעל לב טוב. אין כמוהו בכיבוד אב ואם. עוזר לאנשים. מאחר שאני מכיר אותו מקרוב, אני מאמין לו לגמרי כשהוא טוען שלא היו דברים מעולם, ואני מחזק את ידיו ומקווה שהשם שלו יינקה ושימשיך בתפקידיו הבכירים. את שואלת למה אני לא מאמין לחיילת המתלוננת? פשוט מאוד, כי אני לא מכיר אותה ולא יודע מי היא. אותו אני מכיר".
לאחר ישיבת עטרת כהנים הקים הרב רונצקי את הישיבה באיתמר, ועמד בראשה 15 שנה, עד שבשנת 2006 הציע לו הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, להתמנות לרב הצבאי הראשי. "זה קסם לי. חשבתי שיש לי מה לתרום. בעיקר ההחלטה שלי שראוי שרב ביחידות קרביות יהיה קצין קרבי, כי הוא משתתף בלחימה ומבין מהי לחימה".
ארבע שנים שימש בתפקיד הרבצ"ר, ואחריו חזר לישיבה באיתמר. 24 מבין 26 נכדיו גרים לידו באיתמר. השניים הנוספים הם ילדיו של עודד, שחיים ברמת הגולן. בית משפחת רונצקי פתוח ומלא חיים. הוא ורונית מוצאים גם את הזמן לעצמם כמו הליכה בשביל ישראל מקצהו עד קצהו, וכמו נסיעה להודו, שם ישבו בבית חב"ד בדרמסלה וסייעו למטיילים ישראלים.
ביום שלפני הניתוח להוצאת הגידול הממאיר הוא אושפז במחלקה להכנה. לפני שהגיע לבית החולים עלה על בגדי ספורט ורץ חמישה ק"מ, כפי שנהג לעשות מדי יום. ידע בתוכו שיעבור זמן עד שישוב לרוץ. לאחר מכן נסע למחלקת השיקום בבית החולים תל־השומר כדי להיפרד מחיילי צה"ל שמאושפזים שם, בהם סמ"ר אוהד בן־ישי, מהפצועים הקשים ביותר של צוק איתן. מאחר שנהג להגיע אליהם פעם בשבוע, בחר לבוא ולומר להם שייעדר מספר שבועות. הם אגב, גמלו לו בכך שאחרי שנותח באו לבקר אותו.
•••
"מורידים אותי לחדר הניתוח כשאני שוכב על מיטתי. לצדי בני משפחתי וכך אנחנו חולפים במסדרונות, יורדים במעלית. הרגשה מוזרה. 'מה אני עושה כאן?' מהדהד קול פנימי בתוכי. 'מדוע מסיעים אותי על גבי המיטה ולא מניחים לי ללכת ברגל?' עודד בני אוחז בקצה המיטה ומבטינו מצטלבים. אני מוחה דמעה קלה בקצה העין. שנים ארוכות נהגתי ללוותו ממש כך לניתוחים הרבים שעבר, ועכשיו התהפכו היוצרות. זריקת הרדמה, ואני מפליג לעולם אחר. מתעורר בחדר ההתאוששות. עלטה ודממה סביבי, רק קולות צפצוף המוניטורים מפרים את השקט הזה. מחשבות מתרוצצות במהירות הבזק. תחושות גאות ושפל בנפש פנימה. זעקה אילמת נמלטת מתוכי. 'אנא השם, הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך'. פוקח את עיניי ורואה את רונית לידי. היא סחה בשקט, 'הכל בסדר, הניתוח עבר בשלום'. אני אוחז סידור בידי ומנסה להתחיל לומר בניגון את ה'לכו נרננה', אך קולי נשנק ופרץ של דמעות ניגר מעיני. משהו נשבר בקרבי".
כשהוא מתאושש מעט מגיע המנתח ומספר לו שהגידול פרץ את דופן המעי וכמעט הגיע לכבד. "אם היית מגיע עוד מספר חודשים, לא היה עם מי לדבר", הוא אומר. אחריו מגיעה ד"ר רותי רחמימוב מהנפרולוגיה ואומרת לו: "אתה מבין כמה אלוהים אוהב אותך? אלמלא המאבק שלך לתרום כליה, לא היו מגלים את הגידול. המאבק שלך לתרום כליה היה גם המאבק על החיים שלך, מבלי שידעת שאתה בכלל מנהל את המאבק".
כאדם מאמין יש שאלות לבורא עולם? למה דווקא אני?
"אני איש מאמין ולא עושה את החשבונות של הקדוש ברוך הוא. אני מודה על הדבר עצמו, שגילו בזמן, אבל כמובן שאיני מבקש יסורים על עצמי. היו רגעים שממש חשבתי שאני מאבד את שפיותי. היו יסורים איומים".
סאת היסורים לא נסתיימה בניתוח הראשון. יומיים אחריו התפתח סיבוך והוא שב והורד לחדר הניתוח, והפעם פתחו את בטנו ושוב הצילו את חייו. "הרופאים אמרו לי שפתחו חסימה במעיים והוציאו מגופי כארבעה ליטרים של נוזלים מזוהמים. הכאבים היו קשים, אבל לאחר הניתוח השני הייתה הקלה. נשימותיי היו סדורות וגופי רגוע".
שלושה שבועות היה מאושפז בבית החולים. חווה כאבים שלא חשב שהם אפשריים. מוצף אורחים וחברים שביקשו לחזק את ידיו. ותוך כדי הוא עסוק בחשבון הנפש הפנימי שלו. "הגעתי לקו עצירה. לקו פרשת מים. החיים מכאן והלאה לא יהיו כמו עד היום. ועכשיו אני לפני סדרה של טיפולים כימותרפיים מייסרים. אני משאיר את הרפואה לרופאים, שאומרים שסיכויי להחלמה מהירה טובים, כי תפסו את הגידול בזמן לפני שפרץ לכבד, ולעצמי – את המאבק על נפשי וגופי. כי כבר אמרו חז"ל: 'כיוון שבאים יסורים על האדם, יפשפש במעשיו'. בנקודה הזאת בא חשבון הנפש האישי והפנימי. שלי עם עצמי".
מתוך כאביו וחשבון הנפש שלו הוא מבקש מכל אחד שישא כרטיס אדי לתרומת איברים. גם הוא מחזיק בכרטיס כזה, שמיועד לאנשים דתיים, ושונה מהרגיל רק בנוגע לקביעת שעת המוות. "אני קורא לאנשים לתרום כליה בחייהם, כי זה ממש לא מסובך ולמה להיקבר עם שתי כליות, אם אפשר להסתפק באחת ובכך לעזור לאחרים? וגם לתרום איברים לאחר המוות".
דווקא אצל שומרי מצוות יש הסתייגות מתרומת איברים. מה אתה אומר להם?
"שזוהי אמונה תפלה שצריך להגיע שלמים לעולם הבא לתחיית המתים. אני מציע: תרמו, הצילו חיים ובכך תזכו למצווה".
והפחד? הוא קיים? הוא מנהל אותך?
"יש סוג של פחד. לא פחד מהמוות. במהלך האשפוז היטלטלתי במחשבות כיוון שחשתי שלא סיימתי את התיקון ואת השליחות שלי בעולם. אני רוצה להמשיך לממש את השליחות ורואה את שליחותי בעולם הזה בעזרה לאנשים ולמדינה. אני מתחייב לעצמי ולמשפחתי שכפי שלחמתי בשדה הקרב, אמשיך להילחם על חיי. אני מתפלל בדבקות יתר. המאבק על חיי הסתתר בתוך המאבק על חיים של אחרים שלהם רציתי לתרום כליה. ועכשיו חזרתי לחיים".
•••
"מהמחלקה שבה אני מאושפז אני יוצא להליכה קצרה למחלקת ההשתלות. מנסה להאיץ ורגליי אינן נשמעות לי. במחלקת ההשתלות אני פוגש איש צעיר לבוש בגדי חולה כשהוא מהלך לאיטו. לשאלתי אם הוא מאושפז הוא עונה בחיוב ומוסיף, 'אתמול תרמתי כליה'. חיבקתיו כשעיניי נוצצות בדמעותיי. ליבי גאה משמחה ונחמץ מעצב על שלא הספקתי. צלחה ידם של הרופאים, שמעש ידיהם המבורך הסתיים בסילוק נגעי הגוף, ועתה המקום לעבודתי שלי בטיהור הנפש שירדה לתהומות המצולה, ומלאכה זו קשה היא וסבוכה הרבה יותר ממלאכתם שלהם. לאחר שנים רבות שבהן שילחתי את רמ"ח ושס"ה גופי ונפשי לכל עבר, הגיעה עת כינוס". ¿
נחמה דואק
