yed300250
הכי מטוקבקות
    חני וינרוט עם בעלה ושתי בנותיה | צילום: אביגיל עוזי
    זמנים מודרנים  • 14.03.2016
    "בזמן שאני מתפללת אני בריאה"
    כשחני וינרוט, כלתו של פרקליט הצמרת יעקב וינרוט, גילתה שהיא חולה בסרטן, הרופאים נתנו לה שנתיים לחיות. מאז עברו שמונה שנים, שבהן וינרוט הפכה בעזרת הבלוג שלה, הפייסבוק והספר שבעקבותיהם לגורו במגזר הדתי, מודל לאומץ ולהתמודדות
    שושנה חן ׀ צילום: אביגיל עוזי

    "סלב סרטן". כך מכנה את עצמה חני וינרוט ובהומור המושחז שלה מוסיפה מיד: "לא סלבריטאית מצליחנית שאוהבים לשנוא. אני חולת סרטן ואוהבים לאהוב חולי סרטן".

     

    וינרוט, 32, כלתו של פרקליט הצמרת יעקב וינרוט, מתמודדת בשמונה השנים האחרונות עם מחלת הסרטן ומדברת עליה ללא מעצורים כמרצה מבוקשת שממלאת אולמות במגזר החרדי, בארץ ובחו"ל. אלפי חרדים וחילונים קוראים בשקיקה מדי יום את הבלוג שלה, שהיה לספר רב־מכר.

     

    ההתמודדות שלה החלה בגיל 24, ארבעה חודשים אחרי לידת בתה השלישית, כשהבחינה בדימום במהלך ההנקה. "הקשתי את כל הסימפטומים שלי בגוגל והדבר הראשון שיצא היה סרטן שד", היא נזכרת. הרופאים היו פסימיים ונתנו לה בין חצי שנה לשנתיים לחיות, אבל היא ניצחה את המחלה. למרבה הצער, הניצחון היה זמני בלבד. כעבור שנה וחצי הסרטן חזר, הפעם בכבד. "אחרי בדיקת המעבדה ידעתי מה המשמעות של זה. הייתי על הרצפה". הפעם תוחלת החיים שלה נקבעה לשנה־שנתיים, אבל היא שוב ניצחה את הסטטיסטיקות.

     

    בשנתיים הראשונות היא כמעט לא דיברה על המחלה, אבל אז לפתע הכל התפרץ ממנה. "בפעם השנייה שאובחנתי, בתי נעמי הייתה בת שנתיים וחצי, שלמה בן ארבע ושירה בת חמש. ישבתי לכתוב להם. אמרתי, 'הם לא יזכרו'".

     

     

    מצלמת ומוחקת. תמונות השמיים של חני וינרוט
    מצלמת ומוחקת. תמונות השמיים של חני וינרוט

     

    היא פתחה בלוג אנונימי, מעין יומן מחלה, "בארץ החיים - לחשב מסלול מחדש". אחד הפוסטים המכוננים עסק בהגדרה עצמית, או יותר נכון בהיעדרה: "בלי הגדרות", כתבה. "הם רצו לדעת אם אני שמאלנית או ימנית. אז האמת היא שאני כותבת ביד שמאל, אבל אוחזת את המזלג ביד ימין וככה אני בחיים. לא מצטמצמת לתוך הגדרות. אני אדם שחי ותוהה ולא מפסיק לשאול ורוצה טוב".

     

    פוסט פופולרי אחר עסק, מטבע הדברים, במוות. "כשאנשים מזועזעים ממוות זה מבאס אותי. תהיו עצובים, תכעסו, תנקמו, תשפרו, תלמדו את המקרה, תסיקו מסקנות, תמצאו תרופות, תתקינו מעקות, תלמדו שחייה, תלמדו החייאה. זעזוע זה תגובה לא בוגרת ולא מתמודדת עם מוות ספציפי ועם מוות בכלל".

     

    בעקבות הבלוג נולדו קבוצות פייסבוק, שהגדולה מביניהן, "גמאני" לחולות סרטן השד, מונה כבר 2,100 חברות. "התחלנו עם שבע חולות", היא מספרת. "אנחנו מקבלים רק חולות סרטן השד, רוצים שהקבוצה תהיה חפה מאינטרסים ולא תאמיני כמה אינטרסנטים יש, אנשים שרוצים למכור מוצרים.

     

    "העפנו מהקבוצה רופאים ואחיות. אני רוצה שאם חולה כותבת, 'איזה רופא מגעיל' ואחרות מגיבות ומסכימות, שאף אחת לא תפחד. 70%־80% מהפוסטים הם של מתכונים, שלום בית, מה הסרטן עושה לזוגיות, לילדים, דיאטה, בגדים. 20%־30% מהפוסטים נוגעים במחלה".

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    שמתי סומק

    היא נולדה בבני־ברק למשפחה חרדית בת שמונה ילדים, עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה והיום היא לומדת לתואר שני ומנחה קבוצות הורים ב"מרכז חוסן" להתמודדות עם מצבי טראומה. בעלה, עו"ד דובי וינרוט, עובד במשרד של אביו.

     

    הסלבריטאות הזו מביאה עימה לא מעט היכרויות מרגשות. "הייתי במפגש לחולות סרטן שאורגן על ידי חברת התרופות פייזר", היא מספרת, "והיה נראה לי שהסיפור שלי קל יותר משל מאה הנשים שישבו שם. משמאלי אם חד־הורית, שהמחשבה מה יקרה לילדה שלה כשתמות רודפת אותה. מימיני מישהי שמספרת, 'לפני שבועיים התגרשתי מבעלי. רצינו להתגרש מזמן, אבל הוא נשאר איתי כי אני חולה'. או, 'הבת שלי מתגייסת בשבוע הבא, לא יודעת מה אעשה בלעדיה'. השיחות היו הזויות.

     

    "אף אחת לא דיברה על סרטן. הסתכלתי בנשים שסביבי. הן השקיעו בבגדים לקראת האירוע. גם אני שמתי סומק. ראיתי מה זה עשה למצב הרוח של כולן. מה זה יעשה להן בפן הבריאותי? צריך לבדוק".

     

    את סוד ההתמודדות המוצלחת שלה עד כה עם המחלה וינרוט מסבירה בפן הנפשי־אישיותי. "אני יודעת להתנהג עם המחלה אחרת מאחרים", היא אומרת. "במקום לשכב על המיטה כחלשה, אחרי טיפול, למשל, אני אומרת, 'אשכב על כיסא נוח בחוף הים'. אלך לראות סרט בקולנוע. אני בורחת מהצרות שלי לאחרים".

     

    יש לה לא מעט ביקורת על הממסד הרפואי. "אני מרגישה שהתרופות לא מספיקות", היא קובעת. "נדרש מחקר רציני שבודק מה אנשים עשו לא באספקט התזונה או התעמלות, אלא מאספקט של נשמה ורוח. נורא קשה לבדוק את זה. חברות התרופות נעלבות אם מגלים שההתמקדות גם ברוח ובנפש עוזרת. כשאני אומרת לרופא שלי, 'לפני שבאים לסרטן צריך להבין אותו', הוא צוחק ואומר, 'את עושה לסרטן האנשה. אל תדברי בהיגיון עם מישהו לא הגיוני'.

     

    "מבחינת הרופאים לסרטן יש משהו לקוי. הם מחפשים מאה אחוז ודאות. עובדים יותר מדי לפי נהלים במקום להסתכל על החולה. הם מרגישים שבכל דבר הם צריכים לגבות את עצמם, מה שמחביא את האינטואיציה של פעם. הרופא שלי מהדור הישן מסתכל על התמונה המלאה. הוא יאמר למשל, 'חו"ל דוחה טיפול'. הוא לא מסתכל על קלט־פלט. מעניין אותו מצב הרוח שלי".

     

    כשאהיה נשמה

    אין לה בעיה לכתוב על מה שיקרה לבני משפחתה אחרי לכתה: "לילדים יש חיים וחברים, בעלי ישתקם ותהיה לו אישה חדשה. אבל להורים שלי לא תהיה ילדה אחרת".

     

    נדרש הרבה אומץ כדי לומר דברים כאלה.

     

    "ממש לא. אני לא מי שמשאירה מכתבים 'תעשו כך או אחרת'. כפי שאני מכירה את בעלי, אני חושבת שהוא לא יכול להיות לבד. זו הדעה שלי. מה דורש אומץ? לשחרר? שלבעלי תהיה אישה אחרת. זו דרך העולם. זה מה שקורה. אני אהיה נשמה, לא גוף. אני לא יכולה להיות מוטרדת ממה שלא קרה וכאשר זה יקרה, זה לא יטריד אותי, כי כשאהיה נשמה זה לא יטריד אותי. אני לא חושבת שאהבה קשורה לבעלות".

     

    לאחרונה היא התחילה לצלם שמיים באובססיביות, ארבע עד חמש תמונות ביום. את רובן היא שומרת בסלולרי שלה ומוחקת, אבל כמה מהצילומים מופיעים באלבום שתיקתקה עבורה חברה תוך שבוע, ואחד מהם הוא צילום עוצר נשימה של שמי תל־אביב בלילה מבעד לחלונות הגדולים של המחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב. "רק חולת סרטן יכולה לעשות זאת", היא מסבירה. "רק חולת סרטן מבינה את ממד הזמן. אצל מישהי אחרת זה היה לוקח הרבה יותר זמן".

     

    ויש לה חברות חולות סרטן, שנכנסות לחייה ויוצאות באופן טראגי. "שירי, שנפטרה בגיל 31, הייתה רווקה חילונית ואני דוסית עם ילדים, החיבור בינינו היה מטורף", היא נזכרת. "היא הייתה עובדת בכירה בסוכנות היהודית ומצאו אצלה סרטן באמצע החיים, כשהיה כבר מפושט. לא נתנו לה יותר משלושה חודשים והיא חיה שלוש שנים. עשינו לה הפרשת חלה. הפחד היה שתמות לי בבית. היא הגיעה בכיסא גלגלים, אפורה, שקלה 35 ק"ג והיה נראה שאין סיכוי שתחזיק מעמד. היא בירכה והלכה, ומאותו רגע השתפרה. משקלה עלה ל־70 ק"ג. היינו בחו"ל שלוש פעמים, נסענו יחד לאוסטריה, סין מהרגע להרגע, למופע של בריאן אדמס בצ'כיה. היא לימדה אותי הרבה על שמחת החיים שבלטה בה, למצוא בכל דבר את הטוב, סדרי עדיפויות. הדבר שניחם אותי במוות שלה היה שהספקנו הכל. אני עדיין בקשר עם ההורים שלה, אנשים מדהימים".

     

    צריך סרטן כדי להפיל מחיצות?

     

    "השלום יבוא מבתי החולים, שם הכל קורה. במחלקה האונקולוגית האריתראי יושב ליד הפרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטת בן־גוריון. זה שלידך ערבי, חרדי, חילוני, פיליפיני. כולכם באותה מחלקה, כולכם רוצים לחיות. רופא ערבי יכול לטפל בחולים ימניים. אין משמעות למי אתה. אתה רופא ושליח. מה לומדים מהסרטן? לא להיות גרידי. הוא בוחר את כולם. כולם טובים עבורו. צעירים, מבוגרים, עשירים, עניים. יותר מסטיב ג'ובס אין - בקשרים, כסף, חוכמה - והסרטן ניצח אותו. אז בואו נשב יחד".

     

    מה מכעיס אותך?

     

    "כשאנשים שואלים, 'מה הסוד שלך?' אין לי מושג למה שרדתי. אם אחרי מותי מישהו יגיד שבגלל שעשיתי משהו מסוים חייתי יותר, אכעס עליו. את המרפא הסיני שלי עזבתי אחרי חמש שנים כי היה נדמה לי שהוא מייחס לטיפול ולרפואה הסינית את העובדה ששברתי את התחזיות. למה אחרים לא חיים - אין לי מושג. כמה זמן אחיה - אין לי מושג".

     

    מה עוד?

     

    "מרגיז אותי כששואלים אותי, והרבה, 'איך את חיה?' אין לי תשובה. אנשים צריכים ודאות ומחכים לסוף, וכשאין סוף קשה לאנשים עם זה שאני חיה עם אי־ודאות. אנשים חיים עם ודאות, חיים מסודרים. מה אקנה מה אעשה. אני חיה מהרגע. זה משגע אחרים. מציקים לי. לא לכל דבר יש תשובה. אני חיה את העכשיו".

     

    אז למה את ממשיכה לשתף בבלוג ובפייסבוק?

     

    "אין לי חוויה של אדם שנחשף. שנייה אחרי שהרגע היה, אין לי בעלות עליו והוא כבר שייך לעבר. זה שאני לא עסוקה בחשיפה משחרר אותי ומאפשר להמשיך הלאה. אני מצלמת ומוחקת. כותבת לעצמי ולא נקשרת ליצירות שלי. חייבת את הכתיבה. יש אחד שכדי להרגיש טוב מעשן, יש ששומע מוזיקה, אני כותבת. פעם כתבתי לילדים, היום לא, כי הם גדלו ואפשר לדבר איתם. להורים שלי קשה מאוד עם החשיפה. הם לא מבינים מה אני עושה בכך שאני מספרת לעולם על הקישקעס שלי. זה ההבדל בין הדורות. והילדים לא מבינים מה רוצים מאמא שלהם. מבחינתם אמא שלהם היא אמא רגילה. יש להם חיים די שונים, אבל הם חושבים שאלו הם החיים".

     

    ואין לך כעס על הבורא?

     

    "לא. הסרטן הוא לא משהו שמערער לי את האמונה. גדלתי בבית שהקב"ה היה בו בכל מקום. במים ששתיתי, בשמיכה שהתכסינו בה, בצעדים שפסענו. האמת, זוהי שאלה שמרגיזה אותי. למה לקשר את המחלה לאמונה? כאילו אדם מאמין הוא בריא ואם הוא חולה אסור לו להאמין. אדם צריך אמונה. צריך תפילה שגם היא מטרה. בזמן שאני מתפללת אני בריאה".

     

    מה הכי מפחיד אותך?

     

    "שיקרה גם לבעלי משהו. כרגע עוזרת לי הידיעה שהילדים בידיים טובות. מפחיד אותי לעלות לשמיים ולגלות שפישלתי. שהייתי צריכה לעשות משהו אחר. יש לי שעה של ערנות, למי לתת אותה? לילדים? לבעל? להורים? לסבתא שלי? לכתיבה? קריאה? יש המון רגעים של החלטות. אני מפחדת שאעלה ויגידו לי בשמיים, 'את השעה שנתת לאישה חולת הסרטן היית צריכה לתת לילדים שלך'. 'כשנסעת לארצות־הברית וחזרת והופעת לפני אלפי נשים ב־11 קהילות, היית צריכה להישאר בבית'. או להפך, 'היית צריכה לחזק יותר. הייתה לך אפשרות'".

     

    על מה את חולמת?

     

    "אני חולמת לראות את בני שלמה (10) חוזר מהישיבה בתשע־עשר בלילה ואעשה לו צלחת מלאה שניצלים. ואם יחזור עצבני אזרוק אותו לשחק כדורסל, שישתחרר קצת".

     

    shenker@013.net

     

     


    פרסום ראשון: 14.03.16 , 14:07
    yed660100