yed300250
הכי מטוקבקות
    יובל חן
    24 שעות • 15.03.2016
    על מים עכורים
    כשד"ר סמדר בן אשר החלה לחקור את פרשת הצלילות בקישון, היא רצתה להאמין שבמשפחה שלה המחדל הזה לא יפגע. שנתיים אחר כך גם בעלה יואל, עם עבר בשייטת, נכנס לסטטיסטיקה ומת מסרטן. למרות הקושי היא חזרה אל הנחל המזוהם. התוצאה: ספר עם זווית ראייה יחודית על הפרשה. "ניסיתי לפענח איך קורה שהמפקדים מרבים להשתמש במילים 'שכחנו' ו'אנחנו לא זוכרים' במהלך העדויות. ואילו הלוחמים זכרו הכל"
    אלעד זרט | צילום: יובל חן

    סמדר בן אשר כבר סיימה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה ויצאה לתקופת לימודים בלונדון, כשבארץ התפוצצה פרשת הקישון. זה היה בסוף חודש מאי, שנת 2000, כשצדוק יחזקאלי וענת טל־שיר פירסמו ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שממנו עלה ריבוי התחלואה בסרטן בקרב לוחמי השייטת שהתאמנו וצללו בקישון. עבור סמדר, כמו רבים אחרים שבני משפחתם שירתו בשייטת, היה זה רק ראשיתו של מאבק קשה וכואב.

     

    למרות הניסיונות להתנתק, החשיפה לא נתנה לסמדר מנוחה. בעלה יואל, שהיה בעברו בשייטת וביחידת ההנדסה הימית שאימנה את יחידות צה"ל בקישון, עמד כמו אחרים בקו האש כשאיום הסרטן מרחף מעל. במשך שלושה שבועות הסתובבה בן אשר בלונדון במחשבה שממש עוד רגע נציגי משרד הביטחון יתקשרו, ומי שאמור לתת את הדין על המחדל יקרא לה וליואל לשיחה, יראה מינימום אכפתיות ואחר כך ישלם על מעשיו. זה מעולם לא קרה.

     

    כשהפרשה התפוצצה הוא דאג?

     

    "לא באמת. הוא כמובן סיפר כל הזמן כמה שהריח בלתי נסבל, ואני זוכרת שגם אני הייתי מתריסה על הסירחון של הקישון שהוא היה חוזר איתו הביתה. הוא היה מגיע כשכל הידיים שלו שחורות וששום סבון לא היה מוריד את זה. אבל הוא לא שיתף פעולה עם כל הפאניקה, ולא מיהר ללכת לבדיקות. אחרי שכנוע הוא הלך והבדיקות יצאו בסדר, אבל היה ברור כבר אז שמדובר בבדיקות מאוד שטחיות".

     

    צוללנים בקישון המזוהם
    צוללנים בקישון המזוהם

     

     

    "כשהכל התפוצץ לא הבנתי כלום", היא ממשיכה. "כולם חיכו שהטלפון יצלצל אך לשווא. לכן גם אני קראתי באותם זמנים וחזרתי לסדר היום. אחרי שהבנתי באמת את גודל הפרשה, שהממצאים לא עזבו אותי, ידעתי שכשאני חוזרת ארצה אני מצטרפת לוועדת החקירה בתור חוקרת, ומתחילה לראות מה יש שם".

     

    בן אשר החלה לחקור, במה שהפך בימים האחרונים לספר "פרשת הקישון: צלול ועכור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שמציג את פרשה הקישון מנקודת מבטם של המעורבים. אבל שנתיים אחרי שצללה לעומק המחדלים, הוא הידפק על דלתה. גם יואל נכנס לסטטיסטיקה ואובחן כחולה בסרטן. הממצאים: גידול סרטני בראש מסוג ג'י־בי־אם. אותו סרטן קטלני שגם היה לאריק רוזנטל, הרופא הצעיר שהיה לוחם בשייטת. סוג סרטן אשר אין ממנו החלמה.

     

    "בן רגע עברנו לצד השני של המתרס", נזכרת בן אשר. "יואל חלה, ומהר מאוד הבינו שזה סרטן קשה. הזמן מיום הגילוי ועד למותו היה קצר. אני עדיין זוכרת איזה הלם זה היה עבור האנשים הבריאים שהסתובבתי איתם בתור חוקרת. פתאום עברתי לצד של החולים. בתקופה הזאת קיבלתי עזרה מדהימה מיובל תמיר, שהוביל את המאבק של הלוחמים החולים, ומהחברים שלו".

     

     

    משפחת בן אשר. במרכז: יואל ז"ל
    משפחת בן אשר. במרכז: יואל ז"ל

     

     

    קיבלתם עזרה מהמדינה?

     

    "אני עדיין זוכרת שכתבתי מכתב למאיר שמגר (נשיא בית המשפט העליון בדימוס ויו"ר ועדת החקירה שבדקה את הקשר בין התחלואה בסרטן לקישון — א"ז), ושאלתי אותו איך יכול להיות שבעלי עבר את כל הבדיקות והוא חולה. קיבלתי התייחסות אישית של שמגר שהוא מבין לליבי ומקווה שייעשה הכל כדי לטפל ביואל. זה היה יוצא דופן ששופט בית המשפט העליון נענה לפנייה ומגיב אליה. מלבד זאת קיבלנו עזרה מהמדינה במהלך התקופה שיואל היה חולה. משרד הביטחון טיפל בנו מאוד יפה ומיד הכירו בנו כלוחם שנפגע בקישון וקיבלנו סיוע לכל הצרכים הרפואיים. במשך השנה שהוא נלחם במחלה הייתי איתו, עזבתי את עבודתי כמרצה באוניברסיטה, וקצת לפני שהוא נפטר ב־2004 היינו עדים ביחד לדרמה שבה ועדת החקירה סיימה את עבודתה ושמגר, בדעת מיעוט, קבע שיש קשר בין הצלילות לתחלואה".

     

    מחלת שכחה קולקטיבית

     

    הם הכירו בגיל צעיר. יואל היה בן קיבוץ כפר מנחם וסמדר בת קיבוץ שובל. היא בת 16 והוא בן 18, קצת לפני הגיוס ליחידת העילית. היא הייתה לצידו בכל התחנות, בהתחלה רצופת הקשיים ועד לימים האחרונים. בגיל 21, חודש אחרי שפרצה מלחמת יום הכיפורים, הם נישאו, הקימו משפחה והביאו לעולם שלושה ילדים.

     

    לאחר מותו, עזבה בן אשר את עבודתה המחקרית על פרשת הקישון, והניחה את עברה האישי מאחור. לפני כן עוד כתבה מאמרים על החולים שמצאו את עצמם לפתע מודרים מחבריהם ליחידה, כאלה שבגדו והלכו נגד הקו הפורמלי של היחידה הסודית. עד אז עוד היה לה חשוב להבין את הכאב של אותם לוחמים שהרגישו כל כך שייכים ליחידה כמו משפחה אחת, שלפתע בגדה בהם.

     

    "החבורה הזאת שהעזה להתקומם ויצאה נגד הקו הפורמלי של היחידה, הייתה במובן מסוים כמו גלים גבוהים של ים שעברו את שובר הגלים", היא אומרת. "מרגע שעברו והתערבבו במים שבאזור החוף — הם כבר לא חלק מהים. הם הרגישו שעכשיו שהם חולים הם נותקו מהיחידה וזה פשוט קרע אותי מבפנים".

     

    את כותבת על זה שהרבה מאוד מן המפקדים לקו בשכחה פתאומית במהלך החקירות.

     

    "ניסיתי לפענח את השכחה הזאת. איך קורה שהמפקדים מרבים להשתמש במילים 'שכחנו' ו'אנחנו לא זוכרים' במהלך העדויות. ואילו הלוחמים זכרו ימי צלילה, שעות צלילה ולפרטי פרטים מה קרה אחר כך. זו הייתה שכחה קולקטיבית של המפקדים שניסיתי להבין".

     

    ההחלטה לעזוב את הכל אחרי מותו של יואל עזרה לך במובן האישי?

     

    "תראה, זה היה שכאילו פעלתי בשתי רמות: ברמת העשייה פעלתי להבנה של תובנות פסיכולוגיות משפחתיות. אבל ידעתי שאני פועלת מתוך דחף אישי שלא הצלחתי להבין אותו. גם האנשים סביבי לא הבינו את המעבר הלא־מוסבר שלי. כל זמן שהוא היה לצידי יואל תמך בי. מרגע שהוא נפטר היה לי קשה מאוד לגשת לחומרים, כאילו אני לא יכולה להפריד בין הרמה המעשית והפסיכולוגית, לרמה האישית. בכל מקרה, אחרי שיואל נפטר מוניתי להיות הפסיכולוגית המרכזית של מחוז דרום והייתי צריכה לדאוג בין היתר למפוני גוש קטיף".

     

    בתקופת הפעילות של הוועדה, על מה חשבת?

     

    "מעבר לפן האישי שלי והקשר של בעלי לצלילות בקישון, באתי לוועדה מתוך תחום הלימודים שלי, הפסיכולוגיה. רציתי להבין מה קורה להורים שהתארגנו להגן על הילדים שלהם, שסירבו בעצמם להתערבות מצידם. הרי ההורים של הילדים הבריאים היו אלה שהובילו את המאבק, כדי שיבדקו את ילדיהם הלוחמים שהם לא בסכנת מחלה; ואילו הילדים־הלוחמים סירבו שהוריהם יתערבו בכלל בכל הפרשה. זה נראה לי קונפליקט משווע בזמנו".

     

    הלוחמים פחדו לשבור את קוד הדממה שהנחה אותם ביחידה?

     

    "כן, הם נשארו נאמנים לאותו קוד. אבל מצד שני הם נתנו להורים את רשימות הלוחמים שהיו איתם. כלומר הם בעצמם היו בקונפליקט תהומי שמצד אחד הם דחו את הדאגה ההורית הזאת ואמרו אל תתערבו, ומן הצד השני הם העבירו מסר של בואו תתערבו. ההורים תיפקדו כמו הורים של ילדי גן. הם בדקו למשל באיזה סבון הלוחמים הסתבנו אחרי שהם צללו בקישון. הם התארגנו ויצרו קבוצה מאוד קטנה, אבל מאוד פעילה עם מטרה ברורה".

     

    יואל היה מעורב איתך בפעילות שלך בוועדה?

     

    "כן, אבל לא יותר מדי. הוא ליווה אותי למפגשים עם הורים. נסע איתי למקומות שצריך ודאג להסביר. אבל גם פה, הוא לא שבר את קוד הדממה שליווה אותו בשירות. במסגרת השירות הצבאי הם עשו מבצעים מעבר לגבול והוא מעולם לא דיבר. ידעתי עליהם אבל לא ידעתי מאום על מה קורה שם. כמו כל החברים שלו ליחידה, הדיבור על מה שנעשה שם היה מצומצם מאוד. אולי רק על השניצלים והצ'יפס שהם קיבלו. כמובן שאסור היה לנו לדעת איפה נמצא הבסיס. ידעתי רק שהוא נוסע לכיוון חיפה, שהם עולים עם שקי חול לבית אורן ושהם כל חמש בבוקר היו בים.

     

    "הוא לא סיים את קורס השייטת אבל עבר בשלב מסוים ליחידת הנדסה ימית שהתאמנה בקישון. הם הכינו את הצבא, אימנו את חיילות חיל הרגלים לחציית התעלה. מדי שבוע הגיעה יחידה לקישון והם אימנו את החיילים של היחידה איך לצלוח עם סירות גומי מכשולים ימיים".

     

    מהדלת האחורית

     

    לפני מספר שנים חזרה בן אשר לעסוק בפרשת הקישון, והחלה לעבוד על הספר. "הקישון נכנס שוב בדלת האחורית, כשהבת שלי אלה למדה תקשורת בבר אילן", היא מספרת. "היא החליטה שעבודת הגמר שלה תעסוק בהבדלים של סיקור הפרשה בין קבוצת הלוחמים לדייגים. אני מודעת לזה שכל אחד בוחר את הדרך שלו להתמודד עם אובדן. יש מי שמתרחק מן האירוע ומנגד יש מי שחוזר אל האירוע, כדי לבדוק אותו. אלה בחרה את הדרך המיוחדת שלה, רגע שלפני שזרקתי את כל הפרוטוקולים של ועדת שמגר ששכנו במחסן אצלנו. באותו הזמן חשבתי לעצמי שאני לא יכולה לעזוב אותה לבדה בתור אמא שלה. ולכן החלטתי ללוות אותה במסעה".

     

    כבר נתקלת בסיפור הדייגים עד אז?

     

    "לא. עד שאלה פתחה את הנושא בפני, לא ראיתי את הדייגים. שמעתי עליהם מעט אבל הם לא היו בתוך השיח המחקרי והמחשבתי שלי. אלה נסעה לראיין את הדייגים החולים ופתאום התגלתה לי הארה של ההדרה של קבוצת המיעוט הזאת. ההבדלים שקבוצת האליטה שהחברה הישראלית מחבקת אותה, לעומת קבוצת הדייגים שסבלה מהתקפות ציבוריות על זה שהם חלו באשמתם, זה היה בלתי נתפס. רק שתבין — מתוך 48 דייגים שהגישו את התביעות, שני שליש כבר לא בחיים. במהלך התביעות ייצג עו"ד אחד את הדייגים. מולו העמידו המפעלים 43 עורכי דין. רק תחשוב על האפקט והכסף הרב, שהיה יכול כבר מזמן לדאוג לכל החולים".

     

    לאור הפרסומים האחרונים על הקשר בין זיהום אוויר במפרץ חיפה לתחלואת תינוקות, נדמה שלא למדנו עדיין לקח.

     

    "זה נכון. טומי לפיד ז"ל הצליח להכניס לכנסת את 'נציב הדורות הבאים', שהיה השופט שלמה שהם בזמנו. תפקידו היה לדאוג לנושא שבכל העולם המתוקן מקבל בולטות וזה — קיימות לדורות הבאים. אנחנו לא יכולים לחיות כאילו אין מחר, והאחריות של המדינה היא לא רק לייצר כסף בזמן הווה אלא לדאוג לאנשים בדורות הבאים. בעניין הזה לצערי חיפה מובילה כמובלעת של מפגע אקולוגי קשה. העובדה שפרשת הקישון הושתקה והסתיימה בהודאה שיש צורך בניקוי הקישון והפיכתו לפארק — היא בעצם כיסוי קוסמטי למפגע גדול שלא טופל".

     

    היום, אחרי שסיימת את הספר, יש לך תובנות נוספות מהסיפור האישי שלך בתוך כל הפרשה הגדולה של הקישון?

     

    "לכאורה התקבעה בציבור המחשבה שהלוחמים קיבלו את ההכרה כנפגעים בגין פעילות צבאית בחסד ולא בזכות. התפיסה הזאת מעוותת ולא נכונה, והיא אולי מוזנת על ידי קבוצות אינטרסנטיות. אני לא רוצה שיראו את סוגיית הזיהום והפגיעה רק דרך הסיפור שלי, או האסון של המשפחות הנוספות. אלא ברמה הקיומית של החברה. זהו איום גם בתחום הצדק החברתי, ההדדיות ועיקרון הזהירות המונעת". •

     


    פרסום ראשון: 15.03.16 , 20:19
    yed660100