לעמוד עירומה מול אדם זר, זו אף פעם לא חוויה מרנינה. לעמוד עירומה מול אדם זר ולהתחיל לנהל איתו משא ומתן על מצווה שחובתך לקיים, זה כבר מעמד אכזרי, משפיל ומיותר. "כמה פעמים נבדקת?", "אלה תפרים או צלקות?", "את לא נראת לי נשואה", "אמרת את כל הסגולות?", "תעבירי קיסם בחורים של האזניים", "תני לי לעיין לך בגוף", "תתכופפי שאראה הכל", "את לא חושבת שהשמנת?" - הערות ובקשות כאלה, ומופרכות הרבה יותר, הן מנת חלקן של נשים טובלות בכל הארץ. עכשיו, במקום למגר את התופעה הפסולה הזו היא מקבלת גושפנקה בחסות החוק.

אתמול עבר בקריאה טרומית "חוק המקוואות", שמשמעותו פשוטה: במקום מתן שירותי דת יקבלו נשים במקווה משטרת דת. כל מי שלא מתאימה לקו ההלכתי שתקבע הרבנות הראשית (משמע 16 גברים שזכו בג'וב באופן מפוקפק), יכולה למצוא את עצמה עבריינית, מגורשת מהמקום או אפילו מסתכת עם רשויות החוק.

בכל העולם, במשך אלפי שנים, נשים יהודיות טובלות מכל מיני סיבות ובכל מיני אופנים - עם בלנית או לבד, במנהגים כאלה ואחרים, עם הקלות או חומרות, לשם המצווה או לשם הסגולה. המצווה הזו, בדיוק כמו כשרות או שבת, חוצה מגזרים. נשים מסורתיות רבות מאמצות אותה, וגם חילוניות מוצאות בה קסם. והנה, בקלות כל כך, מאבק החרדים הדמיוני בזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים במסגרת מלחמות היהודים שוב מותיר רק מגזר אחד שישלם את המחיר: נשים.

הפרטיות הופקרה, זכות האישה על גופה נרמסה, מסורות מבית אמא וסבתא נזרקו לפח, וההלכה? היא אפילו לא קשורה למסיבה. אין בעיה הלכתית לאפשר לכל אישה לטבול כדרכה, כיוון שזה לא פוגע בשום צורה בטובלות האחרות. מדובר פה במאבקי כוח עקרים נטו, ובעיקר בחילול שם שמיים גדול.

מדהים בעיניי איך רגע של קדושה, של אינטימיות של אישה עם בוראה, של שמחה גדולה והתרגשות - לפני מפגש מחודש עם בן הזוג, חתונה או לידה - מחולל באופן בוטה כל כך בשם מי שרואים עצמם כנציגי אלוהים עלי אדמות. אם בעבר אישה הניחה שהחוויה הקשה או המשפילה במקווה היא הכאב האישי שלה, הטראומה הקטנה שהיא תלך איתה הביתה בשיער רטוב ועיניים קבורות במדרכה, כיום זה נגמר. נשים מתאחדות יחד, חולקות, לומדות, מתגייסות, צועקות ודורשות את ששייך להן - הזכות על הגוף, הזכות לעבודת הבורא, הזכות לא להיות תלויות עוד בפוליטיקה מסואבת וממשטרת. בין השאר בגלל פחד מהכוח האדיר הזה, של קהילת נשים מחויבת שמצליחה להתניע שינוי, נולד החוק הגמלוני הזה.

זו שירת הברבור של הרבנות הראשית ושל נציגיה, שמנסים בקרב מאסף להנציח איזו הגמוניה שהורגלנו אליה כל כך בכל מה שקשור בשירותי דת. המבצר שלהם מט לנפול, ועוד כוח עוד שחיתות או עוד איום במשבר קואליציוני לא ישנו את המציאות. והמציאות היא שהיום נמצאות בזירה הציבורית הרבה יותר נשים דתיות, פמיניסטיות וסולידריות, שמכירות את ההלכה בדיוק כמו גברים ולא מהססות לצאת לקרב בחוק אכזרי כל כך שמנסה לעבור מתחת לרדאר. כמו בתחום סרבנות הגט, הכשרות, הנישואין והגיור - זה יהיה כנראה מאבק ארוך וסיזיפי. אבל למרות שאולי אתמול החרדים ניצחו בקרב, אני מאמינה באמונה שלמה שהם לא ינצחו במלחמה. √