yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: איתמר דאובה
    המוסף לשבת • 17.03.2016
    כן, לקצוב
    יסלחו לי אחיותיי, אבל אני לא רואה סיבה להתנגד לקיצור תקופת מאסרו של קצב: הוא שילם את חובו וגם הזמן הנותר בכלא לא יחלץ ממנו חרטה. מה שיעזור לקורבנותיו הוא החלטה של התקשורת להדיר אותו ובינתיים בכנסת, חברי האופוזיציה לא ניסו אפילו לנצל את המשבר סביב חוקי המקוואות והכותל. אחרי הכל, גם שם יודעים שבלי החרדים אי–אפשר להרכיב ממשלה
    סימה קדמון

    גוויה מהלכת

     

    משה קצב לא יביע חרטה. גם אם הוא יישב בכלא עוד שנה וחצי, חמש שנים או 20 שנה, הוא לא יודה. ולא מפני שהוא לא עשה את המעשים שהורשע בגינם, אלא מפני שהוא שיכנע את עצמו שהוא לא עשה אותם. ככה זה. מנגנוני ההכחשה חזקים יותר מכל זיכרון. וגם אם קצב זוכר כל פרט במעשים שעשה - הוא לא יודה. הוא לא יודה, כי את הסיפורים שהוא סיפר לבני משפחתו - לאשתו גילה, לילדיו ולנכדיו - הוא לא יכול עכשיו למחוק, להציג גרסה סותרת, שונה מזאת שנתן להם בעבר. והרי זה הדבר היחיד שנותר לו לשארית חייו: המשפחה. האפשרות שיאבד אותה גרועה מבחינתו מישיבה בכלא. צריך לזכור שהאיש הזה לא הלך לעסקת טיעון שהייתה מונעת ממנו ישיבה של אפילו יום אחד בכלא, רק כי לא רצה לשנות את גרסתו ולהודות במעשיו.

     

    על הפרק, אם כך, לא עומדת חרטה. מה שעומד על הפרק הוא קיצור תקופת מעצרו בגין התנהגות טובה, בגלל ששחרורו אינו מסכן את הציבור ובגלל יכולת שיקומו. בעניין הזה יש מספיק טיעונים לטובתו: קצב היה אסיר מופתי. וכפי שמעידים גורמים שונים שערכו לו בדיקות פיזיות כדי לבדוק את מידת המסוכנות שלו - ובכן, היא נמוכה מאוד. ואם כל זה לא היה TMI (טו מאץ' אינפורמיישן) לאוזנו של הציבור הישראלי, הרי שבא חברו הטוב, יצחק סלוקי, והעיד כי קצב "בקושי עושה פיפי", כפי שאמר לרפי רשף, תוך שהוא מבטיח לנו שמדובר בגווייה מהלכת.

     

    האם הסיבות האלה מספיקות כדי לקצר את תקופת מאסרו של קצב? מתברר שהסטטיסטיקה דווקא לא לטובתו: על פי משרד המשפטים, רק 30 אחוז מהאסירים מקבלים קיצור של שליש מתקופת מעצרם. מתברר שבעשר השנים האחרונות קיימת מדיניות של החמרה בכל הנוגע להקלות לאסירים.

     

    צילום: עמית שאבי
    צילום: עמית שאבי

     

    מבחינתן של הקורבנות, ארגוני נשים וחברות כנסת, שחרורו המוקדם של קצב הוא שערורייתי. קצב הוא סמל, והקלה בעונשו, במיוחד בימים אלה, שבהם נחשפים עוד ועוד בכירים שחשודים או נאשמים בהטרדות מיניות בצבא, במשטרה ובפוליטיקה, זהו מסר לא טוב. שלא לדבר על החשש המוצדק של הקורבנות, שקצב ייצא מהכלא וימשיך במה שהתחיל ערב מאסרו: השמצות של המתלוננות והתנכלות להן דרך מקורבים, או בכל דרך אפשרית אחרת.

     

    בעוד כעשרה ימים תשב ועדת השחרורים כדי להחליט על שחרורו המוקדם. היא תדון בכל האספקטים של השחרור הזה. הבעת חרטה היא לא אחד מהקריטריונים הנדרשים. אם הוועדה תחליט לשחררו, קצב ייצא בקרוב משערי בית הכלא. אם לא - זה עדיין לא נגמר. על שולחנו של הנשיא ריבלין מונחת בקשת חנינה משנת 2012. שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, המליצה שלא לחון אותו והנשיא פרס החליט לא להכריע והשאיר את הבקשה לריבלין. אם הוועדה תחליט לא לשחרר, ריבלין יכול להחליט, או לבקש משרת המשפטים המלצה מחודשת. על פי פרסום של איילה חסון בערוץ 10, שרת המשפטים אמרה בשיחה פרטית שהיא תמליץ על שחרורו.

     

    שקד אמרה השבוע שהיא טרם ראתה את החומר או עיינה בתיק. היא הוסיפה שמוסד החנינה הוא בראש ובראשונה של הנשיא. הכרעה שלו דורשת רק חתימת קיום שלה, שמטרתה לבדוק שהנשיא לא פעל בניגוד עניינים. כך, אמרה שקד, נהגתי עד היום עם המלצות של הנשיא. כיבדתי אותן ונתתי לכל החלטה שלו חתימת קיום, וזה מה שאעשה גם הפעם: אתמוך בכל החלטה שלו ואתן לה חתימת קיום.

     

    הכדור, אם כך, נמצא במגרש של נשיא המדינה. החלטה לא פשוטה, אחרי הסערה שפרצה עם הידיעה על אפשרות שחרורו. ריבלין הוא נשיא פופולרי. הוא אהוב על ידי כולם, ואם יורשה לי לנחש - בעיקר על ידי נשים. הוא אוהב להיות נאהב. והחלטה על שחרורו המוקדם של קצב עלולה בהחלט לערער את התמיכה הזאת. נדמה לי שאם יש היום איזשהו קונצנזוס ציבורי, הוא של נשים נגד שחרורו של קצב.

     

    צילום: אוהד צויגנברג
    צילום: אוהד צויגנברג

     

    אז יסלחו לי אחיותיי, אבל למרות האמפתיה שלי לעמדתן הנחרצת והצודקת, אני לא רואה סיבה להתנגד לקיצור שליש מתקופת מאסרו. לא בגלל סימפטיה, לא בגלל חמלה. פשוט בגלל שנדמה לי שהאיש שילם את חובו בכל קנה מידה. אם הייתה משמעות לעוד שנה וחצי בכלא, אם הזמן הזה היה מחלץ ממנו חרטה, אם היה ערך מוסף להמשך שהייתו בכלא - זה היה שווה מאבק. שום דבר מכל זה לא יקרה. איך אמר חברו של קצב? מדובר בגווייה מהלכת.

     

    מה שאני יכולה להזדהות איתו לגמרי הוא החשש של הקורבנות מכך שברגע שקצב ייצא מהכלא, הן יצטרכו לראות ולשמוע אותו בכל כלי תקשורת אפשרי: מסיבות עיתונאים, ראיונות אישיים, פאנלים ומי יודע, אולי יהפוך בהמשך לפרשן באחת מתוכניות האקטואליה. התופעה הזאת, של כלי תקשורת שעטים על עבריין מורשע ונותנים במה לכל הגיגיו, היא פסולה, ובמקרה זה פסולה פי כמה.

     

    דרושה החלטה משותפת, בוגרת ואחראית, של כל כלי התקשורת שהאיש הזה יודר באופן מוחלט. לא ראיונות חג, לא מאמרים, לא תוכניות אירוח. ניתן בקלות לחסוך מהקורבנות את התסכול בכך שלא נשתף איתו פעולה.

     

    נראה לי שבאופן הזה נמצה את עונשו של קצב עד תום.

     

    תמונת הניצחון

     

    דרמה גדולה התחוללה ביום שני בלילה, הרחק מעיני הציבור. הדרמה הזאת פשטה בתקשורת והגיעה לכל מערכות העיתונים וערוצי התקשורת והיא נוסחה כך: בשעה זאת מתקיימת פגישה שבה משתתפים ראש הממשלה, השר יריב לוין וככל הנראה יצחק הרצוג, שהתקזז עם לוין בכנסת ומאז לא נודעו עקבותיו. על פי אותה שמועה, ממש באותם רגעים נדונה בלשכת נתניהו כינונה של ממשלת אחדות. הניסיונות לאתר את הרצוג לא הועילו. גם לוין לא ענה לפלאפונים הבהולים. אין ספק, משהו דרמטי מתרחש כאן.

     

    באותן שעות ישב השר דרעי בביתו וחגג את יום הולדתה של בתו הבכורה, שמחה. תוך כדי כך הוא קיבל הודעה שהשר לוין נקרא בדחיפות לרחוב בלפור. הפלאפון שלו לא הפסיק לזמזם עם מסרונים השואלים אותו מה קורה ומספרים על דאגה גדולה ביהדות התורה.

     

    דרעי סירב להתרגש. הרי את מה שהוא כבר שכח, אחרים עוד לא למדו, ומי כמוהו מכיר את הנפשות הפועלות. באותו בוקר התראיין השר ליצמן ברדיו והודיע שאם מתווה הכותל יעבור - החרדים יפילו את הממשלה. נתניהו לא אהב את זה. הוא הרים טלפון לליצמן. השיחה ביניהם הייתה קשה. אל תאיים עליי, אמר נתניהו לליצמן, אם החלטת להפיל את הממשלה, בוא נעשה את זה וזהו. השיחה עשתה את שלה - הרי הדבר האחרון שליצמן רוצה זה להפיל את הממשלה. נתניהו הבין שהמסר הזה מפחיד אותם, ומישהו בסביבתו דאג להעביר לתקשורת את ההודעה על הפגישה בבלפור ולהכניס עוד קצת דאגה במפלגות החרדיות.

     

    דרעי הבין מיד שמדובר בבהלת שווא. כטוב לבו ביין גם הוא צייץ: אני מאוד מקווה שהשמועות על תחילתו של המשא ומתן בין הליכוד למחנה הציוני נכונות, הלוואי ונקום בבוקר ונתבשר על הקמת ממשלת אחדות רחבה לטובת עם ישראל.

     

    בנט, שהיה בדרכו לארגנטינה, קיבל את הציוצים האלה. הוא הפעיל את אנשיו כדי לבדוק אם הוא צריך לוותר על נסיעתו. דרעי המשיך בהתעללות וענה למי שענה, שהוא שומר על זכות השתיקה, עד ששיחרר אות הרגעה: לא קורה שום דבר. הרצוג לא נמצא אצל ראש הממשלה, הוא נמצא ליד מיטת חולייה של אמו שמצבה החמיר.

     

    ואיך אנחנו יודעים שמדובר בספין מתוצרת נתניהו? כי למחרת התראיין השר לוין בערוצים החרדיים וטרח לחזק את השמועות שאכן מתקיים משא ומתן בשלב כזה או אחר עם המחנה הציוני.

     

    כל זה קורה כשהקואליציה דרוכה כמו קפיץ. מאז הבחירות לא היה משבר כזה, שבו החרדים מאיימים על פרישה מהממשלה. והכל מתחולל בעקבות שני עניינים שונים, אבל בלתי ניתנים להפרדה: הכותל והמקוואות. החלטת הממשלה על הקמת רחבה אלטרנטיבית לתפילה מעורבת של נשים וגברים בכותל המערבי התפרשה בציבור החרדי כהכרה רשמית של המדינה בזרם הרפורמי והקונסרבטיבי ועוררה זעם רב בעיתונות החרדית. הסיפור התחיל בימיו של בנט כשר לענייני ירושלים, כשהוחלט על בניית רחבה שתאפשר לנשות הכותל להתפלל שם. הפשרה הסופית הגיעה לממשלה לפני חודש, והוחלט על הרחבת הבמה. בנספח להחלטת הממשלה השתמע שהאחריות על הרחבה תגיע למועצה שתוקם מזרמי היהדות השונים, כולל הרפורמים. ההחלטה עברה. גם דרעי וגם ליצמן הבינו שהאלטרנטיבה היא פסיקת בג"ץ.

     

    אלא שאז זימן אליו נתניהו את ראשי היהדות הרפורמית וחגג איתם את ניצחונם. מה הפלא שהציבור החרדי עט על זה כעל אסון כל הזמנים ושהריקושטים לא איחרו לבוא. לתוך כל הסמטוחה הזאת נכנס גם חוק המקוואות, שעבר ביום רביעי בקריאה טרומית. החוק, שיזם ח"כ גפני, קובע שהמקוואות יפעלו על פי הנחיית הרבנות הראשית. זה קרה אחרי שבג"ץ חייב את המועצות הדתיות לאפשר גם למתגיירים רפורמיים וקונסרבטיביים לטבול במקוואות ציבוריים. שני הנושאים האלה גרמו להדף עצום בקרב החרדים, משום שזה נתן אחיזה רשמית ראשונה של התנועה הרפורמית במוסדות המדינה.

     

    כן, הבנתם נכון. אלה הדברים שמאיימים היום על שלמות הממשלה: הטבילה במקוואות והתפילה בכותל. ביום ראשון התקיימה ישיבה של ראשי המפלגות. נתניהו העלה שם פשרה: נלך לקראתכם בחוק המקוואות ואתם תשחררו לנו את נושא הכותל. צריך לומר שהחרדים, בעיקר ליצמן וגפני, לא רואים בנושא התפילה בכותל דגל אדום. העברת חוק המקוואות השבוע היא תמונת ניצחון שלהם: ניצחנו את הרפורמים. תחת התמונה הזאת אפשר להתנהל בשקט ולהעביר את המתווה בכותל.

     

    אבל הדבר המעניין באמת בכל הסיפור הזה הוא אוזלת ידה של האופוזיציה. מדובר בחוק שאם לא היה עובר, יש סיכוי שהממשלה הייתה מתפרקת בעוד כמה שבועות. זה היה מייצר משבר ענק בקואליציה. צריך לומר שהקואליציה מתפקדת היום עם 59 ח"כים בלבד, בגלל הימנעותם מהצבעות של חברי הכנסת דוד אמסלם ואברהם נגוסה מהליכוד, עד שיוחלט על העלאתם של שארית בני הפלשמורה לישראל. אם האופוזיציה הייתה מתארגנת כמו שצריך, היא הייתה תופסת את הקואליציה בלי מכנסיים, חוק המקוואות לא היה עובר והיה נוצר משבר קואליציוני גדול. אלא שהחוק עבר, והאופוזיציה לא ניסתה אפילו לעכב את החקיקה עם בקשה של ח"כ משורותיה לדון עליה בוועדה אחרת, כדי לעכב את החקיקה.

     

    האירוניה היא, שהחוק מגיע עכשיו לוועדת הפנים, שאחראית על ענייני דת. מי שעומד בראש הוועדה הוא דוד אמסלם. יוצא שגורל הקואליציה נמצא עכשיו בידיו. אז שלא נתפלא אם נראה בקרוב את שארית הפלשמורה עושה את דרכה לארץ.

     

    אפשר לומר די בוודאות, שאין כרגע היתכנות להרחבת הקואליציה. לא הרצוג ולא ליברמן מתכוונים להיכנס לממשלה. מי שהסיפור הרפורמי משחק לידיו הוא לפיד. המחסום שלו להיות מועמד לראשות הממשלה הוא הקושי להרכיב קואליציה בגלל היותו פסול חיתון עם החרדים. אם יהיה משבר בין הליכוד לחרדים בנושא הרפורמי, זה יכול להכשיר את לפיד בעיני החרדים. הרי אי־אפשר משבר עם כולם.

     

    זה יכול אולי להסביר את נאומו הארוך של ח"כ אלעזר שטרן לפני שבועיים, כששיבח את נתניהו על היכולת שלו לשנות סטטוס־קוו לטובת הרפורמים. כל מילה שנאמרה שם הייתה כמו הכנסת מסמר בגופם של החרדים. וזו גם הסיבה שלפיד לא מתייצב פומבית נגד מתווה הכותל או חוק המקוואות. לפיד של הקדנציה הקודמת היה נואם בלהט נגד שני הדברים. הוא לא היה מפספס הזדמנות שבה הממשלה הולכת שבי אחרי החרדים. גם הרצוג שותק.

     

    שניהם יודעים שאין אפשרות להרכיב ממשלה בלי החרדים.

     

    מו"מ בהפתעה

     

    הפרסום על כך שישראל מנהלת משא ומתן חשאי עם הפלסטינים על החזרת ערים בגדה לשליטה פלסטינית תפס את השר אלקין בהפתעה גמורה. התעצבנתי, אומר אלקין. התקשרתי למזכיר הצבאי וגיליתי שזה נכון. ולמרות שהבנתי שהדברים כבר לא רלוונטיים, חשבתי שעצם המגמה מאוד מוטעה. נתניהו הזמין אותי מיד לשיחה. הוא אמר שזה כבר לא רלוונטי והסביר מה היה הרציונל שלו. הוא ניסה לשכנע אותי שזה נעשה משיקולים ביטחוניים, ואני אמרתי שאני רואה את זה אחרת, שעל נושא כזה צריך לדון בקבינט לפני שהולכים ומדברים עם הפלסטינים.

     

    אלקין חושב שזה קורה לא מסיבות ביטחוניות, אלא כתוצאה מהגל המדיני. גם הדרישות של נתניהו מהפלסטינים כתנאי להחזרת הערים הן מדיניות: העניין של מיגור ההסתה וההכרה שלהם בכך שמותר לנו לפעול במקרה של פצצה מתקתקת. שאלתי, אם עמדות הרמטכ"ל והמערכת הביטחונית שתומכות בזה לא מספקות אותו.

     

    הצבא מציג את התפיסות שלו, אומר אלקין. האחריות שלנו כדרג מדיני זה להביע את עמדתנו. הטענה נגד עמיר פרץ בתקופת מלחמת לבנון השנייה הייתה שהוא לא התנגד לשום דבר שהציג לו הצבא. אני, כחבר קבינט, נושא באחריות על מה שקורה פה לטוב ולרע.

     

    אלקין לא לבד. גם בנט הצטרף להתנגדות. לדברי אלקין זה עוד לא נגמר. אנשי הצבא מתדרכים שהמגעים בנושא לא התפוצצו, זה פשוט עוד לא הסתדר. אם יביאו את זה לקבינט, הוא אומר, זה לא יעבור. זו הערכה שלי ויש לה על מה להתבסס.

     

    מסר מבלפור

     

    ביום ראשון תובא הצעת החוק של ח"כ יואב קיש להצבעה בוועדת השרים לחקיקה. החוק קורא להגבלת המימון של עמותות המנהלות קמפיינים פוליטיים ומכונה גם "חוק V15", למרות שהעמותה שעל שמה זה נקרא פועלת כבר כמה חודשים תחת השם "דרכנו". החוק מכונה כך על שמו של הארגון שניהל לפני הבחירות קמפיין להחלפת נתניהו, מה שנתפס בעיני קיש כעקיפה של חוק מימון מפלגות. החוק שלו מציע, שהפעילות נגד מועמד מסוים תיחשב פעילות פוליטית שהיא אסורה.

     

    מה גרם לנתניהו לדחוף את החוק עשרה ימים לפני פגרת האביב? על פי אייל בסון, מנהל התקשורת של ארגון "דרכנו", זה החשש מהקמפיין שעומד לעלות בימים הקרובים. מדובר בקמפיין גדול, שבו מתכוון הארגון לנתק את הקשר בין נתניהו לביטחון, במיוחד לאור הטרור שמשתולל עכשיו. הקמפיין אמור לעלות ברשתות החברתיות, בפרסומים, בשטח. פעילים ומתנדבים יעמדו ברחובות, יחתימו אנשים ויראו לאזרחים שיש אלטרנטיבה בתחום המדיני־ביטחוני. שאפשר לעשות דברים אחרת ועדיין לשמור על האינטרסים הביטחוניים מדיניים של המדינה. המוטו הוא "לא נותנים לאויב להחליט בשבילנו".

     

    בסון חושד, שמי שדוחף את החוק הוא עו"ד דוד שמרון, שהוא זה שכתב את הצעת החוק ואחראי על תיק "V15" בלשכת ראש הממשלה. כשראינו את הטיוטה של הצעת החוק, אומר בסון, ראינו את טביעות האצבע של עו"ד שמרון באמצעות הערות. זה מגיע ישירות מבלפור ולא כיוזמה פרטית.

     

    מאז שעלתה הצעת החוק, מקבל הארגון מאות פניות של מתנדבים ומתקבלות תרומות שנעות בין 120 ל-1,000 שקלים.

     

    מעניין איך מתכוונים בממשלה למנוע מאזרחים להיות חברים בתהליך פוליטי־אזרחי או בקמפיינים אזרחיים.

     

     

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 17.03.16 , 16:24
    yed660100