"תפוחים מן המדבר", שעלתה אמש בערוץ 1, אינה באמת סדרת טלוויזיה. זהו סרט קולנוע שהורחב לכדי מיני־סדרה בת שלושה חלקים. אחת לתקופה ניתן למצוא בטלוויזיה הישראלית מוטציות כאלה: למשל, "כבוד" המגוחך של חיים בוזגלו היה ל"הכבוד של מרציאנו" בערוץ 10, ו"התאבדות" הפך ל"חשודה" האיומה באותו ערוץ. לאור "תפוחים מן המדבר", מסתמנת הלימה בין יצירות רעות לבין טכניקת המחזור הזו.
כדי שסרט יצדיק הרחבה שכזו עליו לכל הפחות להכיל חומרים שנפלו בעריכה ויהיו בעלי ערך מוסף. "שומרי הסף" התיעודית, לדוגמה, הייתה כזאת. זה לא המקרה שלפנינו. "תפוחים מן המדבר", שביימו אריק לובצקי ומתי הררי, לא היה סרט יוצא דופן, וכסדרה היצירה מעניינת עוד פחות.
במרכז העלילה, המבוססת על סיפורה של סביון ליברכט (שהשתתפה בכתיבת התסריט), עומדת רבקה (מורן רוזנבלט המוכשרת), בת למשפחה חרדית־מזרחית לפי כל סטריאוטיפ מאוס: אבא נוקשה (שלומי קוריאט), אמא חלושה (ריימונד אמסלם), דודה קולנית שלא התחתנה ולכן נחשבת לחריגה (עירית קפלן) ותמונה ענקית של הרב עובדיה יוסף. רבקה חולמנית, חייכנית ואוהבת לרקוד, שלושה דברים שכמובן לא מקובלים על אביה, המעוניין להשיא אותה בשידוך לאלמן מבוגר בעוד היא נמשכת לחילוניות ולקיבוצניק בשם דובי (אלישע בנאי).
זה פשטני, מיושן וצפוי כמו שזה נשמע. כדי להבין עד כמה, לא צריך להסתכל רחוק: מיד אחרי "תפוחים מן המדבר" שודרה "שטיסל", אף היא ממוחזרת. השתיים מהוות תמונת ראי זו לזו: "שטיסל" מורכבת, מקורית, עמוסה בניואנסים ופיוטית. "תפוחים מן המדבר" כמו נלקחה מספר הדרכה "רוצה לכתוב קונפליקט מיד? שאל אותי כיצד". בערוץ 1 שיבצו את שתי הסדרות בסמיכות, אולי מתוך כוונה ליצור ערב סביב החברה החרדית. בפועל, המעבר מ"תפוחים מן המדבר" ל"שטיסל" מראה כמה גדול יכול להיות הפער בין המצוי לרצוי.
חדשות ערוץ 2 התנפלו אמש באמוק על ארגון "שוברים שתיקה". הכתב עופר חדד, בסיוע חומרים שאסף ארגון "עד כאן" ומרואיינים נוחים דוגמת ראש השב"כ לשעבר וח"כ אבי דיכטר, הציג את פעילי השמאל כמי שאוספים חומרים מסווגים. מה הם עשו איתם? לחדשות ערוץ 2 אין מושג. אבל זה לא הפריע למגישה קרן מרציאנו לתקוף את מנכ"לית "שוברים שתיקה" בחמת זעם שקל להוציא לפועל מול הארגון החבוט ממילא. הריעו לאומץ העיתונאי.
