במשך שעה שלמה ישבתי ותופפתי עם הרגל בעצבנות. החדר הקטן במזרח לונדון, המשמש כמשרד ל"חברים של אל־אקצה", היה ריק יחסית ומואר בפלורסנט לבן מדי. במרכז החדר על שולחן קטן נחו מטעמים ספוגי שמן. זו הפעם הראשונה שפחדתי. אחרי מספר שבועות של פעילות, זיהיתי כבר פרצופים החוזרים על עצמם בכל האירועים, אם באלו של בי־די־אס ואם בשל שאר הארגונים העובדים לצידם. "החברים של אל־אקצה" הוא אחד מהם. הם הובילו את הכנס בשבת האחרונה, שם קראו למתנדבים חדשים. אז נרתמתי. נדמה היה לי שהפעם, גם אני הייתי פרצוף מוכר עבורם.
ישבנו במעגל מצומצם, כאשר אני הבחורה היחידה בחדר וגם הלא־מוסלמית היחידה. על אף ארשת הפנים המחויכת והנחמדות של הסובבים אותי, חששתי לראשונה לספר על מוצאי, על אף הצהרתי שכוונותינו משותפות. כעסתי על עצמי על החשש הזה. בעיקר, פחדתי שמא לא יאמינו לי. נשמתי עמוק ונצמדתי לסיפור הכיסוי הקבוע שלי כששאלו מי אני ומה אני עושה פה: "אני ישראלית לשעבר. אני מזועזעת ממה שקורה בישראל ועל כן עזבתי ב־2012 כדי לא להתגייס. מאז, איני יכולה לחזור". הוספתי שלאחרונה, כסטודנטית, החלטתי גם להצטרף למאבק. סיפקתי למעגל המרותק את מה שהם רצו לשמוע, בחיוך מאומץ ובתקווה שיבלעו את זה בשכנוע. בהתחלה הם פערו את העיניים בהפתעה. מיד לאחר מכן, הסובבים אותי חייכו בסיפוק שיש להם קלף חדש, החזק מכולם — "אחד משלהם".
הנער שלצידי הפתיע את מעגל המתנדבים: בן 16 בלבד, שמו עומאר, שהתייצב במיוחד לאחר שעה וחצי של נסיעה מעיר מגוריו, הממוקמת מחוץ ללונדון. הוא לבש חולצה שתאמה לזו של מארגן האירוע; טי־שירט לבנה עם לב אדום גדול ובמרכזה מפת ארץ ישראל כדגל פלסטין.
לאחר שיחת ההיכרות המהירה, הוצג בפנינו סרטון התדמית של הארגון. זיהיתי מיד את הקטע שפתח את הסרטון: קטע מהפגנה שהתקיימה מול שגרירות ישראל בלונדון בזמן מבצע צוק איתן, אותה אירגנו "החברים של אל־אקצה". צעקות רמות הקוראות לפלסטין חופשית "מנהר הירדן ועד הים התיכון" נשמעו מפיהם של מאות התומכים הזועמים על המסך. השנאה בעיניים, הקול הרם והצורם וקהל המתנדבים המסופק שישב סביבי — העלו מחנק בגרוני. בתום הישיבה הגנבתי עוד ממתק שמנוני ועזבתי בצעדים מהירים בלי להסתכל אחורה. זו הפעם האחרונה שישבתי ביניהם.
מטרתו המרכזית של ארגון בי־די־אס הוא הפעלת לחץ על מדינת ישראל במטרה להפסיק את הפגיעה בזכויות הפלסטינים. האמצעים הם קריאה לחרם, הפסקת השקעות והטלת סנקציות. הקמפיין של בי־די־אס מכוון לשלושה ערוצים מרכזיים: קשרי המסחר, האקדמיה והתרבות. לדוגמה, רשתות ענק בבריטניה, כג'ון לואיס, סיינסבורי וקו־אופרטיב הורידו ממדפיהן מוצרים המסומנים ככאלו שיוצרו בהתנחלויות. התנועה גם סימנה הצלחה מול מספר חברות ענק, כסודהסטרים ו־G4S, אותן סימנה כשותפות פעילות בכיבוש הישראלי. ארגון המורים הבינלאומי, איגוד האוניברסיטאות והמכללות, מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס ומעל אלף אמנים ואנשי תרבות מרחבי הממלכה המאוחדת – הצטרפו כולם לשורותיה. ההישג האחרון, וכנראה המשמעותי ביותר, היה ביוני 2015, כשאירגון הסטודנטים הבינלאומי בבריטניה הביע את תמיכתו בבי־די־אס.
מזה עשור שבי־די־אס מובילים במהלך החודשים פברואר־מארס את "שבוע האפרטהייד הישראלי" בבריטניה. מטרת השבוע היא "חינוך" האוכלוסייה על מציאות חיי הפלסטינים תוך קריאה לפעולה ולמאבק. במילים אחרות, זהו שבוע אינטנסיבי של קמפיין גיוס כוח אדם לבי־די־אס, מתוך הקמפוסים. לקראת שבוע האפרטהייד האחרון, כסטודנטית ישראלית לעיתונאות בבריטניה, מצאתי עצמי עומדת בפני פרדוקס מבלבל: בין אמונתי בחופש הביטוי, לבין תחושת הבטן הצורמת שמדובר בלא אחר מקמפיין שנאה והסתה כנגד המדינה שלי; בין הביקורת הלגיטימית על הכיבוש, לבין השימוש בה ככסות להתנגדות לעצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים.
22.2 אירוע פתיחת שבוע האפרטהייד, אוניברסיטת לונדון
בניסיון לקבל מענה לשאלותיי, החלטתי להתייצב לשורות הבי־די־אס במסווה של תומכת נלהבת. האירוע הראשון שבו השתתפתי התקיים בסואס (SOAS: בית הספר ללימודי מזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון), לציון פתיחת שבוע האפרטהייד. בכניסה לקמפוס נשכתי שפתיים, והדבקתי על החולצה מדבקה של "boycott israel". נכנסתי לאולם ההרצאות שהתמלא עד אפס מקום: 300 אנשים לערך, ערבוב של סטודנטים ומבוגרים, לפחות מחציתם בריטים. מנגינה ערבית פתחה את האירוע והשתיקה את הקהל הנרגש, כשמנחת הערב, רפיף זיאדה, ניגשה אל המיקרופון. זיאדה מוכרת כפליטה פלסטינית, משוררת, זמרת ופעילה המתגוררת כיום בלונדון. זיאדה גיחכה לניסיונות ההשתקה של התנועה, לטענות הנגדיות מצד ישראל והדגישה שזהו הזמן להיות מאוחדים מתמיד. "באלגנטיות", פתחה זיאדה את נאומה, "שבוע האפרטהייד מציג את ישראל כפי שהיא באמת: התיישבות קולוניאלית שמתקיימת על דיכוי העם הפלסטיני, הכחשת זכויות היסוד שלנו כפלסטינים ומניעת זכותנו לחזור למדינה שלנו; כשכל זה מתקיים תוך קיום משטר צבאי ברוטלי".
בפאנל ישבו סטיבן סלייטה, מרצה אמריקאי ממוצא פלסטיני, סהר פרנסיס, פעילה פלסטינית למען זכויות האסירים ומליה בואטייה. מליה פתחה את הפאנל ודיברה על מאבק התנועה נגד הגבלות הממשלה הנוכחית בבריטניה. היא דיברה על האינטרס המשותף של ממשלתם ומדינת ישראל והצביעה על דימיון באסטרטגיות של קמרון ונתניהו להצדיק פעולותיהם תוך הפחדת האזרחים בעזרת "טרוריסטים בלתי נראים". "התירוצים של הציונים כיום הם מעייפים", אמרה מליה. "הם קלישאות: 'מה עם ערב הסעודית? מה עם לבנון? הנימוקים האלו מוכיחים את העוני של הדימיון הציוני. אנחנו מתמודדים מול אופוזיציה שפושטת רגל מבחינה פוליטית ומבחינה יצירתית — זה רק עניין של זמן עד שנצליח".
כשחשתי שלא יכול להיות גרוע יותר, החלה הגברת פרנסיס את נאומה. עיקר מחקרה ועבודתה של פרנסיס עוסקים בסוגיית האסירים הפוליטים הפלסטינים בישראל. הרצאתה הייתה מסכת סיפורי זוועה, שקריים בחלקם הגדול. היא סיפרה על חוקי איסור פרסום של כל ספר או מאמר המתנגד לכיבוש; היא תיארה מאות אלפי פלסטינים שנעצרו, כשמרביתם אינם פעילי טרור כלל — אלא אקדמאים, סטודנטים וסופרים, שכל פשעם היה התנגדות לכיבוש והבעת מחאה. פרנסיס תיארה תנאים קשים בהם מוחזקים אותם האסירים בכלא הישראלי, לעיתים תכופות ללא משפט כלל. היא זיעזעה את הקהל עם סיפורים על ילדים פלסטינים המוחזקים בתנאים קשים. את שיא הזוועות שמרה פרנסיס לסיום. על אף שטרחה לציין שהדבר אינו ודאי ומוכח עדיין, היא שיתפה את הקהל בחשדות ההולכים וגוברים כי ישראל גונבת איברים פנימיים של גופות הפלסטינים לפני החזרתם.
26.2 פאנל על החרם האקדמי, אוניברסיטת LSE
התחנה הבאה הייתה פאנל על החרם האקדמי בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). עבדוללה ואני ישבנו אל שולחנות אולם ההרצאות. כשני סטודנטים מן השורה קיטרנו על העומס, העייפות והשבוע שעבר. אורחים בודדים נשארו באולם, התגודדו בקבוצות קטנות ורועשות סביבנו. את עבדוללה כבר הכרתי היטב; סטודנט סימפטי, בעל ידע רחב ואמביציה מרשימה למאבק. במקור, עבדוללה הוא פלסטיני ממזרח ירושלים ובעל דרכון ירדני. כיום, לומד לתואר שני באוניברסיטה, ומוביל בה את פעילויות התמיכה בפלסטינים, בהן גם שבוע האפרטהייד הישראלי. כשסיפרתי לו בשיחתנו הראשונה שאני מתל־אביב, הוא גיחך ואמר שמעולם לא הצליח לעבור את מעברי הביטחון ולהגיע לשם. כמעט ופלטתי התנצלות אוטומטית. במקום, חייכתי באי־נעימות. כיווצתי את המצח ושאלתי במבט הכי תמים שיכולתי לאמץ לעצמי על החוסר בשיח פוליטי באירועים של בי־די־אס. עבדוללה פישט את הדברים בתגובה "שאם נראה שיש שני צדדים ושצריך לקדם שיח — זה לא דבר נכון לעשות. אין פה שני צדדים שווים, זה די פשוט אם מסתכלים על זה ככה". הפעם, כאשר שמעתי את הנימוק בפעם המי יודע כמה הבנתי לראשונה, אולי, את המהות של בי־די־אס. בשיחות ישירות עם חבריה הבנתי עד כמה מושרשת דה לגיטימיזציה מובהקת של רעיון המדינה היהודית.
האירוע ב־LSE, כלל פאנל בעניין החרם האקדמי. בפאנל ישבו ברנה בנדר, מרצה למשפטים בסואס, סלמה קרמי־איוב, יו"ר איגוד עורכי הדין בבריטניה למען זכויות הפלסטינים ויונתן רוזנפלד, ראש הוועדה הבריטית למען האוניברסיטאות בפלסטין. רוזנפלד טען כי הוא כאן "כיהודי שמראה שלא כל מי שתומך במחאה נגד ישראל הוא אנטישמי".
בחורה צעירה בקהל קמה ושאלה על דרישת בי־די־אס בנוגע לזכות השיבה. בעדינות היא שאלה על גורל המדינה היהודית: הרי גם המתנגדים בישראל לכיבוש, יעמדו על זכותה להתקיים; בסוף המשפט היא סיפרה שהיא ישראלית. הראשים בקהל הסתובבו אליה וגררו התלחששויות. משלא הגיעה תשובה מפאנל המרצים, לא התאפקתי והרמתי את ידי. בהתעקשות הפעם, דרשתי לשמוע על גישת התנועה לגורל היהודים.
ישראלי אחר, רוני ברקן, ענה לה ותקף כי "לא משנה מה בעלי הפריווילגיה בישראל חושבים, אנחנו לא צריכים את אישורם". הופתעתי. אחר כך למדתי שברקן הוא ישראלי מרעננה המתגורר כיום באיטליה. ממקימי תנועת "החרם מבפנים", המאגדת ישראלים המובילים את החרם של בי־די־אס בעולם.
2.3 פאנל בקינגס קולג'
הרגלתי עצמי להיראות חלק מהם — למחוא כפיים לעיתים תכופות ולצחק עם שאר הקהל. כשהקשבתי לרוני ברקן, מצאתי את המשימה הזו מאתגרת עד בלתי אפשרית. את רוני זיהיתי בפאנל בקינגס קולג' מהאירוע ב־LSE, שבו תקף את עצם קיום המדינה היהודית. הפאנל בקינגס קולג' והתמקד בשילוב מאבקים בעלי אופי פוליטי ובקריאה להפסיק להשקיע בישראל. בינואר האחרון באותה האוניברסיטה התחוללה מהומה בהרצאתו של איש הביטחון וראש השב"כ לשעבר עמי אילון. בעת שאילון עודד את תלמידי האוניברסיטה לקדם פעילות של שלום, תומכי תנועת המאבק לפלסטין פרצו לאולם, זרקו כיסאות, שברו חלונות והפעילו את גלאי העשן. לדבריהם, אילון הוא "פושע מלחמה" והמהומה הייתה מחאתם על הבמה שניתנה לו. כנראה שמפאת החקירה המשטרתית איתה מתמודדת האוניברסיטה מאז, התקיים האירוע הפעם בטון זהיר עד משמים.
אי־אפשר היה שלא להתרשם מכמות האהבה וההערצה שהורעפו על רוני; החל מתמונות עם המעריצים הנלהבים, ועד לשיחות עם סטודנטים הכמהים ללמוד מהישראלי הפוסט־ציוני. רוני מגדיר את עצמו כ"בעל הפריווילגיה" — יהודי לבן וישראלי. ככזה, הוא מתאר בכאב את מאבקו נגד המערכת החוקית בה הוא מועדף על חשבון הפלסטינים, בשם המדינה היהודית. ברקן טוען שישנם שני סוגים של ציונים: "הימנים", התומכים בניקוי אתני, בדיכוי ובכיבוש — אך לפחות מודים בזה. מנגד, "השמאלנים", אלו המדברים על שלום וערכים — אך גזענים באותה מידה בדיוק.
ברקן שיכנע את הסטודנטים שבקהל כי הכסף אותו הם משלמים כשכר לימוד, מושקע דרך האוניברסיטאות בחברות המחמשות את הצבא הישראלי, על כן הם מוכרחים למחות. מתוך הקהל נשמעו הפעם גם שאלות יוצאות דופן, ביניהן תביעתה של בריטית מבוגרת למדי, שגררה תמיכה גורפת בקהל. היא תיארה כ"אבסורד" את העובדה שאנגלים נחקרים על פשעי מלחמה מיד עם חזרתם מהלוחמה בסוריה, בשעה שישראלים המצטרפים לצה"ל לא נחקרים על כך כלל.
עם סיום האירוע הצטרפתי למעגל המעריצים, סטודנטים יהודים ברובם, אשר התגבש סביב ברקן, והחמאתי בנימוס על הרצאה סוחפת. כהרגלי, שאלתי בתום על גורל העם היהודי, ביום שאחרי סיום הכיבוש והגשמת כלל החלומות של בי־די־אס. אחרי מספר סיסמאות עליהן חזר ברקן, הוא חתם כי אינו נגד הרעיון של מדינה יהודית, פשוט לא ממש אכפת לו. או במילים אחרות, לדבריו: "!They will have to deal with it".
11.3 הרצאה באוניברסיטת ווסטמינסטר
ההרצאה של בן ווייט באוניברסיטת ווסטמינסטר, שבה אני לומדת, התקיימה בשישי בערב, תחת הכותרת "האם האפרטהייד עדיין קיים?" את השם בן ווייט הכרתי מהספר אותו כתב, "אפרטהייד ישראלי: המדריך למתחיל". עשר שורות של תלמידים מרותקים ישבו והקשיבו להשוואה הרגילה של בי־די־אס בין מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים לבין משטר המתיישבים הלבנים בדרום־אפריקה. ווייט הדגיש שהמציאות בישראל אף גרועה יותר; שכן כיום, המדיניות הזו מוכרת כפשע על פי החוק הבינלאומי. הטיעונים לאפרטהייד מתייחסים לאפליה על בסיס גזע, לכיבוש ולניקוי אתני. את הניקוי האתני מייחס ווייט לנכבה של 1948: "בגבולות של מה שנהפך לישראל, 90% מהפלסטינים גורשו בברוטליות על ידי הצבא הישראלי על מנת ליצור רוב יהודי בכוח".
את דיוויד קולייר פגשתי במרבית האירועים בהם נכחתי. דיוויד הוא יהודי ציוני, העוקב בהתמדה אחר השיח וההסתה כנגד ישראל עוד מימי האינתיפאדה השנייה בתחילת המילניום. בשנה וחצי האחרונות, דיוויד מנהל את הבלוג "Beyond the great divide", שבו הוא מציג את חוויותיו מאירועי ההסתה בהם הוא נוכח. "בי־די־אס בנויה על שקר, על נרטיב מאולץ", טוען קולייר. "התנועה לעיתים קרובות מסלפת את השתלשלות האירועים בהיסטוריה, על מנת להצדיק את פעילויות חבריה כיום. אך אם אלו מתיימרים להיות דוברי האמת והצדק, מדוע אינם מציגים אותה במלואה? הם לוקחים סכסוך כה מורכב ומשטיחים אותו. כשאינך יכול לשאול שאלות — זו ממש כת. בי־די־אס מסתתרת תחת כותרת של זכויות אדם. היא לא מאפשרת 'משפט', אלא מייצגת את 'הכרעת השופט'. התנועה החליטה שישראל היא האשמה, ועתה נפגשת בכדי להחליט מה העונש הראוי".
קולייר סיפר על אירוע באוניברסיטת UCL בו נכח בשבוע שעבר. הוא ישב ליד תלמידה צעירה, בשנה הראשונה ללימודיה, שלא ידעה דבר על הסכסוך. אולם במהלך שיחה קצרה עם אחד המארגנים, היא הוזהרה שכל טיעון של הצד השני הוא "פרופגנדה ציונית". "מאוחר יותר היא קיבלה גם את ספרי ההדרכה, הסרטונים, הקריאה לחרם", מספר קולייר, ותוהה: "איך נפגיש את הבחורה הזו עם העובדות האמיתיות?"
5.3 כנס "החברים של אל־אקצה", אוניברסיטת LSE
התבקשנו לחשוב על אסטרטגיות. עשרות האנשים שבחדר חולקו לשש קבוצות קטנות. יחד, העלינו רעיונות יצירתיים לחיזוק הקמפיין נגד ישראל. בשולחן שאליו הצטרפתי היה נראה שכולם כבר מכירים זה את זה. מרביתם, כפי שסיפרו, הכירו דרך הטוויטר, כשהזעם על "צוק איתן" היה זה שאיחד אותם לראשונה. "מה שקורה בישראל, זה עשר פעמים יותר גרוע ממה שקרה בדרום־אפריקה", אומר עלי שיושב לצידי. "שם לפחות לא היו מעברי ביטחון והרג". הינהנתי יחד עם כולם. עלי, עיראקי־כורדי במקור, חי מזה כמה עשורים באנגליה. כשלא הצליח לזהות את המבטא שלי, הוא שאל מאיפה אני. "את מוכרחה לספר שאת ישראלית", הוא אומר לי. "יאהבו אותך יותר. כשמסר מגיע מיהודי או ישראלי הוא חזק יותר. כמו מקס בלומנטל, כמו רוני ברקן". חייכתי אליו ולעצמי, ואמרתי שאני יודעת.
אחדים מהנוכחים כבר זיהו אותי וחייכו אליי. האווירה הייתה שמחה וסוחפת. תומכים רבים התייצבו ב־LSE בשבת בבוקר. הסדנה של בי־די־אס התקיימה במסגרת הכנס אותו אירגנו "החברים של אל־אקצה". בחור צעיר, מתולתל ואסרטיבי, ניצח על סיעור המוחות הזה. הוא לימד אותנו שהשלב הראשוני הוא חינוך, דרך הרצאות, סרטים וספרי הסברה. "אנו מוכרחים לחנך את הציבור על האפרטהייד הישראלי ועל בי־די־אס", הוא קבע בנחרצות.
נציג אחת הקבוצות קם ראשון ממקומו וטען כי אין שגרירים טובים למאבק של בי־די־אס מאשר הפלסטינים עצמם. על כן, יש לגייס כספים למימון כמה שיותר מלגות עבורם. מחבריי לשולחן למדתי שזו אחת השיטות המרכזיות של התנועה. סטודנטית אחרת הציעה לבנות יותר "מעברים" בתוך האוניברסיטאות. עלי הסביר לי שמספר אוניברסיטאות הציבו בשבועות האחרונים מחסומים מדומים בקמפוסים והתחפשו לחיילי צה״ל, כדי להעביר לסטודנטים ועוברי האורח את החוויה היומיומית של הפלסטינים. הבחור המתולתל הסתובב בין השולחנות ונראה מרוצה למדי. עם סיום הסדנה, הוא דרש בבירור שנדאג להפריע, ולא נאפשר את קיומם של אירועים ישראליים. לטענתו, אם ניתן לאלו להתקיים — נעביר מסר של לגיטימיות והסכמה.
בהפסקה שבין הסדנה להרצאה הבאה, פינקו את הקהל בתה ובפיתה עם שמן זית וזעתר. לצד שולחן הכיבוד, ניצבו שני שולחנות נוספים: על האחד הונח דגם של הר הבית, ממוסגר זכוכית. לצידו, על שולחן עטוף כאפייה, הוצעו למכירה מוצרי פרסום של המאבק: חולצות, סטיקרים, צמידים ומחזיקי מפתחות. אך היו אלו כפפות האגרוף המיניאטוריות שצדו את מבטי, צבועות בצבעי דגל פלסטין. "את יכולה לתלות אותן על המראה של הרכב, או על מחזיק המפתחות", הקדים אותי הבחור הצעיר שעמד בצידו השני של הדוכן. בפנים חתומות הסתובבתי ונכנסתי לאולם.
ההרצאה של מקס בלומנטל הייתה עבורי כאגרוף חזק בבטן. בלומנטל הוא סופר ועיתונאי יהודי־אמריקאי, מהפעילים הקולניים ביותר של בי־די־אס. בלומנטל פתח את הרצאתו בסיפורים על "צוק איתן": על חיילים ישראלים המשתמשים באזרחים פלסטינים כמגן אנושי; על כך שצה"ל מודיע על תקיפותיו אבל מונע ממשפחות שלמות את האפשרות להתפנות מבתיהן. הוא הוסיף וטען שישראל השתמשה ב־18 אלף טון של חומרי נפץ בהפצצותיה על עזה במהלך המבצע. "הכמות הזו", הוא טען, "גדולה מזאת שבה השתמשה ארה"ב כשהפציצה את הירושימה במלחמת העולם השנייה. העזתים חיים בתוך טראומה".
לאחר שהצליח לזעזע את הקהל, המשיך בלומנטל בהצדקת מעשי אלימות וטרור: "אחת הדרכים להתמודדות עם זה ועם ההשפלות היומיומיות שהם חווים מישראל היא להצטרף לזרועות הצבאיות של חמאס". הוא סיפר על קבוצת חיילי חמאס, שעברו דרך אחת המנהרות אותן חפרו מעזה ועד לקיבוץ ישראלי הנמצא סמוך לגבול. הלוחמים היו חמושים, והרכיבו מצלמות גו־פרו על קסדותיהם. כשהגיעו לשטח ישראל הם ירו בקבוצת חיילים ישראלים ומיהרו לחזור, כשהכל צולם והופץ בהמשך. בלומנטל ביקש מאיתנו לחשוב לרגע על ה"מסר שפעולה שכזו העבירה". "הם 'הראו מה זה' לכובשים!" הוא קבע, והוסיף כי הוא "בטוח שזה היווה השראה לפלסטינים נוספים גם בתוך ישראל וביהודה ושומרון".
לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי והלכתי. בדרכי החוצה הבחנתי שוב בכפפות האיגרוף המיניאטוריות, ועכשיו צרמה לי נוכחותן עוד יותר. הקרקע שהורעדה תחת רגליי במספר השבועות האחרונים לפתע התיישרה. תנועת ה־בי־די־אס מסתתרת מול סיסמאות של ערכים וצדק אבל גלגליה משומנים בקיצוניות, עידוד מאבק אלים ובשקט בשקט — גם אנטישמיות. אם זה השיח שעל קיומו באוניברסיטאות בי־די־אס נלחמת, חשבתי לעצמי בעודי יוצאת מהבניין לשבת לונדוניות גשומה, אז בשם חופש הביטוי שלי, אקום ואגיד שאסור לנו לתת לזה להימשך. •
