ביום שלישי השבוע כינס הרמטכ"ל התייעצות חירום. הבית רועד. פתאום קלטו שם שהאירוע בחברון הופך לאירוע מכונן. לא עוד בעיית משמעת חמורה, אלא פרשה בסדר גודל של הפקרת חייל מג"ב מדחת יוסף ז"ל בקבר יוסף, או כניסת החיזבאללה למוצב סוג'וד בעידן רצועת הביטחון בלבנון – אירועים שעירערו את אמון הציבור בצבא. אלא ששם היה מדובר בכישלונות מבצעיים, שהצבא לקח עליהם אחריות, ואילו כאן מדובר באירוע חברתי־תרבותי־פוליטי, משהו מזן חדש, שהצבא לא יודע מה לעשות איתו. בינתיים הפגזים מבחוץ הופכים יותר ויותר קטלניים ובצמרת הצבא שוררת תחושה של תסכול, כמעט חוסר אונים. הצבא מדבר – והציבור לא מאמין.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט התנהל כמו רמטכ"ל: יש משבר, "יורדים במקום", הערכת מצב מי נגד מי, סוגרים שורות כדי למנוע את נפילת קווי ההגנה ונערכים למתקפה.
בתום ההתייעצות מחליט איזנקוט על כמה מהלכים לבלימת הסדקים בערכי הצבא שחוללה הפרשייה הזו. השיח הציבורי שהובל השבוע על ידי אנשי ציבור ושרים טישטש, להערכת הצבא, כמה מושגי יסוד כמו מי נותן את הפקודות בצבא ומי מכתיב את רוח הצבא. לכן ראשית מורה הרמטכ"ל לראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי, ולקצין חינוך ראשי, תא"ל פז צוק, לתפוס את המתגייסים כשהם נכנסים בשערי הצבא ולהסביר להם על אלו התחייבויות הם חותמים כשהם עולים על מדים.
טופס 500 המוכר גם כ"שבועה לצה"ל", הוא למעשה שבועת אמונים של החייל למדינה: "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
בנוסף לחתימה על ההתחייבות הזו עורכות היחידות טקס נוסף, אחרי שלב האימון הבסיסי, בו מוקראת השבועה הזו בפומבי, החיילים נשבעים בקול רם, ורק אז ניתן להם הנשק האישי. החיבור בין השבועה לנשק הוא לא מקרי. זה ההבדל בין שימוש בנשק הנמצא בידי כנופיות מזוינות, לבין שימוש בנשק במסגרת צבאית, תחת הקודים המופיעים בשבועה. בצבא כל פליטת כדור נחקרת. ואם נפלט כדור ברשלנות, היורה נענש. אין שטחים אפורים. בכל מה שנוגע לשימוש בנשק חם – יש רק שחור ולבן.
שיעור החינוך הזה על השבועה יתקיים מעתה ואילך לא כעניין פורמלי־טכני, אלא כדיאלוג של שאלות ותשובות. ואולי בפעם הבאה כשהוא מרים נשק כדי לבצע ירי או כשהוא מחליט לפעול בניגוד לפקודות, יידע כל חייל מי הוא בדיוק מקור הסמכות שלו במסגרת הצבאית: לא רבנים, לא הורים, לא חברים, לא פוליטיקאים.
ועלה שם עוד רעיון: לבדוק את האפשרות שמפקדים יהיו מודעים להתבטאויות ולהתנהלות של פקודיהם ברשתות החברתיות. כשם שבעבר נדרשו מפקדים זוטרים לערוך ביקורי בית ולהכיר את הרקע של חייליהם, עכשיו מחפשים את הדרך לאפשר להם לעקוב אחר אמירות פוליטיות או ערכיות של חיילים ברשתות החברתיות. מדובר בצעד בעייתי ורגיש, שגורר אחריו עוד הרבה סוגיות. האם כאשר חייל משתף את חבריו בפוסט שפירסם פוליטיקאי, יש כאן הבעת דעה? ומה אמור לעשות מפקד עם חייל שמביע ברשת תמיכה בתנועת כהנא חי כמו החייל היורה, למשל?
בנוסף החליט הרמטכ"ל, שעד יום חמישי בשעה שתיים יכירו כל הלוחמים בצה"ל את פרטי התחקיר שביצע אל"מ גיא חזות, מפקד חטיבה 900 שבה משרת החייל היורה. זאת, כדי שלא יהיו יותר אי־הבנות לגבי העובדות ולגבי המשמעות שצה"ל מייחס לעובדות האלה. בשבוע הבא גם יקדיש אייזנקוט יום שלם לביקור בכנסים של מפקדי החטיבות ומעלה, כדי לשמוע את הערותיהם ולהנחות אותם באופן מדויק לגבי מה שמצופה מהם בסיטואציות דומות.
לא קונים את הגרסה
ביום חמישי שעבר, כשעה לאחר הירי בחברון, בתחקיר פנימי שנערך בתוך גדוד שמשון, שאל מפקד הגדוד בחטיבת כפיר, סא"ל דוד שפירא את החייל מדוע ירה. גם חבר שעמד לידו שאל אותו בבהלה מיד אחרי הירי: "מה אתה עושה?" לשניהם הוא השיב את אותה תשובה שנתן גם למ"פ שהעלה אותו על הג'יפ כדי להחזיר אותו לבסיס הפלוגה בתל רומיידה: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". אחר כך יגיעו גרסאות משופצות והפוכות למילים האלה.
המג"ד שפירא, בוגר ישיבת מרכז הרב, היה זה שחיסל (יחד עם השוטר יצחק דדון) את המחבל שרצח 8 מתלמידי הישיבה ב־2008. שפירא, אז סרן בגדוד 890 של הצנחנים, גם ביצע וידוא הריגה. במקרה שלו נחשב האירוע – ובצדק – למעשה גבורה, מודל לחיקוי. השבוע הוא מצא את עצמו עומד מול חייל שלו שדורש את אותו יחס מהחברה ומהצבא, שימחאו גם לו כפיים – כי הוא הרי הציל, כביכול, את חבריו מאיום של חגורת נפץ אפשרית.
אף אחד בשרשרת הפיקוד של החייל הזה, מהמ"מ ועד הרמטכ"ל, לא קונה את הגרסה הזו. התחקירים שנעשו בשעות הראשונות בגדוד ולמחרת בחטיבה ובפיקוד נותרו בעינם. מהרגע שהמח"ט חזות, שהיה בתפקידו הקודם מח"ט חברון ומכיר את כל הניואנסים והדילמות בגזרה, קיבל את תמצית האירוע – היה ברור לו לחלוטין שמדובר במקרה בעל היבטים פליליים. לכן גם ביקש שמצ"ח תיכנס לתמונה.
שום דבר בהול או דחוף לא התרחש בשניות שלפני הירי. העדויות מלמדות שהחייל היורה מסר את הקסדה שלו לחבר שעמד לידו, ככל הנראה כדי שיהיה לו יותר נוח, דרך את הנשק וירה כדור אחד במחבל ששכב על גבו. בדיעבד הסתבר שהמחבל כבר ספג שישה כדורים, כך שסיבת המוות תיקבע בניתוח פתולוגי. ההערכה היא שהמחבל כבר לא היה חי כשספג את הכדור השביעי בראשו.
מפקד כיתת הכוננות שהוקפצה למחסום "ז'ילבר" בחברון, שם נוטרלו שני המחבלים שניסו לרצוח חייל, ניגש למחבלים המוטלים. לא נעשתה להם בדיקה רפואית לקביעת מוות, שכן הקצין לא מוסמך לכך. כשהפך את השניים נפלה סכין שהייתה צמודה לבטנו של אחד המחבלים, אבל אף אחד לא דיבר על חגורת נפץ ולא היה חשש כזה.
המ"פ שהגיע למקום, יחד עם החובש הפלוגתי שירה במחבל, היה טרוד במאמץ מבצעי אחר לגמרי. שבועיים קודם לכן התבצע בכניסה לקריית ארבע ניסיון דריסה כפול, לכן הנחת העבודה הייתה שגם באירוע בחברון עלול להתבצע פיגוע כפול והעיסוק המבצעי לא היה סביב הגופות אלא נוכח אפשרות של פיגוע נוסף. כשהחייל יורה לאיש אין זמן להתעסק איתו. השאלות הגדולות יצוצו אחר כך, בתחקירים הפנימיים. בשמונה וחצי בבוקר האירוע מסתיים וכולם מתקפלים.
מח"ט כפיר, גיא חזות, שומע מהמג"ד ש"האירוע לא טוב כמו שחשבנו..." כשהוא נמצא בגוש עציון עם ראש הממשלה ורעייתו, שהגיעו כדי לחלק משלוחי מנות לחיילים. דקות לאחר מכן, בתשע ועשרים, מקבל אלוף הפיקוד רוני נומה עדכון: מפקד אוגדת איו"ש תא"ל ליאור כרמלי מדווח לו שהאירוע בחברון אמנם הסתיים באופן מוצלח, אבל בבדיקה לאחור מסתבר שהיה שם גם אירוע "מחורבן".
בצהריים, במהלך הדיון השבועי אצל שר הביטחון, מקבלים הרמטכ"ל והשר דיווח מאלוף הפיקוד. הרמטכ"ל נותן הנחיה לחקור את האירוע לעומק. בפיקוד המרכז מתנהלת התייעצות בסוגיית הטיפול בפרשייה, שבה מעורבים לא רק מח"ט 900, אלא גם מח"ט חברון אל"מ יריב בן עזרא, מפקד האוגדה שאליה שייכת החטיבה תא"ל אבי גיל, ומפקד אוגדת איו"ש תא"ל כרמלי. כל צמרת הפיקוד הייתה מעורה היטב בפרטים מהשעות הראשונות.
אילו היה מדובר באירוע שנתפס כשולי – כל זה לא היה קורה. האירוע הזה עבר תחת הרבה מאוד עיניים מקצועיות ולא היו חילוקי דעות לגבי חומרת המעשה. מי שמאשים עכשיו את הצבא ב"גחמה" וב"שליפה", מתעלם מהתהליך שהתרחש. ואגב, את פרטי התחקיר שמעו חברי הקבינט מפי הרמטכ"ל כבר ביום ראשון בצהריים, אחרי ישיבת הממשלה הסוערת. מה שלא הפריע לשרים כמו בנט להמשיך ולהפיץ בציבור את התחושה שהצבא עורך לחייל משפט שדה ומפקיר אותו.
במקביל הופצו ברשתות החברתיות שני סרטים שתיעדו את המעשה. הראשון, מטושטש, הופץ על ידי סוכנות רויטרס שעות ספורות לאחר האירוע. לאחריו מתפרסמת גרסה יותר ארוכה ובהירה מטעם ארגון בצלם. כשהגל התקשורתי מתחיל להלום במערכת הצבאית בשאילתות – בצבא כבר מכירים היטב את הסיפור.
בנט ירה מוקדם מדי
מרגע זה ואילך מתגלגל האירוע לזירה הציבורית־פוליטית. זה לא מקרי שהמתקפות על מערכת הביטחון ועל הרמטכ"ל יוצאות מזרם גדול בציונות הדתית המובל אידיאולוגית על ידי הנהגת מתנחלי יו"ש. בשנים האחרונות מסתובבים מנהיגי הזרם הזה בתחושה שהם לא רק שותפים בצה"ל, כמו שאר אזרחי המדינה, אלא שיש להם "מניות זהב" בצבא. שנים שמפמפמים את הסיפור שהסקטור הזה הוא הקטר המוביל את הקצונה בצה"ל. למרות שבמספרים מוחלטים זה לא מדויק, הצבא טורח להציג בגאווה את התנדבות נוער הציונות הדתית לקצונה. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהנהגת הזרם הזה תנסה להפוך את "מניית הזהב" למנוף השפעה חברתי.
אם עד עכשיו השר נפתלי בנט – הרואה את עצמו כמי שמייצג את המגזר הזה בממשלה – חש מספיק בטוח להנחות את הצבא באופן הטיפול במנהרות, הטיפול בסכינאות, בגל המפגעים הבודדים וכד', האירוע האחרון הקפיץ אותו כיתה. היום הוא חש שיש לו את הזכות לא רק להשפיע על ההתנהלות המבצעית של הצבא, אלא גם להתערב באתיקה של הארגון הצבאי.
הטיעון הוא: אנחנו מסכנים את חיינו ואת חיי ילדינו המתגייסים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל והולכים לקצונה, אנחנו גם נקבע מה נכון ולא נכון באתוס של הצבא. הילדים שלנו מחונכים לאתיקה אמונית – איך מטפלים בגוי, באויב – ואתם, המטכ"ל החילוני, תיישרו קו איתנו.
שר החינוך בנט, שרוצה להחזיר הביתה את המנדטים שנגזלו ממנו בבחירות האחרונות, חותר לקבל לידיו את תיק הביטחון. הניסיון שלו להציג את יעלון כחסר כישורים לניהול מערכת הביטחון נוכח האתגרים הקיימים הוא מלאכותי. בעבר הרחוק שררה בין השניים הערכה מרובה. בזמנו יעלון אף הציע לבנט לשמש כמנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים שבראשו עמד (אלא שאז, נתניהו לא אהב את הרעיון). גם היום זה לא עניין אישי. זה עניין של כיסאות. יעלון – שמילא כל תפקיד אפשרי בחוד החנית הצבאי, עד לתפקיד הרמטכ"ל – פשוט תקוע לבנט באמצע הדרך.
הניסיון של בנט ושל אחרים להתערב באתיקה של הצבא הכניס את צה"ל להלם. עד יום שני הייתה צמרת הצבא במבוכה, לא הבינו שם מי נגד מי. מצד אחד, רק שבוע קודם לכן התפרסם סקר לפיו איזנקוט הוא האישיות האהודה ביותר בישראל – אפילו יותר מהנשיא. חלף בקושי שבוע, והרמטכ"ל מוצג כאחשוורוש, עשרות אלפי גידופים מוטחים בו ובצבא ברשתות החברתיות, פוליטיקאים מצטרפים למקהלה, וביום ראשון מגיע הגרוע ביותר: סקר הקובע שרוב הציבור תומך בחייל היורה ולא מאמין לצבא.
בצה"ל מתקשים להבין איפה הם טעו. רק לפני מספר שבועות הדיח הרמטכ"ל מג"ד טנקים והעניש עוד מספר קצינים בגין הריגתו בשוגג של קצין בתרגיל בצאלים – ואיש לא פצה פה. זו הייתה החלטה פיקודית. גם אם אותו מג"ד ייצא בסופו של דבר זכאי מבחינה משפטית, מבחינה מקצועית־ערכית הצבא לא יכול להשלים עם המשגים שעשה. זה נכון גם בכל אותן פרשיות של הטרדה מינית: הצבא לא מחכה להחלטות בית המשפט ולא מגלה סובלנות גם כלפי קצינים בכירים. ופתאום, אחרי אירוע שבו מתבצע ירי שלא בסמכות, לא לפי פקודה ולהבנת הצבא גם לא תחת איום – נפתחת הסתערות המונית על הצבא ועל הרמטכ"ל.
דומה שבנט ירה מוקדם מדי. עוד לא באה העת לתרגם את המסה של הציונות הדתית בשורות צה"ל להון פוליטי. מה שהוא כן יצר זו חשדנות מסוימת בתוך המערכת הביטחונית־צבאית כלפי המגזר שאותו הוא מייצג. בנט גרם נזק לחובשי הכיפות הסרוגות בשורות צה"ל.
ליברמן, אגב, זה סיפור אחר. הוא לא מייצג זרם אידיאולוגי, הוא לא נלחם בצבא. הוא מבין שנקודת התורפה של יריבו המר נתניהו היא הביטחון, אז הוא תוקף אותו שם. מבחינת ליברמן, השואף גם הוא לתפקיד שר הביטחון, לא זו בלבד שנתניהו ויעלון מפקירים את הביטחון – עכשיו הם גם מפקירים את החיילים. נתניהו, שרואה את השימוש המוצלח שעושים יריביו בפרשייה, נערך לתגובה. אם ביום הראשון הוא עמד במאה אחוז מאחורי הצבא, היום הוא כבר מבין את המשפחה. עכשיו הוא מחפש בעזרת היועמ"ש את הקסם שיהפוך אותו למושיע: נוסחה לפיה שגם אם החייל יימצא אשם – הוא לא יישב בכלא. כך שהצבא יהיה מרוצה, שהציבור יהיה מרוצה, ובעיקר שליברמן ובנט לא ירוויחו נקודות.
השחקן הרביעי בפרשייה, שר הביטחון יעלון, מסונדל מכל הכיוונים. ליעלון אין את הלוקסוס שיש לנתניהו "ללכת עם ולהרגיש בלי" – הוא חייב לתת גיבוי מלא לצבא, מה גם שהוא מאמין שהצבא פעל נכון. וכשכל האירוע הזה יסתיים הוא גם לא יקטוף פירות פוליטיים. להפך. השמאל והמרכז אולי ימחאו לו כפיים, אבל זה לא קהל היעד שלו.
החייל היורה יישכח עם הפרשייה הבאה. בן שייכנס לכלא ובין שלאו – לגדוד הוא לא יחזור, לוחם הוא לא יהיה, ואם הסיפור שלו יהפוך לפרק בספרי ההדרכה הוא ייזכר רק כדוגמה שלילית. ¿
